כתב הרב והמצוה רכ"ז שנמנענו מלמכור נחלתנו בארץ כנען מכירה גמורה והוא אמרו יתעלה והארץ לא תמכר לצמיתות, ולא נתברר לי ענין המניעה הזאת שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך ביתי קנויה לך והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם כמו שאמרו יובל אפקעתא דמלכא היא. וראיתי לרש"י בפירוש התורה שאמר שזה ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל ולא יהיה הלוקח כובשה, ואין משמעות זה באזהרה הזאת לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח. ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לך לצמיתות שתחזיק בה לעולם, ואפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפילו לאחר היובל ואע"פ שאין זה מועיל דקי"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והיינו טעמא דלקי משום דעבר אהורמנא דרחמנא כמו שהוא מוזכר בראשון של תמורה (דף ד':), וכן כתב בחבורו הגדול שאם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילין, אבל אין זה מתנהג יפה בסוגיא ההיא שלא הוזכר זה במחלוקתם של אביי ורבא שם. וראיתי לרב בחבורו הגדול שמתנין ביובל על מנת שלא תחזירנו ביובל כדרך שאמרו בשביעית ואם היה על מוכר מניעה שלא תמכר לצמיתות לא היה יכול להתנות זה בשום ענין. והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל אבל צוה ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמי, ולכן לא כתב בעל הלכות גדולות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה, ואינו כמו שחשד אותו הרב שלא יבין ענין השלילות כלל. ומצאתי בירושלמי במנין המחלוקת שחלקו במוכר שדהו לנכרי דר' מאיר סבר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ורבי שמעון סבר יש קנין ופירשו שם טעמא דר"מ והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקיש אחוזה לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם והם אינם קונם מכם אף אחוזה אתם קונים מהם ואין הם קונים מכם, ואמר רבי אלעזר ברבי יוסי קומי רבי יוסא ודא מסייעא כר' מאיר והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטין א"ל כל גרמא אמר דהיא מסייעא לר' שמעון הא נמכרה חלוטה היא, עד כאן לשונם בחמישי של מסכת דמאי (הלכה ט') וברביעי של גיטין (הל' ט'), והענין הזה בעצמו רמזו בגמרא שלנו ברביעי של גיטין (דף מ"ז) שחלקו שם מהם אמרו אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ ומהם אמרו אין קנין לנכרי בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ, והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית הארץ ביד נכרים ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט, והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לנכרים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו ואין הם קונים מכם והוזהרנו מעבודת פרך שאמר לא ירדנו בפרך לעיניך ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר ויצא ביובל הוא ובניו עמו ופירש טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, וכן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם, צוה עוד על המוכר שלא תמכר הארץ לצמיתות והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו הם הנכרים אבל נשמר שתהיה מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים ולא נניח אותה בידם לעולם, ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות לפי שהארץ שלו יתעלה ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתנו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור: