וכ"פ הר"מ. ותמיהני דכיון דקרא כתיב למאי צרכינן לטעמא דמשולחן גבוה קא זכו. ובגמרא ליתא הא דמשולחן כו' אלא לטעמא דר' יוסי דסבר מחיים ממונא הם אבל לאחר שחיטה משולחן גבוה כו'. ולהכי תני נמי בחלקו, דלאחר שחיטה איירי:
כ"כ הר"מ. ותימא שהרי למלאכה גם כן אתה משתמש בו, וכן להתחמם במדורת עצים ואש. ובגמרא, כאש מה אש לאכילה אף הוא נמי לאכילה. ופירש"י, כאש, חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח, מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר:
ומ"מ נראה דלא איצטריך אלא לר"י. אבל לר מ הא ס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא:
לא קדש. ובהקדש סבר ר"מ דלא קדש. ואמרו בגמרא דרבי יוחנן אמר בטעמייהו תרתי חדא לפי שאין אשה רוצה (אם היתה יודעת שהוא כן לא קבלתו לשם קדושין וה"ל קדושי טעות) וחדא לפי שאין שניהם רוצים ופליגי אמוראי בהי מינייהו הוא רוצה. ועתוי"ט:
דר"מ לטעמיה דאמר הקדש במזיד מתחלה. ומפיק ליה מקרא או מעלה מעל (צ"ל דתמעול מעל. מהר"י) ואין מעילה אלא בשנוי, כלומר במזיד, דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד, וזה שינה היכא דקדש במזיד כו'. במעילה הוא דגלי קרא דבמזיד מתחלל אבל מעשר כל היכא דאיתא שם מעשר עליו. ור"י סבר ממון בעלים הוא ולכך במזיד קדש. ובשוגג לא משום טירחא דאורחא. תוספ. ועתוי"ט: