העיקר התשיעי יגזור בו הרב ז"ל גזירות רבות והם לו מפתח גדול במנין המצות. יאמר תחלה שראוי שנמנה המצות לא האזהרות, לומר שאם באו בא' ממצות עשה צוואות רבות צווי אחר צווי לא נמנה אלא אחת כגון במצות ציצית שבאו בה חמש עשה ואינה נחשבת אלא מ"ע אחת, והשביתה נשנית בתורה פעמים רבות ונחשוב אותה אחת, וכן ביו"ט וכן כיוצא בהן הרבה, וזה דבר ברור. אמר וכן במצות ל"ת אם באו מניעות רבות בדבר אחד אינם בחשבון אלא אחת וזה כגון הדם שנאמרו בו לאוין הרבה והיא נחשבת לא תעשה אחת, ופירש הטעם לזה מפני שאינו לוקה אלא אחת לפי שלא ילקה שתי מלקיות על שם אחד אלא על שני שמות כלומר שני ענינים מהם בכל אחד בפני עצמו, וכן אם באו איסורין רבים איסור אחר איסור בפרט מניעה אחת כלומר בלאו אחד לא ימנה אלא אחת כמו שאמר יתעלה אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים שהרב ימנה אוכל נא ומבושל מצוה אחת, ואם יהיה בלאו הזה שבכללות ענין שבאו לחלק ולהלקותו עליו שתים ימנה אותם שתים, ולפיכך המניעה במדה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ימנה אותה שלש, ממה שאמרו במסכת כריתות (דף ה') לוקה שלש. ואני אומר שהסכמתו של הרב למנות המצות על פי המלקיות אינה במדה, שהרי אנו מונין שס"ה לאוין והרבה מהן שאין בהם מלקות כלל. והנה נמחול זה לסברתו, אלא שכבר נשתבש בשיטה הזו בשבוש גדול כי מה שאמר בלאוין הרבה שבאו באיסור אחד שאינו לוקה אלא אחת אינו כן, ומפורש אמרו בשני של פסחים (דף כ"ד) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דאתי בק"ו ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא בערתי ממנו בטמא בשר קדש החמור לא כל שכן, וכי תימא אין מזהירין מן הדין היקשא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה, והקשינו אמר ליה רבינא לרב אשי אימא לעבור עליו בשני לאוין לאו מי אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש, ר"ל כי הדרך שאמר אביי בזו שלוקה ארבע וחמש מלקיות כאחד מפני שנכפלו הלאוין שנאמרו בו אף כאן נאמר שילקה ב', אחד לאו הבא בהיקש ממעשר ואחד לאו זה המיוחד בו, הרי ביארו כי ריבוי הלאוין מרבים המלקיות ואם נכפלו במצוה מן המצות הלאוין פעמים רבות נלקה אותו כמנין הלאוין, אבל יש בזה תנאי והוא שיהיו הלאוין מיותרים ולא יצטרכו במצוה ההיא למדרש מן המדרשים זולת לבעל המניעה ההיא כגון הלאוין האמורים בכלאי בגדים, שאחד מהן בלבישה לא תלבש שעטנז, והשני בהעלאה ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, ושניהם נדרשו, כגון זה לא ילקה אלא אחת מפני שבאו הלאוין לתשלום הענין, אמרו יבמות (דף ד':) לבישה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף אף כל שהוא הנאת הגוף יצא דבר שאין בו הנאת הגוף, וכבר דרשו המניעות שבאו בדם ואמרו בגמרא כריתות (דף ד':) חמשה לאוין האמורים בדם למה, אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כיסוי ואחד לדם האיברים ואחד לדם התמצית, ואלמלא זה היינו מלקין האוכל דם חמש מלקיות והרי הרב מביא בכאן המחלוקת שחלקו אביי ורבא בחובל רחיים ורכב באוכל זג שאביי מלקה אותו שתים אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד מפני שנכפל בהן לאו ורבא חולק בהן מפני שהלאו השני לאו שבכללות הוא הא אילו היה לאו מיוחד לוקה מלקות שנית בכפלו, ועוד אמרו בגמרא מכות (דף י"ז:) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר' שמעון לוקה חמש, והקשינו עליו ולילקי נמי כאידך ר"א דתניא רבי אליעזר אומר כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו ומשני אין הכי נמי, הנה באכילת עולה יש בו לאו אחד ממדרשו של רבי שמעון ונדריך זו עולם ולאו אחר הבא במנחת כהן כולל כל שהוא כליל ואמרו שהוא לוקה עליה ברבוי לאוין, ושם אמרו עוד (דף כ"ב) כגון שבישל בעצי אשרה ואזהרתיה מהכא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, והקשינו עליו ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך, ועמדה זאת הקושיא, הרי בכאן לוקה שתים בשם אחד מפני שהוא עובר עליו בשני לאוין, וכבר הביא הרב ז"ל במצוה כ"ה מן הלאוין ולא נזכר לו שורשו ואף על פי שאלו הלאוין אינן בענין אחד בלבד אלא האחד בפרט ע"ז, והשני יכלול לפי שהוא נאמר בענין הנהנה מעיר הנדחת ויכנס בו ע"ז שהיא בכלל חרם, וזה דומה לפוטיתא דאביי שאמר לאו מיוחד בדג טמא, והאחר כולל כל שרץ, ושנו בספרא מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות משום לא תעשו לכם ומשום לא יהיה לך, דהנה לדעת רבי יוסי שני הלאוין שנאמרו במקיים ע"ז לא תעשו לכם ולא יהיה לך עובר בשתי אזהרות ללקות בהם שתים, והרב עצמו זכר לנו הברייתא במצוה ב' מלא תעשה שכתב ולוקה ב', ושנינו בסנהדרין (דף נ"ד) הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, והקשו עליו ליחייב נמי משום אשת בנו ופרקו אמר אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו היא לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו, והנלמד מזה שאם לא היה המיעוט הזה שמצא ממלת היא היו מחייבין אותו שתים משני הלאוין הנאמרים בה ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה, והוא מביא שני קרבנות בבוא עליה בשוגג, והשלישי משום אשת איש, וכן הדין במלקיות:
וראיתי להרב ז"ל במצות ל"ת קע"ט בשמועתו של אביי דברים מתמיהין מאד, אמר שפירשו בה שמי שאכל כלום משרץ הארץ לוקה שתים אחת משום (ויקרא י״א:מ״א) וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל ואחת משום (שם) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, וכן מי שאכל כלום משרץ העוף לוקה שתים אחת משום (דברים י״ד:י״ט) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו ואחת (ויקרא י"ד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ואם אכל בעל חיים אחד ואותו בעל חיים יעוף וישרוץ על הארץ עד שיהיה שרץ העוף ושרץ הארץ יהא חייב ארבע, ואם יתחבר לזה גם כן שיהיה משרץ המים שיהא חייב עליו שש מלקיות, המלקות החמישית משום דג טמא שנאמר (שם) ומבשרם לא תאכלו, והמלקות הששית משום (שם) אל תשקצו את נפשותיכם השרץ השורץ לפי שהוא כולל אף שרץ המים, וזהו הפירוש אשר פירש בו כל מי ששמעתי וראיתי דבריו בפירוש זו המימרא, ידחה זה ואמר שהוא פירוש נפסד מפני שחייבו שלש מלקיות מלאו אחד אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, אלו דבריו ז"ל. ובודאי שזה דבר ברור אינו נעלם כלל שאין לחייב שתים מלאו אחד, אבל לא ראיתי מעולם לאחד מכל הראשונים שפירשו כך. ובידוע שראה הרב דברי בה"ג, והוא כתב בהלכות דגים בלשון הזה לוקה ארבע דכתיב בדגים (שם) שקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם, הוו להו אל תשקצו ואל תטמאו תרין וכתיב השרץ השורץ סתמא לא שנא דים ולא שנא דיבשה הני דויקרא וכתיב במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו, נמלה לוקה חמש (ויקרא י״א:מ״א-מ״ב) וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. צרעה לוקה שש חמש דשרצים ואידך כל שרץ העוף וגו' עד כאן בהלכות. וכן כתב רב אחא משבחא בשאלתות וכך מפורש בהלכות רי"ף. וזהו פירוש הגאונים כולם ז"ל לא שיהו מחייבין שתי מלקיות על לאו אחד ח"ו, וכל הראשונים כן פירשו. וכן כתב המפרש הגדול רש"י וכל רבני צרפת אחריו, והוא ז"ל באלו הן הלוקין (דף ט"ז:) דקדק ושאל למה לא ילקה עוד מלקות אחת מלאו שביעי שנאמר בפרשת קדושים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף, והשיב ההוא לאו בשרץ כתיב ואע"ג דכתיב אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא, אבל שרץ לשון קטנה ונמוכה שניכרת בהלוכה בקושי ונראה כרוחשת עכ"ל ז"ל. אבל קשה לי שאע"פ שהוא לשון הנופל על בריות גדולות כענין שכתוב בו תרמוש כל חיתו יער מצינו אותו אף על השרצים דכתיב (ויקרא י״א:מ״ד) וכל השרץ הרומש על הארץ, והלשון כולל בריות היבשה והים וכתיב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכתיב הרומשת במים ואם כן אף השרצים בכלל הלאו הזה וכל שכן שכיון שפירש בבהמה ובעוף לא הוצרך ובכל אשר תרמוש האדמה אלא לדבר על השרצים, ואחרים ראיתי שפירשו לתרץ זה שאמרו דהאי קרא בשמנה שרצים בלחוד כתיב שנאמר אשר הבדלתי לכם לטמא, ואיתמר במסכת מעילה (דף ט"ו:) אמר רבא במובדלים דבר הכתוב ללמד שלוקין עליהם בכעדשה בשיעורן לטומאה כדמפרש התם. ועל הכל קשה עלי, מכל מקום יהא האוכל כזית מבהמה טמאה או עוף טמא לוקה שתים, משום לאו הכתוב בו ומשום לאו זה שנאמר בבהמה ובעוף, והדבר ידוע שאינו לוקה אלא אחת, וכדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין דף ק':) של טמאה רבי יהודה מחייב שתים. אבל על דעתי זה הכתוב ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף אינו מיוחד בענין הטמאים אבל הוא כענין לא תאכל כל תועבה הכתוב במשנה תורה בתחלת הפרשיות של איסור בעלי החיים, וכן זה אמר בסוף כולן ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל מהלכי האדמה שאסרתי לכם ויכנסו בזה איסור בהמה טמאה ואיסור עוף טמא ואיסור שרץ העוף ואיסור שרץ הארץ ואף איסור נבלה וטרפה ואבר מן החי וזולתם, כי כל תועבה הוא שקוץ כענין שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, וכתיב לא בזה ולא שקץ, וכך דרשו בספרא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה צריך לומר בין פרה לחמור והלא כבר מפורשין הן א"כ למה נאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה בין טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו של קנה בין שנשחט חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא השערה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף אשר הבדלתי לכם לטמא לאסור, הרי שנכללו בעשה ולא תעשה האמורין כאן כל האיסורין ואפילו פסולי השחיטה, אם כן הדבר אין ראוי להלקות מן הלאו הזה לפי שהוא לאו שבכללות כלאו לא תאכלו על הדם ולאו כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו שזה המין מלאו שבכללות הכל מודים שאין לוקין עליו, כמו שמפורש בשביעי מסנהדרין (דף ס"ג:) וכמו שביאר הרב בכאן. ואל יקשה עליך מה שאמרו במעילה במובדלים דבר הכתוב שאין ענינם אלא לדרוש לשון לטמא ממה שאמרו פתח באכילה וסיים בטומאה לומר לך מה טומאה בכעדשה רמז שיש מהם שאיסורם בכעדשה, ועוד שהלאו הצריך ללאו אחר ותלוי בו אין לוקין עליו, ר"ל שכל לאו שלא יאסור ולא יפרש דבר אלא שיזהיר לא תעשה מה שאסרתי לך איננו מניעה אלא אזהרה, והנה זה הלאו איננו אלא מזהיר שלא ישקצו את נפשותם בנאסרים עליהם בלאוין המפורשין ובזה אינו כדאי ללקות עליו, והוא הטעם לאזהרות הכוללות את התורה כגון ושמרתם מצותי וזולתם, כי בזה איננו בא בכלל לאו אבל הם זירוז במצות וחזוק בהן וכל שכן שלא נלקה עליהם, וזה ק"ו מן הלאו דכל שבקדש פסול לא יאכל שאין לוקין עליו ואף על פי שהוא פרטי והזכיר פסול הקדש וזה דבר ברור ומחוור, עכשיו בררנו השיטה הזו על דעת הראשונים והסכמת כולם היא לחייב על כל לאו מלקות לא שיתחייבו שתי מלקיות על לאו אחד בשם אחד כמו שחשדם הרב:
אבל הרב לא דקדק בדבריהם ולא הבין אותם מפני שהוא מרחיק שיהא אדם לוקה שתים על איסור אחד אע"פ שנכפלו בו הלאוין כמו שהקדים בעיקר הזה, ושם באותו ענין פירש ואמר שאם באו אלף לאוין מבוארין כולן בשרץ הארץ אינו לוקה עליו אלא מלקות אחת, ואילו אמר שרץ הארץ לא תאכל שרץ הארץ לא תאכל אלף פעמים לא יתחייב כי אם מלקות אחת ובין שיהיו שניהם מיוחדים בדבר אחד או שיהיה האחד מיוחד בדבר והשני כולל אותו הדבר ואחר עמו לעולם אינו לוקה לדעתו על שם אחד אלא מלקות אחת כגון זה הלאו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ שאם אכל שרץ הארץ לבדו אין הרב מלקה אותו אלא אחת. והביא ראיה ואמר אלו אשר נטעו זה השורש הנפסד יאמינו כי מי שלבש שעטנז ילקה שתים מפני שבאו עליו שני לאוין לא ראיתים מעולם יחשבו זה, וזה מבואר מאד עד אשר לא יעלם מן החרשים ומן האלמים, אלו דבריו. וכבר הראית לדעת מן השמועה שבפרק שני בפסחים (דף כ"ד) שהעיקר כדברי הראשונים והמלקיות בפוטיתא ונמלה מפני כפל הלאוין בשם אחד, ולפיכך רצו לומר נמי בבשר הקדש שנטמא שיהא בו לאו שתי פעמים להלקות שתים מדמיון פוטיתא ונמלה שלוקה ארבע וחמש * והלעג שלעג עליהם הרב והחריש ואילם אותה מדמיון הכלאים אינו כדאי, שהטעם בכלאים ברור הוא מפני שלא נאמרו שני הלאוין לכפל אלא הא' לאסור אפילו העלאה, והב' להתיר בשאין בו הנאה לגוף, וכמו שבארתי למעלה. ואני תמה על הרב כי היה ראוי לפי דבריו שיהא המעלה עליו כלאים לוקה אחת והלובשו לוקה שתים משום מעלה ומשום לובש לפי שהלבישה מעשה נוסף על ההעלאה ויהיה זה אצלו כמו הכהן הבא באהל שהוא לוקה משום לא יטמא ומשום לא יבא כמו שמפורש בגמרא נזיר (דף מ"ח), וביארו הרב במצות ל"ת קס"ח, אבל מפני שהעלאה ולבישה הוצרכו ללמד זה על זה אינן לאוין נכפלין למלקות ששניהם השלימו הענין, ומכללם בא מלקות אחת, ולא יקשה עליך שאנו מלקין בשרצים משום הלאוין הכתובים במשנה תורה, ואין אנו עושין כן בבהמה טמאה ובעופות טמאין, לפי שכבר התנינו בריבוי הלאוין שיהיו מיותרין לגמרי ואז נלקה עליהם במנינם, אבל אלו לא באו ליתור וכפל אלא ללמד כמו שאמרו בגמרא ואלו טרפות (דף ס"ג:) למה נשנו בבהמות מפני השסועה ובעופות מפני הדאה כי הוצרכו לתשלום ענין, וכן כל הלאוין שבאו בימים טובים כל מלאכת עבודה לא תעשו כולם באו בפרשיות שהן נשנות לצורך ולתלמוד באו ונשנה בהן הלאו הזה משום דברים שנתחדשו בהן ואין לוקין בהן אלא אחת:
והפירוש שפירש הרב בפוטיתא לוקה ארבע שזה המין הוא עוף [ושרץ העוף] ושרץ הארץ ושרץ המים שהם ארבע שמות, והנמלה היא בעלת כנפים המתילדת מעיפוש הפירות שאינה פרה ורבה וחייב עליה משום שרץ שפירש מן האוכל שהוא לוקה משום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם, שממנו נתרבה לדעתו [ואחת משום שורץ על הארץ, ואחת משום רומש על הארץ], ואחת משום וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו ואחת משום שרץ המים, והצרעה הוסיפו על זה היותה עוף ולוקה משום עוף טמא. ובזה הפירוש טענות רבות. (*) האחת כי אמר שהפוטיתא עוף [ושרץ העוף] ושרץ הארץ ושרץ המים ואינה אלא שרץ המים אין לה גידול בארץ כלל, כמו שהזכירו בשלישי של עירובין (דף כ"ח) ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו והא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש, ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ, הרי נתבאר לך ממאמרם שזה הנקרא להם פוטיתא איננו גדל בקרקע אבל הוא מן הדגים שאינן גידולי קרקע כלל ולא יהיו בכלל שרץ השורץ על הארץ, (*) וטעות אחרת במאמרו שהשרץ השורץ על הארץ שהווה בפרי לוקה בו משום לאו מיוחד לו בפני עצמו והוא לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום, ואין הדבר כן, שהרי בגמרא אלו טרפות (דף ס"ז:) אמרו בעי רב יוסף פירשה לאויר העולם מהו תיקו בעי רב יוסף פירשה על גב תמרה מהו תיקו מתמרה לתמרה מהו תיקו, ואם היה זה פשוט לאיסור היתה פרישתו לאויר או על גב תמרה כהליכתו על הארץ והוא מתחייב בו משום שורץ על הארץ ואם כן כשהוסיף עוד להלוך על הארץ אין בו לאו ושם אחר נוסף בו כלל דהא בהני קראי תרווייהו על הארץ כתיב בהו, אלא לפי שכל השרצים ההווים מן העיפוש בפירות ובזולתם אינם אסורים אלא בהיותם שורצים על הארץ כמו שאמרו בגמרא חולין (שם) על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעת שבתמרים, לפיכך הוצרכו לרבות בספרא את שפירשו לארץ וחזרו לומר שאף על פי שהם בחור שלהם ואינן עכשיו שורצים על הארץ כיון ששרצו שעה אחת על הארץ נאסרו והם נקראים מעתה שרץ השורץ על הארץ, ולא שנו שם פירשו על גבי פרי וחזרו כמאמר הרב אלא שפירשו לארץ וחזרו, וכן לא רבו אותה מפסוק לכל השרץ השורץ על הארץ כמו שכתב אלא מן הכתוב השני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש שלא מיעט בו על הארץ ומ"מ כשורץ על הארץ הוא חשוב והוא בכל השרצים לכל הלאוין שנאמרו בהן מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מיעטו שבתוך הפרי להיתרא והביאו את שפירשו לארץ וחזרו לאיסורא דהוי שורץ על הארץ, וכך אמרו בגמרא חולין (שם ע"א) אמר רב הונא לא לישתי אינש שיכרא בצבתא בליליא דילמא פריש ממנא לצבתא והדר נפיל לכדא וקא עבר משום שרץ השורץ על הארץ א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייעא לך ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן, ועל פי זה אמרו קישות שהתליע באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ ששרצה בפרי במחובר על הארץ כשרצה על הארץ. וטעות אחרת שהרב אומר כי השרץ ההווה מן העיפושים שאינו פרה ורבה עובר עליו משום ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' ממה ששנו שם בספרא השרץ הרומש על הארץ אע"פ שאינו פרה ורבה, וזהו ההפרש בין אמרו שרץ השורץ ובין אמרו הרומש כי השורץ הוא שיש בו כח התולדה והרומש הוא המתהוה מן העיפושים שלא יוליד כמוהו, ואם כן הדבר זו הנמלה שאינה פרה ורבה אינו לוקה עליה מכל הלאוים שכתוב בהן שרץ השורץ כי אין בכללן אלא השרץ שיש בו כח התולדה בלבד אלא מזה הכתוב לבדו שאמר בו רומש מלקין אותו ואם ילקה לדעתו בנמלה הזו משום עוף ושרץ העוף לפי שנאספו שני שמות הללו בגופו היאך ילקה מן השם הנאמר בפרה ורבה, ואי אפשר לגוף אחד להאסף בו שני הפכים הללו, ועוד שאמר בנולד בזרעים ובפירות כשיצא לאויר ילקה בו משום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ואם הלך על הארץ לוקה מלקות אחרת עוד משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל, ואם יקרה עם זה שלא יהיה פרה ורבה חייב עליו שלש מלקיות השתים שקדם זכרם והשלישית משום בכל השרץ הרומש על הארץ. והנולד בזרעים ובפירות איננו פרה ורבה לעולם כי אין כח התולדה אלא ההיולי אשר בזכרים ואפילו במינין הנולדים כגון התרנגולת דספנא מארעא וכן העכבר ששורץ מן העפר וזה דבר ידוע בטבע. אבל אין הענין כמו שאמר אלא כולם בכלל השרץ השורץ. וכן יש בלשון הרומש אף הפרה ורבה כענין שכתוב תבנית כל רומש באדמה וכתיב וכל חיה הרומשת על הארץ, ועוד כתיב ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ ומן הידוע כי נח לא הכניס בתיבה המינין הנולדים מן העיפושים שלא יוליד אלא מינין שיש בהם כח מזכר ונקבה וכתיב המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרומש על הארץ למינהו והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו וביציאתם אמר ובכל הרמש הרומש על הארץ היצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ וכתיב כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. ולשונם בתלמוד עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכנה דאינה פרה ורבה אבל בשאר שקצים ורמשים שפרין ורבין מודו ליה, אבל ענין כל רמישה ודריכה והלוך כענינו בסמ"ך מלשון מרמס רגליכם, רמוס חצרי, ואונקלוס מתרגם הרומש על הארץ והשורץ על הארץ דרחש על ארעא, א"כ כל בעלי נפש התנועה בכלל השם הזה, והכתוב בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה ירצה בו כל נפש חיה אשר תרמוש באדמה או שתהיה האדמה פועלת שמשם רומש הוא, ובברייתא הזאת השנויה בספרא לא דרשו אינה פרה אלא מריבוי בכל, וכן דרשו שם עוד כל מרבה רגלים בכל השרץ להביא תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים והם אינן פרין ורבין כלל, ודרשו באל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ את שפירשו לאוירן וחזרו, ומכל מקום מה שהם מביאין בריבוי מן הכתוב האחד לכל השמות נתרבו. ועוד טעות גדול בפירוש הזה שאומר שזה המין הוא עוף ושרץ העוף ויש לו עניני העוף ופעולותיו ולוקה עליו משום עוף טמא, וכבר נתבאר בגמרא אלו טרפות (דף ס"ג:) שאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד עופות שפרטן הכתוב ולא בא בתורה לאו לאסור כל עוף טמא בכלל אלא אמר ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר ואת הפרס ואת העזניה וגמר הפרשה, והרב עצמו ביאר זה בחבורו הגדול, היתכן שיהיה זה הנולד מן העיפושים נשר או פרס או עזניה או כל עורב למינו שילקה עליו משום אלה תשקצו מן העוף, ואם יתכן שתהיה הצרעה הזו דורסת ואוכלת, ואם אינה דורסת תהא עוף הבא בסימן אחד שהוא מותר לפי שאינו דומה לנשר. וכן הענין בעצמו שהרב אומר שאפשר מין אחד שיהיה עוף ושרץ בענינו ופעולותיו, והראיה מדבריו שהעוף ושרץ העוף בדמות לבד הם חלוקים, ולכך יתכן שיהיה לזה המין העיפושי פעולותיו של זה ושל זה ויקרא בשם שניהם, וגם זה אינו אמת אבל כל מעופף בעל שתי רגלים הוא הנקרא עוף וכל שיש לו ארבע רגלים הוא הנקרא שרץ העוף מפני שהוא הולך נמוך ורוחש כשרץ ואינו הולך בזקיפה כעוף, ובכולהו קראי דשרץ העוף כתיב הולך על ארבע ובפסוק וכל שרץ העוף טמא הוא לכם הכתוב במשנה תורה סתם דרשו בספרי אלו חגבים טמאים, ובספרא שנו רבי אומר וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים טמא הוא הא אם יש לו חמש טהור דרשו מיעוט ביתרון הרגלים אבל במיעוטן שיהיה בעלת שתים אינו שרץ העוף, וזהו החילוק שביניהם הנראה והנכון בטעם והנאות בלשון מקראות, ועל דעת רבים הקטנים הנמוכים הנראים כרוחשים על הארץ נקראים שרץ העוף ואשר רגליהם גבוהות לפי קומתן נקראין עוף גם זה לא יתכן היות שניהם בגוף אחד. ומה שאמר הרב הלא תראה פירושי הקדמונים כולם מנו בכלל השש מלקיות דג טמא ושרץ, והוא אינו מרחיק זה, כי יתכן שיהיה דג ויהיה שרץ המים, וכן מה שאמר שלא בא לאו גמור בשרץ המים אלא לא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, אינם דברים באים בדקדוק אבל הם משובשים מאד, ותדע ותשכיל כי כל המינים שבים שאינן בעלי קומה הדגים כולם לכל מיניהם נקראים שרץ המים, ויש בעלי קומה שיש להם רגלים והם נקראים חיות המים לפי שהן כחיות ושיטתן והליכתן כהן והכתוב כלל שתיהן בלאו אחד שנאמר מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וגו' מבשרם לא תאכלו, וכן בבריאתם נאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה והשרץ הוא מיני הדגים כולם ונפש חיה הן חיות המים בעלי הקומה, וכתיב זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות. והנה כל מה שבים יכנם בשני השמות האלה בשם רמש או שרץ ושם חיה. ושנו בספרא אתה אומר לכך נאמר במים במים וכו' או אינו אלא מין שהתרתי אותו המין אסרתי איזה הוא מין שהתרתי בעל עצמות פרה ורבה אין לי אלא בעל עצמות פרה ורבה מנין לבעל עצמות אינו פרה ורבה אינו בעל עצמות פרה ורבה עד שתהא מרבה הגלים ואת הצפרדעים הגדלים בים וגדלים ביבשה תלמוד לומר כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים לא תאכלום. בא לרבות הגדלים אף ביבשה שאינן שרץ המים מכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים והחיות שבים שאינם שרץ מדכתיב ומכל נפש החיה אשר במים ודרשו שם חיה זו חית הים נפש להביא את הסרינית יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי תלמוד לומר שקץ הם. וגם בזה לא דקדק בדברי הקדמונים כלל כי הפוטיתא אצלם אינו אלא דג טמא הזכירוהו בגמרא לקטנותו כמו שיחדו הנמלה והזכירוה לקטנותה והרי זה הענין מבואר:
*וכן הגזירה שגוזר הרב במניעות רבות שהם בלאו אחד ואמר שכל מקום שדרשו בהם ריבוי לחלק הוא חייב מלקות על כל דבר וימנה אותם מצות רבות במספרם שהם שמות הרבה ואשר לא יבא בהם מדרש לחלק הוא חייב אחת על הכל וימנה אותן מצוה אחת שהוא שם אחד לפי שלא ילקה אחד שתי מלקיות משם אחד ומפני זה אמר שימנה אל תאכלו ממנו נא מצוה אחת ולא תאכלו מבושל מצוה אחרת. וראייתו ממה שאמרו בפסחים (דף מ"א:) אמר אביי אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי כלומר כשאוכל נא ומבושל לוקה אחת, ומאן דאמר חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה כי זה הלאו המונע משני דברים נא ומבושל אין לוקין עליו, ואיתמר התם (שם) אמר אביי אכל זג לוקה שתים וכו', וכבר התבאר בגמרא סנהדרין (דף ס"ג) אין לוקין על לאו שבכללות ולפיכך מאמר אביי הוא נדחה והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכל נא בין שאכל מבושל או נא ומבושל לוקה אחת בלבד וכן בנזיר בזג ובחרצן. והתמה מדברי הרב ז"ל כי לדעתו שבא רבא לחלוק על לאו של לא תאכלו ממנו נא ומבושל שהוא לאו שבכללות ובאוכל נא ומבושל באו שני הלשונות הללו הלשון הראשון אמרו לוקה על שתיהן אחת והלשון השני פטרו מכלום אם כן הראוי לנו שנפסוק הלכה שהוא פטור ממלקות לגמרי מפני הלשון שפוטר ואומר דאפילו חדא לא לקי הוא לישנא בתרא והלכה כלישנא בתרא ועוד דספק נפשות הוא ופטור ועוד דבגמרא סנהדרין שם כך התבאר שאין לוקין על לאוין שבכללות כלל ובין שעשאן כולם כאחד או שעשה אחד מהן אינו לוקה כלל, ואם כן למה אמר הרב כי האמת שלוקה הוא אחת. אבל אין הענין כמו שאמר הרב שהאוכל נא ומבושל אפילו לדעת רבא לוקה שתים וכן בזג וחרצן בנזיר, והראיה בזה ששנו שם בפסחים ברייתא תנו רבנן אכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית נא משחשיכה חייב וא"כ היו מקשים ממנה למאן דאמר אפילו חדא לא לקי ועוד ראיה ממה שאמרו בגמרא של בבא מציעא (דף קט"ו ע"ב) אמר רב הונא חבל רחים לוקה שתים משום רחים ומשום כי נפש הוא חובל חבל רחים ורכב לוקה שלש משום רחים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל ורב יהודה אמר חבל רחים לוקה אחת רכב לוקה אחת רחים ורכב לוקה שתים, ושאלו לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קא מיפלגי וכו', ואם כדברי הרב שאומר כי דעת רבא שאם אכל נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת וללשון אחר שאינו לוקה כלל היאך עלה על דעתם לומר דרבא אמר כרב יהודה והוא מחייב ברחיים ורכב שתים, ועוד ששם שנו ברייתא מפורשת ואמרו בה תניא כוותיה דרב יהודה דרחים ורכב חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וא"כ תיקשי לרבא דאמר שלאו כזה שהוא לאו שבכללות אינו לוקה עליו שתים או שהוא פטור לגמרי ובפירוש אמרו שם בדחיית זו השאלה אמר לך אביי אנא דאמרי אפילו לרב יהודה עד כאן לא אמר רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע לא לרחים ולא לרכב הלכך לשאר דברים הוא דאתא אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא *ורבא אמר לך אנא דאמרי אפילו לרב הונא עד כאן לא אמר רב הונא אלא דכי נפש הוא חובל יתירא הוא וכיון דיתירא הוא שדייה ארחים ורכב אבל הכא כי אם צלי אש יתירא הוא מיבעי ליה לכדתניא וכו'. ואתה למד מזה שאין מחלוקתם וענינם אלא בשם הכללי שהוא כי אם צלי אש וכי נפש הוא חובל. *ובגמרא נזיר (דף ל"ח ע"ב) מפרש עוד דאמרינן התם אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים זג לוקה שתים חרצן זג לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות מתיב רב פפא אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזג ושחט אשכולות של ענבים ושתה לוקה חמש אי הכי לילקי שש אחת מכל אשר יעשה מגפן היין עם הפרטים שבו, מפני שלדעתם חמש מלקיות הם כדעת רבא שהוא מחייב מלקיות על כל אחד ואחד מן הנפרטים בכתוב אבל לא על לאו שבכללות. ועוד שנינו משנה שלימה וחייב על היין בפני עצמו ועל ענבים בפני עצמן ועל חרצנים בפ"ע ועל זגים בפני עצמן, וזו תשובה מפורשת על דברי הרב. אבל ביאור הענין הזה כולו כך הוא שהלאוין שבכללות מינים מהם לחיוב ומהם לפטור:
המין הראשון הוא הלאו הכולל דברים רבים אין ענינם וטעם איסורם שוה והכתוב אסרם כולם בלאו אחד ושם אחד כגון לא תאכלו על הדם שהכניסו בו אוכל מבהמה קודם שתצא נפשה ואוכל בשר קדשים קודם זריקה וסנהדרין שהרגו את הנפש שאסורין באכילה כל אותו היום, וכגון הלאו הנדרש כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו שנכנסין תחתיו טמא ויוצא ולן ונשחט בלילה ופיגול וזולתם הרבה ענינים חלוקין לגמרי והכל מודים שלאו כזה אין לוקין עליו כלל כמו שהוזכר בפ"ב של פסחים (דף מ"א:) ובפרק ז' של סנהדרין (דף ס"ג:) וכן המגפף והמנשק לע"א ומכבד ומרבץ לפניה אמרו שם שהוא לאו שבכללות ואין לוקין על אחד מהם. ואל תבין מהם מפני שהמעשים הללו משתנים שהרי שם אחד להם שכולם עבודה הם לה וזה דומה ללאו דנבלה ולאו דלא תעשו כל מלאכה ביו"ט שהם מלאכות רבות משונות המעשה והענין ולוקין עליו כמו שמפורש במתחלת משקין (מ"ק דף ג') והטעם לכל אלו מפני שכל הנכללין בלאו שם אחד להם וכן המגפף והמנשק והסך והמלביש והמנעיל וזולתם עבודה שמם, אבל כוונתם באמרם שהוא לאו שבכללות מפני שהמניעה מהם בשלא כדרכה הוא מה שהזהיר יתברך (דברים ו׳:י״ד) לא תלכו אחרי אלהים אחרים שנכנסים תחתיו ענינים שאמר הכתוב את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע והזהיר שלא לילך אחר ע"ז באלו ולא בזולתם שלא לירא ממנה ולא לעבדה בשום כבוד בעולם כגון הגפוף ונשוק וזולתם אפילו שלא כדרכה ולא להשבע וגם יכנס בו שלא לשאול על העתידות ממנה ואם שמענו אותם משמה שלא נלך אחר עצתם, וכגון זה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו כלל:
והמין השני הוא לאו הפורט דברים רבים כגון כל שאור וכל דבש לא תקטירו, לא יבא עמוני ומואבי, לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וכן כיוצא בהן. והנראה מדברי חכמינו באלו שלוקין עליו לדברי הכל ואין לוקין עליו אלא אחת, והראיה בזה מה שהביא הרב מגמרת קדושין (דף ע"ז:) מענין אלמנה וגרושה וחללה זונה כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כך חלוקה אלמנה מחללה זונה בכ"ג ומשמעות זה שאם בא על כלם לא היה לוקה אלא אחת כיון שבלאו אחד נאמרו אלא מפי המדרש הזה שחלקן הכתוב לחייב על כל אחד אפילו בגוף אחד למי שיש לו איסור חל על איסור. וכן יתברר זה מן הסוגיא שבסוף פרק גיד הנשה (חולין דף ק"ב:) ממאמרם שם אכל אבר מן החי ובשר מן החי לרבי יוחנן חייב שתים לפי שלדעתו של רבי יוחנן ולא תאכל הנפש עם הבשר לאו לאבר מן החי ובשר בשדה לאו אחר לבשר מן החי לריש לקיש אינו חייב אלא אחת כי הוא שאמר ולא תאכל הנפש עם הבשר הוא לאו אחד כולל שניהם כאלו אמר לא תאכל הנפש והבשר בעודם זה עם זה אבל בשר מן החי ובשר מן הטרפה לרבי יוחנן חייב אחת שלדעתו ובשר בשדה טרפה לאו כולל שניהם, שיעורו ובשר בשדה וטרפה לא תאכלו, ולריש לקיש חייב שתים, והנה זה מבואר*. וכי אמרו עוד בגמרא כריתות (דף ג':) ובסנהדרין (דף ס"ה) לענין אוב וידעוני שאינם חלוקין לחטאת הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ונלמד מזה שכן הדין במקום מלקיות. וכן ראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר שמקשים שם מן הכתוב כל חלב וכל דם לא תאכלו מעתה כיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת הא נראה דכל חלב וכל דם לא תאכלו כלל הוא ואינו לוקה אלא אחת אלא מן הפרט שבמקום אחד, ועוד מקשה שם והא כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל מעתה כיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת אמר לון אילו כתיב מחרצנים וזג יאות כיון דכתיב מחרצנים ועד זג לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. וכן כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, אין דינם ללקות בהן אלא אחת אלא מפני שמצאו יתור לחלוק, והעולה מכל זה שהנפרטין בלאו אחד אין לוקין עליהם אלא אחת. והנה נודה בדינו של הרב בלא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ושאור ודבש ומשפט גר יתום וכיוצא בהן כולן:
והמין השלישי הוא לאו יש בו כלל ופרטים בתחלה או בסוף, כגון הלאו שפורט נא ומבושל וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש, וכן בנזיר כולל מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל. ולדברי הכל הפרטים יתירים ולוקין עליהן על כל אחד ואחד דכיון דכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש מיפרט בנא ומבושל ל"ל שמע מינה ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים. וכן אמרו בנזיר (דף ל"ח:) וענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה לאתויי חמרא חדתא וענבי. אבל מחלוקת אביי ורבא מפני שאביי סובר לפי שאמרה תורה אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש וכל הנכנסים תחת הלאו הזה מטעם אחד ומשם אחד נאסרין לוקין עליו אחת כלאו דנבלה ויו"ט והוצרך לרבות בו עוד פרטים להלקות בהן על כל אחד ואחד הלכך בנא ומבושל לוקה שלש דלוקה שתים מן השמות הנפרטין בלאו הזה הכללי המוסף עליהם שהוא אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש שהוא כולל נא ומבושל עצמו לפי שלאוין הרבה האמורין על איסור אחד מרבין בו המלקיות כמו שבארנו למעלה, ורבא סבר לא בא הכתוב אלא להלקות בפרטין על כל אחד ואחד מלקות בפני עצמו אבל על הכלל אינו לוקה. ונאמרו בסברתו של רבא שני לשונות, הלשון הראשון סובר שזה הכללי ראוי הוא ללקות כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורם שוה והשם הכולל אותם שאינו צלי אש כדברי אביי אלא שאינו ראוי להלקות בו עם לאו הפרט שילקה שתים שהרי לא נאמר במניעות הנא או המבושל לאו שתי פעמים אלא לא תאכלו אחת נאמר בהן ואינו דין שילקה מלאו אחד באיסור אחד ואכילה אחת שתי מלקיות. והלשון השני סובר שאפי' אחת אינו לוקה מן הלאו הזה דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה ופירוש זה לפי שאינו מזכיר שם האיסור כענין נבילה ומלאכה דיום טוב שהשם המיוחד בהן כבר זכרו הכתוב ומנע ממנו, אבל לא תאכלו כי אם צלי אש לא הזכיר שם הנאסרים אבל שלל אותם במותר וכגון זה אינו כדמיון לאו דחסימה המלמד מלקיות על כל התורה, ואין בין שני הלשונות של רבא כלום באכילת הפסח מפני שאין באכילתו ענין שיתחייב עליו מלקיות זולתי הנא והמבושל שפרטן הכתוב לפי שהחי שהוא נכלל עמהם בזה כבר מיעט אותו מן הפרט והצריכו הכלל לענין אחר כמו שמפורש בגמרא בבא מציעא (דף קט"ו:) אבל החילוק היוצא משני הלשונות ללאו כללי כזה במקום אחר שלוקין עליו אחת ללשון ראשון ופטור בו לפי הלשון האחרון וזה כגון הלאו הנאמר בנזיר מכל אשר יעשה מגפן היין שנאמרו בו גם כן פרטים תחלה מיין ושכר יזיר חומץ יין וענבים לחים ויבשים והם שמות חלוקין ומה שדרשו לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ומכאן אתה דן לכל האיסורים שבנזיר מה כאן מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכו' וחזר וכלל מכל אשר יעשה מגפן היין שהוא כולל אלו הנזכרים ודברים אחרים עמהם ואין מלקין אלא על הפרטים שנתייחד בהן הלאו לפי' דבין הבינים וענבי דכרא אינו לוקה בהן כלל לפי הלשון האחרון לפי שגם זה אינו מיוחד כלאו דחסימה שאינו מזכיר שם האיסורים שנכללו כענין בנבלה אבל כללם בשם אביהם כל היוצא מן הגפן, ועוד שהלאוין האלו ר"ל לא תאכלו כי אם צלי אש כל אשר יעשה מגפן היין כיון שנכללו בהן אותן שחלקן הכתוב וחייב עליהן מלקות הרבה כבר נקרא כל אחד לאו שבכללות מה שאין כן בלאו דנבלה ומלאכה דיום טוב שכל הנכללין בו שם אחד ומלקות אחת יש בהן, ולזה נתכוונו שני הלשונות שבאו שם באכילת הפסח בדין לאו שבכללות ללמד על כיוצא בזה. וכן חלקו הם עצמם אביי ורבא בפרק חמישי של מנחות (דף נ"ח:) אמרו המעלה מדבש ומשאור על גבי המזבח אמר אביי לוקה משום שאור ולוקה משום דבש ולוקה משום עירוב שאור ולוקה משום עירוב דבש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות, וזהו גרסת הרב והנכון לוקה משום שאור ולוקה משום דבש ולוקה משום עירובי שאור ודבש והם שלש מלקיות לאביי כמו שאמר בדין הנא והמבושל ולרבא אינו לוקה על לאו שבכללות לפי שעירוב השאור ודבש נתרבה מן המדרש לא תקטירו והוא כולל עירוב שמות חלוקין ואיסורין חלוקין ואינו מתייחד בשם אחד כלאו דחסימה. ואחרים פירשו כי מחלוקת שני הלשונות בפסח לומר שאם אכל נא או מבושל והתרו בו משום אל תאכל כי אם צלי אש לוקה אחת ללשון ראשון ולפי הלשון האחרון התרו בו משום אל תאכל נא כי אם צלי אש אינו לוקה, וגם זה נכון:
והענין מצריך אותי לצרף בכאן מה שאמרו בראשון של תמורה (דף ז' ע"ב) המעלה איברי בעלי מומין לגבי מזבח רבא אמר לוקה משום הקטרת כולו ולוקה משום הקטרת מקצתו אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות והעלו שם תיובתא דאביי תיובתא מה שלא עשו כן בשאר מקומות להעלות דברי האומר אין לוקין על לאו שבכללות בתיובתא. והטעם בזה לפי שהלאו הזה הבא באיסור העלאת בעלי מומין לאו פרטי הוא ואשה לא תתנו מהם ואין כאן לאו כולל אלא שהיה אביי סבור שכיון שלא בא בהקטרת בעלי מומין אלא לאו אחד א"א לחייב בו שתים אע"פ שנאמר בו בין כלו בין מקצתו ועלה לו בתיובתא לפי שהם דורשים בכתוב הזה שמות חלוקים לאו אחד לא תקריבו אלה לה' ולאו אחר ואשה לא תתנו מהם. וזה פירוש אותה השיטה על נכון לא כמו שהעלה אותה הרב במצוה צ"ד מן הלאוין שאמר דהלכה כמאן דאמר התם אין לוקין על לאו שבכללות דהאי תנא דתני עובר משום חמשה לאוין הוא סובר לוקין על לאו שבכללות בכל מקום. וזו דרך משובשת אינה כדרכי התלמוד דכיון שלא באתה לנו ברייתא אחרת או משנה באין לוקין על לאו שבכללות אם היה כשאר הלאוין שבכללות היו דברי האומר אין לוקין עליו נדחין בכל מקום ודברי האומר לוקין עליו מתקיימים ממנה אלא שיש חלוק גדול ביניהם ולפיכך לא הביאו תיובתא על האומר אין לוקין עליו אלא במקום הזה בלבד שהוא דין מיוחד בו כמו שפירשתי. כבר הרווחנו בענין הזה והמשכנו בו הדבור לבאר הלכות סתומות ומכלל הדברים נתבאר שחשבונו של הרב בטל:
וראיתי לו בספר הפלאה שמנה איסורי הנזיר מצות רבות יין וענבים לחים ויבשים וחרצנים וזג חמש מצות הפך מן הסברא ומן המנין שמנאן במאמר הזה ונזכר למשנה שלימה ששנינו בנזירות. ואני תמה עליו למה לא נהג כן בספר המדע בנא ומבושל ששתיהן נאמרו כאחד בגמרא ובשתיהן אמר רבא לשון אחד אין לוקין על לאו שבכללות דרך אחד ופירוש אחד לשתיהן. וכיון שנזכר וחזר בו באיסורי נזיר היה לו לשנות כל מנינו בנא ומבושל. והראוי יותר והנאות שנמנה הדברים שנצטוינו בהם או שנמנענו מהם לא הלאוין ולא המלקיות ואם כן כל הנפרטים בתורה אחד אחד ונזכרים בשמם נמנה על כל פנים נא ומבושל שתים ואתנן ומחיר ושאור ודבש וזולתם. וכ"ש בעמוני ומואבי שאפילו כפי סברתו של הרב לא היה ראוי שימנם אחת כמו שעשה במצוה נ"ג לפי שאי אפשר בעמוני ומואבי שלא נלקה אותם שתים לפי שהם גופים מחולקים ואם בא העמוני על בת ישראל ובא המואבי עליה בשתי התראות אף היא לוקה שתים שאפילו בשם אחד שנינו (נזיר ל"ח:) אמרו אל תשתה אל תשקה והוא שותה חייב על כל אחת. ואם התרו בהן מתחלה על העמוני והמואבי שניהם פטורים על ביאה שניה דהתראה תוך כדי דבור בעינן משום דאמרינן אשתלי כדאיתמר בפרק שלישי של כתובות (דף ל"ג) ואי אפשר להיות איש אחד עמוני ומואבי. אבל המנין הזה כלו מנין בטעות אבל האיסורים שלא הוזכרו אלא בשם אחד נמנה כולם אחד כגון על הבאים בלאו דלא תאכלו על הדם כי לשון התורה נתפוש במנין. ואשר הם איסור אחד ונתרבו המלקיות כגון מעשר דגן תירוש ויצהר ולחם וקלי וכרמל אין ראוי שנמנה אלא איסור אחד שנמנענו מלאכול מעשר שני חוץ לירושלים מאיזה מין שיהיה והחמיר בו במלקיות הרבה ונמנענו מלאכול החדש קודם העומר, היתכן שנמנה כל פאה ופאה שבזקן מצוה אחת מפני שלוקין על כל אחת והשריטה באמת מצוה ולוקין על כל שריטה ושריטה מריבוי הכתוב וכמו שביאר הרב. והחובל רחיים ורכב לוקה שתים ואינם שתי מצות בחשבון, וכן נמנה האוכל שרץ הארץ במניעה אחת ושרץ העוף אחת ואע"פ שבאו בכל אחד לאוין הרבה ולוקין בו מלקיות הרבה כמו שביארנו, ואיסורי הנזיר נמנה עכשיו למצוה רמ"ח מצות עשה. וללמדנו שלא נביא ענין ציצית בחשבונו אלא למצוה אחת זה דבר ראוי לטעות בו. ועם כל זה אנחנו לא נשבש מניינו של הרב בזה שראינו לבעל הלכות גדולות שמנה ציצית מצוה אחת לפי שהוא ענין אחד שבתשלום התכלת והלבן תשלם לנו הכונה במצוה הזאת לזכור את כל מצות ה' ולעשותם, ואע"פ שאמר רבי ישמעאל (מנחות דף כ"ח) בארבע ציציות ארבעתן ארבע מצות, לענין שאינן מעכבים זה את זה אמרו כך אבל בחשבון המצות הענין בתשלומו נמנה אחת, וזו סברא תסבול אותה הדעת לבעל ההלכות שמנה ג"כ מצות תפילין אחת, אבל הרב מנה תפילין שתי מצות ושתים אלו נשנו משנה אחת התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת נפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד, ואם נביט לענינם הרי התפילין יחשבו יותר ענין אחד שכל מה שכתוב בזה כתוב בזה והענין בהם למען תהיה תורת ה' בפינו שומה כנגד הלב והמוח משכנות המחשבה לבד. ואולי יטעון הרב שזה מעשה אחד לבישת התכלת והלבן כאחד והתפילין שני מעשים, מה שבאמת לא יחשבו שני מעשים שאינן מעכבים זה את זה כאלו שתי מצות, שהרי הוא מונה ק"ש שחרית וערבית מצוה אחת והקטרת בוקר וערב אחת ושני תמידים אחת: