קול ברמה נשמע (ביום ב׳ דרה״ש)
א. בקורה של רחל בכל תפוצות ישראל.
״כה אמר ד׳, קול ברמה נשמע, נהי, בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ד׳, מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעלתך נאם ד׳ וגו׳. ויש תקוה לאחריתך, נאם ד׳, ושבו בנים לגבולם״ (ירמיה לא, יד-טז).
עדיין מצלצלים באזנינו דברי הרבי בחדר, כשהיה מטעים לנו בהיותנו עוד תינוקות של בית רבן את פירוש רש״י על הכתוב (בראשית מח, ז) ״ואני בבואי מפדן ארם, מתה עלי רחל, בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם״, כי יעקב התנצל בזה לפני יוסף בנה באמרו ״ואקברה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, ידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך, שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר, קול ברמה נשמע, והקב״ה משיבה, יש שכר לפעולתך, נאום ד׳ וגו׳״, זכורני, ובטח תזכרו זאת גם אתם, שבעיני הרבי וגם בעיני התלמידים זלגו דמעות למקרא הדברים האלה.
ואמנו רחל מחכה בכל עת לבניה, שיעברו לכל הפחות דרך קברה, ויתעכבו שם לרגע, כי האם בכדי שוכבת עלובתא דא על אם הדרך, וכשרואה אמא עניה זו כי לשוא היא מחכה, אין עוברים ושבים, רק לעתים רחוקות מאד, זעיר שם זעיר שם, היא מותרת על כבודה וגם על כבוד אם, שאנו חייבים לה והיא יוצאת בכל ראש השנה מקברה, והולכת לה בכל תפוצות ישראל, ולפני התקיעות היא מבקרת את כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל תפוצות ישראל, איננה פוסחת אף על ״מנין״ אחד של בני ישראל בכל ארבע רוחות העולם, עוברת היא את כל הגלות לארכה ולרחבה, איננה מתעכבת הרבה בכל מקום ומקום שהיא באה, כי הלא ״היום קצר והמלאכה מרובה״ ובאמת די בעדה רק טיסה קלה, כדי לדרוש בשלום כל בניה ולדעת כל מחסורם ומשאלותם, לברכם בברכת יומא טבא ובכתיבה טובה.
ומה היא רואה בכל הארצות, שהיא עוברת כעת? היא רואה בתי מדרש נמוכים ומטים לנפול עם יהודים יושבי חושך וצלמות, אסירי עני וברזל, ועל פניהם יגון קודר, שמה ושאיה ועטופים הם בטליתיהם מכף רגלם ועד קדקדם, ורטובות הן הטליתות בדמעות, וכשבאה אמנו רחל לשם היא בוכה ומתיפחת יחד עמהם.
אבל היא באה גם למקומות אחרים, לאלה ה״טמפלין״ הנהדרים, שעשירות נפרזה נסוכה על כל זוית וזוית ועל כל פנה ופנה, הכל מקושט בעדי זהב וכסף, והעוגב עם מקהלה של מנגנים ומנגנות שרים בקול מצהלות, והקהל גופא כולם מקושטים ב״סמאקינג״, צילינדרים על ראשיהם ועניבות לבנות על חלקת צוארם, ופניהם מגולחים למשעי, ריח נחוח של בשמים טובים נודף מהם למרחוק, ועל שפתיהם חדות עולמים, וכשבאה רחל לשם מה היא עושה, האם תשמח בשמחתם?
לא ולא, אדרבא, שם דוקא היא בוכה עוד יותר ויותר מאין הפוגות, שם צערה ויגונה עוד יותר גדול מנשוא, שם, אדרבא, איננה מוצאת כלל נוחם, כי שם היא רואה כבר את בשר המת, שגם דיקת מחט אינה מכאבת כלל, שם היא רואה את השבץ שאין כבר כל תרופה לזה.
״קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה״, מבכה, כלומר, שהיא מבכה גם את אחרים, היינו אותם המקומות שהקהל בוכה ביחד עמדה, והיא בוכה ביחד עמהם, אכן ״מאנה להחנם על בניה כי איננו״, כי היא רואה ומבקרת גם את אלה האחרונים, שאי אפשר לה לבכות ביחד עמהם, כי אלה אינם יודעים בכיה זו מה היא, ואדרבא על כל פנים ששון ושמחה, עם גילה, רינה, דיצה וחדוה. אך שם דוקא ״מאנה להחנם על בניה כי איננו״, שם כבר באו למדרגה של ״איננו״, למדרגה של מחט בבשר המת, למדרגה של ״שוטה אינו מרגיש״, למדרגה של לועג לרש, ולא על הרש של אחרים, אך על ה״רש״ של עצמו, ובאמת היש לך רש יותר גדול מרש בדעת, וכשבאה אמנו רחל לשם, שם כבר צערה אינו מתבטא כלל בבכי ודמעות, שם אין לה כח אף לבכות אך ״מאנה להנחם על בניה כי איננו״.
והקב״ה מנחם אותה על שני מיני היהודים אלה הרחוקים כמדומה זה מזה עוד יותר מרחוק מזרח ממערב.
על אלה הראשונים הוא אומר לה, ״כי יש שכר לפעולתך, נאום ד׳, ושבו מארץ אויב״, זוהי הנחמה לרחל בנוגע לבניה מהסוג הראשון, הדרי מטה בארצות המזרח, שיודעים ומרגישים שנמצאים בארץ אויב, ורק בנוגע לאלה יתכן לומר ״מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה״, כי, כאמור, היא בוכה ביחד עמהם, ופעולתה פעולת רחל אמנו כבר ניכרת עליהם תיכף, כי המה עוד זוכרים את האבות וא¯מהות שלנו, וזהו ״ויש שכר לפעולתך״, אכן בנוגע לאלה האחרונים אומר לה הקב״ה ״ויש תקוה לאחריתך נאם ד׳ ושבו בנים לגבולם״, ולא ״ושבו מארץ אויב״, שהלא אלה המה בני המערב, המתבוללים, ה״איזראיליטים״, ה״יאהודים״, הצרפתים בני דת משה האשכנזים בני דת משה, או ה״ינקים״ בני דת משה, אך גם אלה יבואו סוף סוף להכרה, כי לא כאן, בארצות הגלות, המקום, ולא כאן הגבול ורק שם, שם ״בעיר בה דוד חנה״. אבל לזה עוד נחוץ לחכות הרבה, לחכות עד אחרית הימים, וזהו ״ויש תקוה לאחריתך״ דוקא.
ב. כל עוד דמעות בעינינו - יש תקוה לאחריתנו.
״רחל מבכה על בניה... ויש תקוה לאחריתך״.
על פי מה שמפרשים את מאמר חז״ל ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״ (בבא בתרא ס, ב), כי יזכה ויראה לא נאמר, אלא זוכה ורואה, שזאת אומרת, תיכף בהוה כי ״גזרה על המת שישתכח לאחר י״ב חודש״, ואם עוד אנו מתאבלים על ירושלים, למרות מה שכבר עברו שני אלפים שנה מחורבנה, שמע מינה, שעדיין היא חיה בלבבנו, וסוף סוף היא תשוב אלינו ואנחנו נשוב אליה.
וכשאנו רואים, שעוד רחל מבכה על בניה ועוד דמעותיה על לחיה, הנה אף על פי ש״מאנה להנחם על בניה כי איננו״, אבל זהו רק מרוב שיחה וצערה, כמדומה לה ״כי איננו״, וברם הדבר, שמזה גופא שהיא עוד מבכה, שמע מינה, שבניה עוד חיים וקיימים, אלא שנאבדו ממנה לרגע, ומזה גופא ש״רחל מבכה על בניה״ היא שומעת קול ד׳ האומר לה ״ויש תקוה לאחריתך״.
ואמנם כנראה גם אומות העולם, שונאינו ומנדינו ״אף על גב דאינהו לא חזו מזליהו חזו״, ומרגישות הם הרגשה אינסטינקטית, שכל זמן שעם ישראל בוכה עוד יש תקוה לאחריתו ובשביל זה הם מקנאות גם את בכיתנו... ובשביל זה הן משתדלות כעת בכל תחבולותיהם להרחיק אותנו מכותל המערבי, מפני שהיא כותל הדמעות של ישראל משנות דור ודור ומקנאות הן בנו בזה שדמעותינו הם כנחל שוטף בלי הפוגות.
אמנם כבר הובטח לנו בהבטחה נאמנה כי ״הנה זה עומד אחר כתלנו״ והקב״ה לא יסור מכותל המערבי לעולם.
וראש השנה הוא יום טוב, יום טוב של גנוחי גנח וילולי יליל, כי כל זמן שכנסת ישראל מגנחת ומיללת עוד יום טוב אצלנו.
ג. הא בהא תליא.
אכן כשרחל עוד מבכה על בניה ״כי איננו״, כי אין ד׳ בקרבם, עוד יש תקוה, כי סוף סוף ״ושבו בנים לגבולם״, אבל דא עקא כי אמותינו רואות את ה״כי איננו״ ולא רק שאינן בוכות על זה, אך להיפך ירקדו על זה מרוב חדוה, ואמנם הא בהא תליא, רק אז אומר ד׳ ״ויש תקוה לאחריתך״ רק כש״רחל מבכה על בניה״.
ד. דא עקא, שעלינו להתביש גם מפני הגר.
בראש השנה אנו קוראים לעזרה את האמהות שלנו, את שרה רחל וחנה, אבל גם את הגר השפחה, אמו של הפרא אדם, אין אנו שוכחים, וגם את קורות חייה אנו קוראים בראש השנה בתורה, כי סוף סוף גם הגר הביאה לכך ש״וישמע אלקים את קול הנער״, ואילו אמותינו אנו, הבנות של שרה, רחל וחנה, ולא של הגר, חלילה, עושות את כל מה שביכלתן כדי שלא ישמע אלקים את קול בניהם ובנותיהם. On Rosh Hashanah we call our Matriarchs for help - Sarah, Rachel and Channah. But we also don't forget Hagar the maidservant, the mother of the 'wild man." On Rosh Hashanah, we even read the events of her life in the Torah. For at the end of the day, Hagar also brought about that 'God should hear the voice of the youth.' Whereas our mothers, the daughters of Sarah, Rachel and Channah - and not of Hagar, God forbid - do everything in their power so that God will not hear the voice of their [own] sons and daughters!
והקול, קול ברמה, הלא נשמע גם עכשיו. But isn't the voice - the 'voice on high' - heard even today?