לאו דוקא, דאין צריך שימסרנה מיד ליד. אלא כל שאחזה במצותו סגי. הר"נ:
בהגבהה. ג' טפחים, דנפקא ליה מתורת לבוד. רש"י. ולא דמי לערוב דמשנה ו' פ"ז דערובין דהגבהה טפח סגי לזכות בו. דשאני שתופי מבואות דרבנן לא הצריכו קנוייה על כך. ור"ת מפרש דכל הגבהה בטפח קני:
משמע דבמסירה לא. ש"מ דמשיכה עדיפה ממסירה:
טעמא דמלתא, משום דמשיכה היינו שמושך הדבר לרשותו, ואלו רה"ר לאו רשותו הוא, שהרי אין לו רשות. להביא שם כליו. ואף דבכלל משיכה מסירה שהרי א"צ מיד ליד (ומשיכה צריכה נמי להיות במצות המוכר א"נ בפניו וכן דין המסירה). וכיון שהמסירה קונה ברה"ר איך אפשר שהמשיכה לא תקנה. לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני במסירה אלא במשיכה ומשיכה ברה"ר לאו מידי היא והא דמסירה לא קני בסמטא ובחצר של שניהם משום דאפשר במשיכה. א"נ כו' ועתוי"ט:
היינו כשהכניסה שלא ברשות בעל החצר. דאל"כ הוי חצר שלו או של שניהם. המגיד:
מסיים הר"מ ואפילו שאנו אומרים בו דנקנה במשיכה. ומו"מ יצא מן הכלל בהמה דקה משום דמסרכא. ועתוי"ט:
לא ידעתי טעם הדבר, דודאי דמשיכה דעדיפא ממסירה כמו שכתבתי מהני בדבר הנקנה במסירה דגריעה מינה: