ותורם. לא משמע אלא משל בעל הפירות:
דכשאומר כל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ולא הוי כמו כל השומע דהוי שליחות כמ"ש ריש פ"ז דכתובות דלשון כל השומע שליחות מעליא הוי. הר"נ. ועתוי"ט:
ומקריב כו'. שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. הר"מ. ונקט הני קרבנות לרבותא דאע"ג דמתיר למחוסרי כפורים לאכול בקדשים אפ"ה שרי דאין זה אלא מחמת הנאה בעלמא. הר"נ:
קני כו'. לפי שכל אלו מביאים שתי תורים קראם כן. הר"נ:
מקרא. ואפילו במקום דנוטלים שכר עליה מ"מ לא היה המודר חייב שכר מלמד לבניו. תוספ':
זה כלל לכל מקום שאמרנו מצוה קא עביד דהיינו אע"פ שזה נהנה כשיוצא בזה ידי מצותו שא"צ עוד לעשותה לא מקרי הנאה דלאו כו'. ומיהו הנאה אחרת הבאה לו ע"י מצוה מקריא הנאה כמ"ש בשם הר"נ בריש פ"ב גבי קונם שאני משמשך:
אשתו כו'. לפירוש השני שפירש הר"ב מ"ב דאתיא אפילו כרבנן דחנן ה"נ איכא לאוקמי מתניתין דהכא אפילו כרבנן וכדפירש"י שהוא מענגה במזונות יתרים והבעל נותן לה קצבה. והר"ב לא מפרש כלום משום דהלכה כחנן ובכל גווני מיירי. ועתוי"ט:
הטמאה. היינו לזונה מזונות יתרים כדי לפטמה משום דס"ל כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעלים בפטומה דאדרבא מפנקה טפי ולא עבדה שפיר אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר"א דבכהאי גוונא ודאי מהנהו. הר"נ. ומדר"א נשמע לת"ק דג"כ בהכי מיירי ומזה מוכרח פירש"י דבסמוך לעיל. ועתוי"ט:
וגופה כו'. שאינו יכול להנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה אע"פ שנפשה לשמים גופה שלו לשחוט. תוספ':