העיקר החמישי שאין ראוי למנות טעם המצוה בפני עצמה והביא מהן הרב ולא תחטיא את הארץ שהוא נותן טעם למה שאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכן אל תחלל את בתך להזנותה עם ולא תזנה הארץ וכמו כן ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אם יצא חלל והטעה בהם בעל ההלכות שמנה אלה הלאוין כולם בלי השתכלות, אמר ואולם יתבזה מי שמנאם כשישאלו ממנו דבר מה מונע ולא יהיה לו אז מענה כלל. ואני אומר בזה העיקר מה שאומרים החכמים לכאורה כוותיה משמע וכדמעיינת בה שפיר לאו הכי הוא שלא ראינו רבותינו בתלמוד שיתפשו לאוי התורה מיותרין להיותם טעם ללאו שקדמם אלא אם כן יצאו להוסיף ולגרוע שנלמוד דין מחודש מן הטעם ההוא, כענין שחלקו (סנהדרין כ"א) ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שזה הלאו השני ודאי טעם למניעה שקדמה מרבוי הנשים ואע"פ כן נחלקו בו חכמי ישראל שר' יהודה דורש מה טעם לא ירבה משום לא יסור ולימד שמרבה נשים הוא ובלבד שלא יהו מסירות את לבו כלומר שתהיינה בדוקות בכשרות ור' שמעון דורש אותו לאו בפני עצמו אמר אפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה אם כן למה נאמר לא ירבה דאפילו כאביגיל, הנה ששמו לאו בפני עצמו ליתורו. ועוד לדבריו ראוי הוא שנאמר גם בזה מה טעם לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה משום ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה ואם כן אינו אסור בחוצה לארץ כמאמרם (שם) מה טעם לא ירבה משום לא יסור ומה טעם לא יקח משום לא יחלל ואם לא בעל אינו לוקה וכן לא תחניפו את הארץ ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. וכבר מנה הרב ז"ל עצמו לאוין שהן בנותני טעם יותר מאלו, אבל רבותינו עושים אותם מניעות כמו שאמרו בגמרא יומא (דף ע"ב) אמר רחבה אמר רב יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא הכי קאמר רחמנא עביד ליה שפה כי היכי דלא ליקרע מי כתיב שלא יקרע, וכן אמרו שם המזיח חשן מעל האפוד לוקה והמסיר בדי ארון לוקה ובכולן הקשו שהן טעמים למצוה שקדמה דהכי קאמר רחמנא עבדינהו שפיר כדי שלא יזח ולא יסורו, והשיבו מי כתיב שלא יזח ושלא יסורו, ומאלו נלמוד שכל מקום שנאמר בתורה לאו מוסף על המצוה ואיננו טעם מפורש למה שקדם נתפוס אותו לאו בפני עצמו כמו לא יקרע ולא יזח. וכן כתובים רבים כגון ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה, על דרכו של הרב אינו אלא לטעם למה שקדם, כי רעה גדולה היא שהיא אשת בנך שהוא חייב בכבודך ואתה מתחייב באהבתו אין ראוי שתגלה ערותה. ועל דעת חכמים בתלמוד סנהדרין (דף נ"ג) נדרש ויבא הלאו השני לחייב עליה לאחר מיתת בנו ואשת בנך היא לומר לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה פרט לאנוסה ושפחה ונכרית, וכן הכתוב במקלל אביו איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו, והוא בנותן טעם כי עשה נבלה גדולה שנתחייב עליה בדמו, ואין חכמים רואין בעבור כל זה שלא לדרשו למקלל אותם לאחר מיתה אע"פ שאינן מרגישין והמכה פטור כמו שנתבאר בפרק תשיעי מסנהדרין (דף פ"ה:). וכן היה ראוי לפי דעת הרב שנאמר בפסוק (דברים י"ג) וכל ישראל ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה שיהיה טעם לעונש הגדול הנעשה בענין, ומצינו שדרשוהו לאו אזהרה למסית כמו שמפורש בגמרא סנהדרין (דף ס"ג:), וכתבו הרב במצוה ט"ז בלאוין, ובודאי מצינו בתורה טעמים בכתוב להחמיר בעבירה, כגון ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ואמרו בספרא מלמד ששבועת שוא חלול השם. אבל הנאמרים בלשון לאו כולם למניעה הם, ואילו היה טעם בלבד היה אומר אל תחלל את בתך להזנותה ומלאה הארץ זמה, כי זהו טעם הכתוב הזה, וכן את אלה לא יקח ויחלל זרעו בעמיו. ואמנם הוא שנשאל מבעל ההלכות כמאמר הרב זה הלאו מאיזה דבר הוא מונע אבל לא יתבזה במענה השאלה הזאת ולא יתבייש ממנו שכבר דרשו בספרי ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך. הנה לא ראו לעשותו טעם בלבד כדברי הרב אבל מניעה ואזהרה לב"ד וימנה לאו בפני עצמו ושהוזהרנו לכוף אותו לגרשה וכל שכן למנוע אותו שלא ישאנה, כמו שימנו מצות חייבי המיתות והמלקות שהוזהרנו לכוף אותו לעשות בהן הדין, וכן לא תקחו כופר לנפש רוצח, וכן לא תחמול ולא תכסה עליו דמסית, ולא תגורו ממנו דנביא שקר. ואמנם כי בהרבה מקומות דרשו כן, ואמרת להם זה האשה להזהיר בית דין על כך, וכן לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, אבל הכולל אזהרת ב"ד עם אזהרת העושה לא ימנו, אבל זה לאו בפני עצמו להזהיר ב"ד וימנה, אבל הלאו של ולא תזנה הארץ אינו טעם אבל הוא אזהרה לשוכב עמה שלא למדנו כלל לפיכך חזר וכתב לאו אחר דולא תזנה הארץ אזהרה לשוכב. וכבר הצריכו חכמים בכל מקום במשכב הזכר שכתוב ואת זכר לא תשכב וגו' אמרו למדנו אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב מנין. ובבהמה נאמר בתורה אזהרה לשוכב ואזהרה אחת לאשה הנשכבת ועם כל זה הוצרכו עוד לאזהרה אחרת לנשכב מבהמה כמו שמפורש בגמרא סנהדרין (דף נ"ד:). ואפשר שאף אזהרת האשה הזונה נלמוד מזה, כי ולא תזנה הארץ יכלול הזונים שניהם ואל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, והמוסרת עצמה אם הם דנין אותה מן האב, לא ידעתי באיזו מדה יביאו אותו, והיה להם לבאר המדה בברייתא זו, אבל הוא נלמד מולא תזנה הארץ. ומה שאמרו עוד שם בספרא ולא תזנה הארץ מזנים הם הפירות על דרך האגדות נסמך מפני שלא אמר ולא יזנו עם הארץ אבל עיקר הכתוב לרבות המזנים עצמן, וכן ומלאה הארץ זמה נדרש שם למזנה ולזונה. וכן אמרו בגמרא יבמות (דף ל"ז:) רבי אליעזר בן יעקב אומר מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזו מהן בא והיא שקבלה מאנשים הרבה ולא ידעה ממי קבלה נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה. ומפני שכתבתי הברייתא הזו אני צריך להתנצל ולומר שאין כוונתי במצוה הזאת שהיא מניעה לפנוי הבא על הפנויה ושניהם כשרים, שכבר פסקו שאין הלכה כרבי אליעזר בפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, ואם כן אין זה באזהרת להזנותה ולא תזנה הארץ, כמו שאמרו בגמרא ארבע מיתות (דף נ"א) בפסוק ובת איש כהן כי תחל לזנות יכול אפילו פנויה, והקשו על זה והא לזנות כתיב, ותירצו כרבי אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, אבל זו הברייתא השנויה בספרי או שהיא כרבי אליעזר ואינה הלכה, או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות בה, רצוני לומר עכו"ם ועבד וחייבי כריתות ומיתות ב"ד שזו היא אזהרת הזנות לדעת חכמים שאומרים יבמות (דף ס"א) אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות כלומר מאותן שאין להם בה קדושין. ותפשה זו הברייתא לשון סתם שלא לשם אישות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולדעת ר"א סנהדרין (דף ע"ו:) דורש ממנו המשיא בתו לזקן כי אצלו הלאו הזה הוא מניעה מוקדמת שיגרום לה שתזנה תחת בעלה, והכלל שאין במשמע הזה ביאת פנויה אלא לדעת מי שאין הלכה כמותו, וכן בלאו דאתנן זונה, וכן אמר המתרגם בלאו דלא תהיה קדשה לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, אבל בבני הקדושין פנוי הבא על הפנויה, אם לדעת פלגשות רצוני לומר שתהא מיוחדת וידועה לו, זה מותר הוא, ואדוננו דוד ע"ה נשא מהן, אבל אם בא עליה דרך מקרה כענין הזונים זה אינו בכלל לא תחלל את בתך להזנותה ולא בכלל לאו קדשה אלא לדברי רבי אליעזר ואין הלכה כמותו אבל הוא בכלל אזהרתו של רבי אליעזר בן יעקב מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על איזו מהן בא וכן היא שקבלה מאנשים הרבה נמצא אח נושא את אחותו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה, ר"ל שאין זמה אלא מן העריות כדכתיב שארה הנה זמה היא, ולמה לא היה זה בכלל אזהרה והם אמרו שאפילו מקדש ונושא נשים בכל מדינה ומדינה ומגרש אותן עובר בזה כמו שהוזכר בפרק ו' של יבמות (דף ל"ז:) ושמא נפרש שיהיה ולא תזנה מניעה מזה שיאמר לא תעשו שתזנה ותמלא הארץ זמה כי הבא על האשה בפגיעתו בה והלכו להם לדרכם אע"פ שאין הביאה הזו זנות אבל היא מביאה את הארץ לזנות ולהמלא זמה, ולשונם בברייתא הזו משמע שלא יביאו זה בכלל ולא תזנה הארץ אלא שעל זה נאמר ומלאה הארץ זמה שרבה מזה שלא יעשו למלא את הארץ זמה ומכל מקום נמנענו מזה מן התורה. וראיתי בספרי ברייתא השנויה שם בלשון הזה (דברים כ"ג) לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ואין אתה מוזהר עליהם בעכו"ם, ולא יהיה קדש מבני ישראל ואין אתה מוזהר עליו בעכו"ם, שהיה בדין ומה קדשה קלה מוזהר עליה בישראל קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל, או חלוף אם הקדש חמור אין אתה מוזהר עליו בעכו"ם קדשה קלה אינו דין שלא תהא מוזהר עליה בעכו"ם מה תלמוד לומר קדש וכו'. והנה אם היה מדרשם דקדשה וקדש כדעת בעל התרגום אין קולא וחומרא בזה יותר מזה, ומה זה שאומרים אין אתה מוזהר עליו בעכו"ם. וכן אם מדרשם בקדש לזכר הנשכב כמדרשו של רבי ישמעאל בגמרא בסנהדרין (דף נ"ד:), לא יתכן בזה שיאמרו שאינו מוזהר עליו בעכו"ם שהנשכב מן העכו"ם נסקל הוא. אבל הנראה מדעת הברייתא הזו שהקדשה היא העומדת על הדרך מזומנת לזנות מאסורי הביאות ומכל אדם רחוקים וקרובים כענין שכתוב איה הקדשה היא בעינים על הדרך, ולכן יכסו הפנים כאמרו ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, וכן הקדש הוא המזומן להיות נשכב עם הזכרים, כענין וגם קדש היה בארץ עשו כתועבות הגוים וגו' יכסו פניהם ויעמדו בעינים על הדרך כנשים כידוע מהם בארצות מצרים עד היום, והמניעה לבד היא שלא נניח לעשות דבר המגונה הזה בינינו מבני ישראל, אבל אין אנחנו מוזהרים מזה בעכו"ם שלא הוזהרנו באחרים זולתנו אלא בענין ע"א בלבד. והנה נתבררו לך כל הדעות בלאו הזה, והראוי לפסוק כדעת החכמים שאין הלאוין של זונה וקדשה אלא במי שאין להן קדושין, אבל בבני קדושין הענין בהם כמו שכתכתי למעלה, וכבר בררתי בזה ענין מן הענינים הסתומים, והרב משתבש בו כאן במאמר הזה ובחבורו הגדול:
אבל הלאו הנאמר אחר (ויקרא כ"א) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו, אמר הרב שהוא טעם למה שקדם שאם יצא חלל, ולא ידעתי טעם לטעם הזה. ועוד שהרי בפרשה ההיא בעצמה נאמרו לאוין לכהנים בנשים הפסולות להם (שם) את אלה לא יקח ולא יחלל זרעו בעמיו, והוא באמת נדרש כן את אלה לא יקח ולא יחלל הא אם לקח חלל, ומכאן שזרעו מהן מתחלל הוא ואף על פי כן עשאוהו רבותינו לאו בפני עצמו, שאמרו קדושין (דף ע"ח) כהן גדול באלמנה לוקה שתים לוקה משום לא יקח ולוקה משום לא יחלל, ואף על פי שהן מודים שהוא טעם למניעה הראשונה, כמו שאמר רבא והלכה כמותו בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, אבל מכל מקום לא ראו שיהיה טעם ללא מדרש אבל משמש לטעם ונדרש ללאו, ומודה רבא שאם בעל ולא קדש לוקה ולא יחלל זרעו אמר רחמנא והרי חלל, והרי דברים קל וחומר כי בכאן הלאו הזה הוא נותן טעם משני פנים לא יקח שלא יחלל הא אם לקח חלל זרעו, וטעם אחר שהלאו הראשון נתלה בזה שאם לא בעל אינו לוקה, מה טעם לא יקח משום לא יחלל, ואף על פי כן הוא נמנה לאו בפני עצמו ללקות ממנו בבעילה בלא קיחה כל שכן בלאו הנדון שלפנינו. וכבר כתבתי הטעם לכולן מפני שלא ראו החכמים לעשות הלאוין טעם בלבד שהיה אומר את אלה לא יקח ויחלל זרעו, וכן ומן המקדש לא יצא ויחלל את מקדש אלהיו, וכדרך ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, וכדרך ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. וראיתי להרב במצוה קס"ה שאמר ענין אחר, פירוש שאמרו יתברך הוא שלילה ולא מניעה מגיד שאין עבודתו מחוללת אע"פ שהוא אונן, הא אחר אם לא יצא חלל, כלומר כהן הדיוט שעבד עבודתו כשהוא אונן עבודתו פסולה, והזכיר זה שאמרו בגמרא סנהדרין (דף פ"ד) אונן מנא לן דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל, וכבר נחלקו על הטעם הזה עצמו בשני של זבחים (דף ט"ז) אמרו אונן מנא לן דמיחל עבודה דכתיב לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל רבי אלעזר אמר מהכא הן הקריבו אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרוב שפיר אשתרוף, ורבי אלעאי מאי טעמא לא אמר ומן המקדש לא יצא אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל, רצה לומר שאילו היה שלילות כלומר שנותן רשות לכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש ויכול הוא להקריב אונן ואינו מחלל עבודתו בכך ראוי הוא שנלמד ממנו הא אחר שלא יצא חלל, אבל עכשיו שהוא אזהרה לכהן גדול שלא יחלל אין כהן הדיוט במשמע הזה שיחלל, והסוגיא כולה ששם בדעת הזה של רבי אלעאי היא. והנה לדעתו אינו שלילות אלא מניעה, ונראין הדברים שלדברי הכל במשמע הכתוב הזה יש אזהרה לכהן גדול בשני לאוין בלא יצא ולא יחלל, שאם נדרוש הלאו הזה דלא יחלל שלילות לומר שהוא רשאי להקריב אונן ולא כהן הדיוט ראוי הוא לומר כן בלאו הראשון דומן המקדש לא יצא אחר שהוא טעם נמשך עמו ויאמר כי הכהן גדול אינו צריך לצאת מן המקדש בשביל מתו ולהניח העבודה כי אין עבודתו בכך מחוללת, ומכלל שהדיוט צריך לצאת משם כלומר להניח העבודה שעבודתו פסולה ויהיו שניהם שלילות ולא מניעות. וכן הכתוב האחר שבפרשת כהן הדיוט (ויקרא כ"א) קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם אינו נדרש לחכמים כנותן טעם בלבד, אבל דרשו ממנו זבחים (דף י"ז) מנין לטבול יום שאם עבד חלל שנאמר קדושים יהיו ולא יחלל, אם אינו ענין לטמא תנהו ענין לטבול יום, והנה הוא לאו בפני עצמו כשהוא טבול יום אלא שכיון שהמניעה בלשון חלול היא נלמוד ודאי שאם עבד חלל. וכבר מנאו הרב גם בעל ההלכות זה הלאו, ולמה לא יתמה הרב על עצמו ויהיה אצלו טעם בלבד אלא ודאי כולן לאוין הם. ולפי משמעות המדרש שדרשו שם בספרא ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול שלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה, לפי זה יזהר שלא יצא מן המקדש אחר מתו ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא, והוא טעם למה לא יצא משום לא יחלל ואעפ"כ לוקה שתים משום לא יצא ומשום לא יחלל הא אם יצא ולא חלל כלומר שיצא שלא בשעת עבודה אינו לוקה, כענין לא יקח ולא יחלל שהזכרנו. וזו האזהרה לכל כהן שמניח עבודה ויוצא ואינו על המת בלבד מאמרו ולא יחלל, כי המחלל אותה בלי מקרה כ"ש שחלל, וכבר נאמר עוד אזהרה זו והעונש בלא מת, שנאמר (ויקרא ח') ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו, אבל פרטו הכתוב בכ"ג לומר שהוא מקריב אונן ושאין הדין הזה בהדיוט אבל הוא צריך להניח העבודה שאינו מקריב אונן. והנה אלעזר ואיתמר ביום מיתת אחיהם אוננין ולא היו באזהרת ומן המקדש לא יצא, וענין הכתוב שכללן עם אהרן אביהם בפסוק ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו יזהירם כולם בשעת מעשה במיתה מלהניח עבודה ולצאת, ויודעים הם כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מהיום והם באזהרתם מן אותו היום ואילך, אבל אותו היום אוננים הם, כמו שדרשו מן הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם, אמרו להם שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כ"ג ומקריב אונן, וזו היא שדרשו שם כי שמן משחת ה' עליכם מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר הם באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולין לעשותה, והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליכם שהוא לדורות, כמו שאמר בהן והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם, ועוד אבאר עסק אזהרת אהרן ובניו באלו הכתובים במצוה תק"ס בעז"ה. ואני תמיה מאד שאין המדרש הזה כמדרש שבגמרא, שהרי בגמרא סנהדרין (דף י"ט) אמרו ומן המקדש לא יצא לא יצא עמהם אבל יצא אחריהם כיצד הן נכסים והוא נגלה הן נגלין והוא נכסה ויוצא עד פתח העיר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא, ושאלו שפיר קאמר ליה רבי יהודה לר"מ א"ל ר' מאיר אי הכי אפילו לביתו נמי אלא ה"ק ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למנגע ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מקרי ונגע. ולפי זה המדרש אינה אזהרה לכהן שלא יצא בשעת עבודה מפני כבוד העבודה, אבל היא אזהרה שלא יצא אחר מטת מתו לעולם מפני חשש שמא יצא מקדושתו כלומר שיטמא את עצמו. והוא דוקא בכהן גדול שאסור ליטמא בקרובים ואדם בהול עליהם שיטמא, אבל אזהרת ולא יחלל את מקדש אלהיו לדברי הכל היא שלא יניח העבודה ויצא ועליה חייב מיתה, והיא אף בכהן הדיוט אלא שאמרה בכהן גדול לענין שאמרנו, ולשון ספרא משמע ששתיהן אזהרות בענין אחד כלומר שלא להניח העבודה. וראיתי לרב במצוה קס"ה שחשב לאחד שני המדרשים אמר, ודע שיש בכ"ג תוספת שהוא לא ילך אחר המטה וזה נגלה מן הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, וכך נתבאר בפ"ב מסנהדרין באלו ב' פנים לכתוב הזה פשטו ומדרשו על שניהם הוזהרו הכהנים, ואין זו הדרך בתלמוד אבל נדחוק הלשון השנוי בספרי, ונאמר שהמדרש שלהם כולו על ולא יחלל כמו שכתבתי שם, וזהו מה שיסבלו הדעות כלן. אבל אני לפי מראית עיני המדרש שבפרק כ"ג אינו אלא אסמכתא בעלמא שהם גזרו לכ"ג שלא יבא אחר מטת מתו כלל שמא יטמא בהיותו נבהל על מתו ולרום מעלתו לא ימנעוהו העומדים לפניו, וגם כי טומאתו היא הפסד גדול שהוא המכפר על כל ישראל, והכל גזירה מדבריהם וסמכו אותה למקרא הזה אבל העיקר למניח העבודה ויוצא כמו שפירשנו. והראיה עוד בזה מאמרם במשוח מלחמה וכולן אינן נוהגים במשוח מלחמה חוץ מה' דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם ולא מיטמא לקרובים ומוזהר על האלמנה ומצווה על הבתולה, והנה לפי שאינו מקריב אונן ולא הביאו אותו בכלל זה הלאו ומן המקדש לא יצא שאינו אלא אזהרה למניח עבודה והוא צריך להניחה בשעת אנינותו כמו שדרשו בו מכי נזר שמן משחת ה' עליו ולא על חבירו, וכמו שנתבאר בהוריות (דף י"ב:), ואם היה אזהרה שלא ילך אחר המטה כדי שלא יטמא היה משוח המלחמה מתחייב בו כיון שאינו מיטמא לקרובים ככהן גדול. ומצאתי סוגיא ירושלמית בגמרא סנהדרין (ריש פ"ב) אמר כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל דברי ר"מ רבי יהודה אומר כל אותו היום ר' שמעון אומר גומר כל כל העבודה שבידו ובא לו, בין ר"מ לרבי יהודה חדא בין ר' יהודה לרבי שמעון חדא, בין ר"מ לרבי יהודה הכנסה. רבי יעקב ברבי דוסתאי מפסיק ביניהון ר"מ אומר אם היה בפנים לא היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס ר' יהודה אומר היה בפנים לא היה יוצא היה בחוץ היה נכנס רבי שמעון אומר גומר כל העבודה שבידו ובא לו. רבי יוסי בר בון בשם רב הונא מתניתא מסייע ליה לר"ש ומן המקדש לא יצא עמהם אינו יוצא אבל יוצא הוא אחריהם אלא הם מכוסים והוא נגלה הם נגלים והוא מכוסה יוצא עמהם עד פתח העיר דברי ר"מ רבי יוסי אומר אינו יוצא מן המקדש דכתיב ומן המקדש לא יצא יצא לא היה חוזר. פירושו כי ענין הכתוב ומן המקדש לא יצא לר' מאיר הוא שאם היה במקדש ושמע שמת לו מת לא יצא משם אבל יעבוד כל זמן שהוא בפנים ויקריב כמו שהיה בלבו לעשות ואפילו הפסיק חוזר ועובד אבל אם היה בחוץ בשעת מיתת הקרוב חל עליו האנינות ואינו נכנס למקדש ומקריב כל היום, ור"ש סובר שלא התירה עליו התורה מדין האנינות אלא שישלים העבודה שהיתה בידו בשעת שמועה והוא מוזהר עליה במיתה שלא יניחנה אבל אחר שגמר עבודה זו אינו חוזר ומקריב כל זמן שהוא אונן, ואמר רבי יוסי בר בון בשם רב הונא מתניתא מסייע לרבי שמעון שאומר שאין האזהרה מן התורה אלא שיגמור העבודה, ומכאן ואילך אין לו איסור לצאת עם המת ולכן הותר לו זה, והרי זו ראיה למה שהזכרנו בענין הזה. ועוד מצאתי בתוספתא במסכת סנהדרין אמרו לו לרבי יהודה אין ומן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד. ודומה לי שהרב בחבורו הגדול חזר וראה, כן מצאתי לו בפרק חמישי מהלכות כלי בית המקדש שהוא מונה המעלות שנוהגים בכהן גדול שאינו יוצא אחר מתו ולא הביא לו אזהרה מן התורה, ובשני מהלכות ביאת המקדש אמר שזה שנאמר בכ"ג ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא, והטיב לראות שם בזה. עוד אני שואל למה לא מנו באלה שבמיתה כהן המניח עבודה ויוצא לפי מדרשם בספרא שדורשים כן בכל הכהנים שבכל הדורות. וי"ל תנא ושייר דהא שייר טובא כהן שנכנס לבית קדשי הקדשים שלא לעבודה לוי שעבד עבודת כהנים וכהן שעבד עבודת לוים וכן לוים עצמן מעבודה לחברתה וג' המנויין שם סנהדרין (דף פ"ט) במשנה הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא והנביא שעבר על דברי עצמו. וכלל הדברים כולן שזה הלאו של ולא יחלל את מקדש אלהיו דבר שבמנין הוא וימנה בכלל שס"ה לאוין כמו שכתב בה"ג, לא כמו שהרב תופס אותו:
והלאו שמנה בה"ג ולא תטמאו את הארץ, ואמר הרב כי איננו נמנה מפני שהוא טעם אחר שקדמה מניעה מלקיחת פדיון דמי הרוצח אמר ולא תטמא את הארץ, ואמרו בספרי מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסלק את השכינה ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש. ואני אומר שהיא מניעה באמת כמו ולא יטמאו את מחניהם אחר אזהרת וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו', וכבר מנה הרב זה בכלל שס"ה לאוין, ומה בין זה לזה בשניהם קדמה אזהרה ואחריהם אמר שלא יטמאו את מחניהם וארצם, ואף על פי ששם ב' האזהרות בענין הטומאה ראוי לתופסו טעם לומר שישלחו מן המחנה כל הטמאים כדי שלא יטמאו את מחניהם אשר האל שוכן בתוכם אלא שכולם מניעות. אבל לפי דעתי עם היותו באמת מניעה ואזהרה אינו בא במנין הלאוין לפי שכבר הוזהרנו על שפיכת דמים ועל לקיחת הכופר ברוצח בכל זמן ובכל מקום ויחזור הכתוב ויזהיר עוד שלא נעשה זאת הרעה בארץ הנבחרת אשר האל שוכן בתוכה שלא נגרום לה טומאה והסתלקות השכינה ממנה וזו כמו שאמר בעריות אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם, ולא תעשו מכל התועבות האלה, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, שהן אזהרות בעריות שנחמיר עליהן בטומאת הארץ ואיבודה לא ימנו לבד הלאוין של העריות, וכן ולא תחניפו את הארץ שמנה בעל ההלכות כפי הטעם הזה אינו ראוי להמנות, ואולי יבוא במנין ממה שאמרו בספרי ולא תחניפו את הארץ אזהרה לחנפים, והזהיר במקום הזה על החנופה שלא יחניפו לרוצח בשוגג, או ללוקח הכופר ממנו. וידרשו עוד שם אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם, וזה על דרך אגדה הוציאוה ממלת הארץ שלא אמר ולא תחניפו בלבד. וקרוב עוד שנאמר כי מה שבא בסוף הכתוב הזה ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו הוא עוד מניעה ששכחה בעל ההלכות עצמו ז"ל, וזה ממה שהזכירו בשלישי של כתובות (דף ל"ז:) אמרו כי ולא תקחו כופר לנפש רוצח אזהרה דלא תשקלו מיניה ממונא ותפטריה מגלות ותרי קראי למה לי חד בשוגג וחד במזיד וצריכי וכו' ולארץ לא יכופר לדם למה לי, ירצו לומר מאחר שאמרת שבאו לאוין רבים בשוגג ובמזיד שלא נקח כופר מהם מה בא להזהירנו עוד, כי היה דעתם שבא להזהיר עלינו שלא נכפר לרוצח בממון ולא בדבר כי אם בדמו, ותירצו מיבעי ליה לכדתניא מנין שאם נערפה העגלה ואחר כך נמצא הרוצח מנין שאין פוטרים אותו ת"ל ולארץ לא יכופר, והקשו עוד על זה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך למה לי, כי יראה שהיא מצוה לבער הדם אחר עריפת העגלה וכל הסוגיא ששם. אם כן נראה מכאן שזה שנאמר ולארץ לא יכופר לדם הוא אצלם מניעה שמנענו יתעלה שלא נכפר לרוצח גם בעריפת העגלה כי אם בדמו, והזכיר הארץ להגיד כי חטא שפיכות דמים על כל יושביה שבידם לעשות משפט, ואם חשבו הרב גם בה"ג שאינו מזהיר אבל מודיענו שלא יכפר האל יתעלה החטא הזה לארץ כי אם בדם הרוצח לא בכופר או בעריפה, ואנו כבר נצטוינו במשפט, וכיון שלא יבא בלשון מניעה לא נמנה אותו בכלל הלאוין מ"מ נלמוד שאינו טעם בלבד כדעת הרב, אבל אזהרה מענין חדש ומוסיף לנו איסור ימנה או לא ימנה. ואולי בה"ג סובר כי כל אלה הלאוין הנאמרין בלשון אזהרה כולם מניעות, לא תטמא את הארץ ולא תחטיא את הארץ ולא תזנה הארץ ולא תחניפו אסר הכתוב המעשים האלו בכל מקום והוסיף בהם מניעה בארץ, וזה כענין הלאו הבא בהסגת גבול שאמר לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים וגו' שבכל מקום עובר בלא תגזול, ובארץ מוסיף עליו זה הלאו ועובר בשני לאוין ושניהם נמנין במצות. וכן (דברים כ"א) ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה באמת מניעה הוא אינו טעם, וכן אמרו בספרי להזהיר ב"ד על כך, ואם היה הטעם כמאמר הרב אם כן אינו נוהג בחוצה לארץ ועוקר המניעה לגמרי בחוצה לארץ מה שאי אפשר, ובין מניעות ובין טעמים אין חוצה לארץ יכול לבוא במשמעם, והנכון שתהיינה מניעות כפולות בארץ בין שנמנה אותן או שלא נביא אותן בחשבוננו בדין המצות. עד כאן השגתי בעיקר הזה, והוא עיקר שיש לו שרשים רבים במקומות הרבה בתלמוד. ישמע חכם ויוסף לקח: