כתב הרב והמצוה קס"ג שנמנעו הכהנים מהכנס למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבלים והוא אמרו יתעלה ראשיכם אל תפרעו וכבר נכפלה מניעה בכהן גדול ואמר את ראשו לא יפרע והעובר על מניעה זו במיתה, כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש לפי אמרו ולא תמותו אך כשיכנס במקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה. וכתב הרב עוד והמצוה קס"ד שנמנעו הכהנים מהכנס במקדש קרועי בגדים וכו'. אמר הכותב במאמר במקום הזה שבושים כבר הזכרתי מהם שאזהרת הנכנס למקדש פרוע ראש או שתוי יין אינה מן התורה אבל היא מעלה מדבריהם ובארתי זה במצוה ע"ג, עוד שיביא ראיה על זה מאזהרת כהן גדול שאמר בו את ראשו לא יפרע אמר שנכפל זה שלא נחשוב שאזהרת ראשיכם אל תפרעו יהיה מצד המת לבדו וכשיעשו זה שלא על צד האבל יהיה מותר ונתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה ושיהיה מסתפר וזה מאמר סותר דברי עצמו שהרי הרב הוא האומר שמניעת כהן גדול בכתוב הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום היא על המת ואפילו לא יכנס למקדש כלל כמו שכתוב כאן שכהן גדול ואפילו שלא בשעת העבודה לא הותר לו שיקרע על מת שימות לו והביא ראיה ממאמרם בספרא בלשון הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהם א"כ הכתוב בכהן גדול במניעת פריעה ופרימה ובכהן הדיוט יהיה מצד המת לבדו. ועוד אמר הרב כאן במצוה קס"ה כי שלשה לאוין האלו שהן ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא נכפלו בכהן גדול לביאור ענין כמו שנכפלה מניעתו מגרושה וחללה זונה לבאר ענין מהענינים ושהשלשה ענינים שנמנע מהם באלה השלשה לאוין הם בעצמם שנמנעו מהם באמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו שמרע"ה הודיעם לאלעזר ואיתמר שלא בהתרגזכם לצרה הזאת הגדולה יותרו לכם הענינים הנמנעים מכם אבל אתם עומדין על היותכם נמנעין מפריעת הראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה ועל שעת העבודה לבד חייבין מיתה. והנה עתה הוא חוזר להשוות הכהנים כולם הגדול וההדיוט בשלש מניעות הללו כהשוותו אותם במניעת גרושה וחללה זונה ושהכפל לבאר ענינם לבד וא"כ יהיו כולם בשעת העבודה במיתה ושלא בשעת העבודה מותרין. ועוד יהיה האיסור על המת בלבד שאף בכתוב בכהן גדול אמרו בספרי את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו ועל כל פנים אי אפשר אלא או יהיה חומר ואזהרה בכהן גדול יותר משאר כהנים או לא ואם שוים הם יהיה כל כהן אסור לפרוע ולפרום על מתו לעולם כדינו בכהן גדול ואם אינם שוין ולא מלמדין זה על זה יהיה אמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו מצד המת לבד וכשיעשו זה שלא מצד האבל יהיה מותר שהמניעה בכהן גדול מניעה אחרת מחודשת בו וכל אלו דברים סותרין את עצמן. והנראה מעצת הרב שהוא בונה כל זה על הסברא הנפסדת שתופס לעצמו שני פנים בפסוק הזה והוא נגלם הכתוב והנדרש בו עוד שלא יצא בשעת העבודה ויתחייב מיתה ויחשוב כן בראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שהנגלה ממנו שלא יפרע ולא יפרום על מתו ובנסתר בו שלא יעבוד עבודה כן ויהיה במיתה ויחשוב עוד שהנגלה ממנו לא ילמד על כהן הדיוט לפי שהוא יתעלה חייב אותן להטמא על מתיהם וכל שכן שהם רשאין לצאת אחר מטתן ולפרוע ולפרום עליהם כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן וזהו הענין הנוסף בכהן גדול שממנו נכפלו המניעות הללו והנדרש בו שהוא שלא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים ושלא יניח העבודה ויצא כל זה ילמד מכהן גדול להדיוט לפי שכבר באה מהן מניעה באלעזר ואיתמר שלא היו כהנים גדולים ראשיכם אל תפרעו וגו' וזאת באמת מחשבתו של הרב שלא יסתור דברי עצמו. וכל אלה דברים רובי הסתירה וההפסד ומכל מקום מאמרו שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש או קרוע בגדים שלא בשעת העבודה אפילו לפי מחשבתו לא באה אזהרה בזה אלא בכהן גדול לא בכהן הדיוט בכל הכתובים האלה לא בפשטן ולא במדרשן, והכלל שהמאמרים הללו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ועוד אני אומר שמאמרו של הרב בפרועי ראש וקרועי בגדים ששמשו שהן במיתה לאמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו בפרועי ראש וקרועי בגדים ששימשו אבל היא אצלנו מצות שעה אבל המתוקן בכל הענין הזה הוא שהכתוב הזה שנאמר לאהרן ולבניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו לא מפני העבודה הוא שיזהירם שלא ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים שהבנים ביום ההוא אינן עובדין שהיו אוננין ואינה מצוה לדורות ולא דרשו ממנו בתלמוד ולא בספרא ולא למדו בו דורות כלל אבל היתה הוראת שעה שלא יתאבלו ולא יספדו להם ולא יבכו כלל דכתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה לא אתם מפני שהיה להם יו"ט ויום מועד ושמחה בימי המלואים וכן נמי שמר אותם מן הטומאה לאחיהם שנאמר ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו' שאו את אחיכם ואם היה בשאר הזמנים האחים הם החייבים להטמא להם במצות עשה. ולשון ספרא ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן אמרו הכהנים אינם מטמאים למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם מי נטמאו להם לוים, שלא רצה יתעלה שיטמאו הכהנים ויצאו מן המקדש ביום הראשון לכהונתם וכן לא רצה בפריעת ראשם ובקריעת בגדיהם לא הורשו כלל בדבר מכל דברי האבלות אלא באנינות שאין אנינות אלא בלב ולא יתבטל בו מצוה מן המלואים שכבר קרבו הקרבנות ובלילה יאכלו אותם. והנה עשה הכתוב דין בני אהרן שנמשחו בשמן המשחה כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מיטמא לקרובים ואינו מקריב אונן אבל מפני שהחמיר בהן מיתה באמרו ולא תמותו והחמיר בהן עוד שאם יעשו כן יהיה עונש כל העדה באמרו יתברך ויתעלה ועל כל העדה יקצוף, נראה שזה דין מחודש בימי המלואים ואינו נוהג בהן בשאר הזמנים והכלל שהיה הכל הוראת שעה. ולשון ספרא עוד ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהם לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכים לבתינו מתאבלים אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש לימד אותנו שהיה דבר לענין המאורע שדן בהן משה במיתת אחיהם בב"ד של מעלה כנהרגים בב"ד של מטה שאין מתאבלים עליהם אלא אוננין אם כן אינה מצוה לדורות כלל. אבל הכתוב שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו הוא אצל רבותינו מצוה ללמד לדורות כפי הברייתא השנויה בספרא שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו'. והגורם להם זה לפי שהמצוה ההיא כבר נאמרה להם קודם המקרא שנאמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי והוא שנאמר כאן פן תמותו כמוזהר בכם כבר, והוא לשונם בספרא שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלים אוננים ובוכים והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש והוא ממה שאמר להם תחלה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ולדורות אמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל ולא למדו מכאן אלא חיוב המיתה לדורות מן הריבוי שמצאו בכי שמן משחת ה' עליכם אבל המצוה הנוהגת לדורות בפרועי ראש היא באמת שלא יעבדו עבודה ואם שמש כן חלל וחייב מיתה ממה ששנינו ואלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש והיא הלכה למשה מסיני נסמך על קרא של יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית ואמרו בבואם ירצו בו בעבדם כאמרו בתורה בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש פרועי ראש לשתויי יין וזה הוא דינם מן התורה וגזרו מדבריהם שלא יכנסו בין האולם ולמזבח כלל. וכן אמרו עוד (תענית י"ז) כהן הדיוט מסתפר משלשים יום לשלשים יום והיא גם כן גזרה מדבריהם שלא יהיו פרועי ראש כלל כדי שלא יעמדו מנוולים פסולים מן העבודה והתירו להם הכל שלא בזמן ביאה, כלומר בזמן שאין בית המקדש קיים וקרועי בגדים גם כן מחללין עבודה וחייבין במיתה ולא בא בהם הכתוב ולא נשנו בכלל ואלו שבמיתה אבל חיובם הוא שהבגדים הקרועים הם כמי שאינן וה"ל מחוסר בגדים ששמש. ובגמרת סנהדרין (דף פ"ג:) אמרו מחוסר בגדים מנ"ל אמר ר' אבהו א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון וחגרת אותו באבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששמש במיתה. ועוד השלימו ביאור הענין הזה בשני מזבחים (דף י"ח:) ושם אמרו בבאור שאם היו הבגדים מרושלין משוחקין מסולקין ועבד עבודתו כשרה מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה והפסול הוא מדין מחוסר בגדים שאינו לבוש בהן במקום הקרע וכן פסלו שם מסולקין עצמן דליתנהו מעיקר מן הטעם הזה בעצמו לפי שאין כל גופו לבוש בהם וכן כתבו זה המפרשים, וכהן גדול בא בו כתוב בפני עצמו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא והיא אזהרה בו לעולם שלא יפרע ראשו על מתו ולא יקרע עליו אע"פ שלא יעבוד ולא יכנס במקום ואמרו (סנהדרין י"ח) שאינו יוצא אחר המטה שנאמר ומן המקדש לא יצא. ואומר אני שהיא מעלה מדבריהם ואסמכתא בכתוב הזה ועיקרו שלא יניח העבודה ויצא וכבר כתבתי זה בשרש ה', והנה נסתלק מחשבון המצות המניעה הזאת שאמר הרב בקרועי הבגדים אבל תמנה מצוה מחוסר בגדים הכוללת שניהם והרב לא הביאה בחשבונו אבל בעל ה"ג מנה פרועי ראש ששימשו במיתה ומנה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו בלאוין של מלקות ולא מנה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום והאמת מעיד על עצמו: