משלי שלמה. ייחס הכתוב שמחת חכמת הבן לאב ואע"פ שהאם משתתפת בשמחה ההיא. וכן ייחס תוגת כסילות הבן אל האם ואע"פ שהאב משתתף עמה בתוגה ההיא. וזה כי שלמה המלך ע"ה כוון לזכור בעל רוב השמחה ובעל רוב תוגה. וביאור זה כי חכמת הבן אע"פ שהאם גם כן שמחה בחכמת בנה לא תכיר היא מעלת החכמה ואין שמחתה כשמחת האב שהוא מכיר מעלת החכמה. ולפי' אמ' כי הבן החכם ישמח האב כי בו תראה השמחה יותר ממה שתראה באם וכשיהיה הבן סכל אע"פ שאביו ואמו נוגים על סכלות הבן מכל מקום הוא תוגה לאמו יותר כי אע"פ שהאב מכיר מעלת החכמה ותרבה תוגתו בעת שיהיה הבן כסיל מכל מקום זאת התוגה היא לו לשעתו או לעתים ידועים. לפי שהאב יוצא ובא ואינו מרגיש בכל עת סכלות בנו. אמנם האם שהיא כגפן פוריה בירכתי הבית רואה ושומעת תמיד סכלות בנה כי בעבור סכלותו לא יתחבר לאנשים רק עם הנשים לפחיתותו. ולפיכך כל הצער מעניין סכלות בנה חוזר עליה והוא תמידי לה בלא הפסק. ואפשר שהחכם הזה קרא אב. השכל שהמכוון ממנו שינהיג כל כחות הגוף ויסירם אל משמעתו. ואמר כי הבן כשיהיה חכם הוא יוסיף באור צורת השכל. והעניין שהוא יעלה בסולם החכמה עד שיגיע לבסוף להשיג מלאכי השם ית' עולים ויורדים וישיג ה' ית' הנצב על ראש הסולם וידבק בו ואז תהיה השמחה הגמורה והתענוג הנצחי אשר אין לו קץ ותכלית אמנם הבן הכסיל הוא גורם תוגה לנפשו. וקרא הנפש במקום הזה אם. גם אפשר שקרא החומר אם. ואמר כי האדם בהיותו סכל מן החכמה ומקצר בעבודת בוראו על הרוב לא יהיה לו שלימות הגוף כי מתוך היותו רודף אחר תאותיו ההם יהיו סבה להשחתת גופו והוא שרמז באמרו תוגת אמו.