אמת המים וכו'. כתב הראב"ד ז"ל הפסין הללו תחת גידודי שאמרו בגמרא בענין לשון ים שנכנס לחצר. ואני רואה זה המחבר כולל ומערב ענין בענין סובר שהם ענין אחד והמה רחוקים ונפרדים, שלקח עתה לשון ים ואמת המים ועירבן וטרפן זה בזה ויש הפרש גדול ביניהם, שהוא אמר אם אין בגבהה עשרה וברחבה ארבעה טפחים אף על פי שיש בפרצתה יותר מעשר מותר למלאות ממנה כי הוא מדבר בשיש כותל על גביו מה שא"כ בלשון ים ואם היא עמוקה עשרה ורחבה ד' אע"פ שאין בפרצתה יותר מעשר אמות אסור למלאות ממנה מה שא"כ בלשון ים, והטעם מפני שהאמה נכנסה ויוצאה וחולקת רשות לעצמה ואפי' כותב שעל גבה אינה מתירה למלאות לפי שהיא בעצמה נפרצה במלואה למקום האסור לה והכותל שע"ג אינו נחשב לה והלשון נכנס לחצר ואינו יוצא והוא כבור שבחצר ומחיצות החצר מתירות אותו וכיון שאין פרצתו יותר מעשר הכל מותר והאמה לא דקדקו בה על טלטול החצר עצמו בין פרצת י' ליתר על י' הכל מותר מפני שיש כותל על גבה שמתיר החצר והיא עצמה נעשית מחיצה בינה ובין החצר שהרי עמוקה עשרה ואין החצר נאסר מפני האמה. והלשון דקדקו בו על טלטול החצר עצמו שאם יש פרצתו יתר על עשר היאך הוא מותר והלא הפרצה אוסרתה והלשון עצמו אוסרה שהרי נפרצה לו במילואה ולפיכך העמידה בשיש לו גידודי והם קצת מחיצות על שפת הלשון שמשלימה לעומק עשרה נמצאת החצר מוקפת מד' רוחותיה ואינו אסור אלא למלאות מן הלשון. וזהו עיקר פירוש דאית ליה גידודי בין הלשון בין החצר. והלשון הוא לשון זכר והחצר הוא לשון נקבה והחכם יבין, עכ"ל: