יש בדבר וכו'. שם צ"ה ב' בעיא דלא איפשיטה ומשמע שם דהבעיא היא ג"כ בתנור של מתכת אם בעי מריקה ושטיפה וא"כ יש לעיין למה כתב רבינו דווקא בתנור של חרס. שוב פקח ה' עיני וראיתי כי הלח"מ הרגיש בזה. ואולי רבינו מפרש שם מאי דאמר שם ת"ש דאר"נ אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת היה ואי ס"ד בישול בלא בלוע לא קפיד ניעבד של חרס ופי' רבינו דשל מתכת לא בעי שום תיקון לא מריקה ולא שטיפה אף די"ל דשל מתכת אית ליה תקנתא במריקה ושטיפה משא"כ בשל חרס דבעי שבירה מ"מ י"ל כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי לכן לא תפס רק מילתא דפשיטא וצ"ע בזה. דמ"מ לא ניחא דמשני דאיכא שירי מנחות דאיכא בישול ובלוע וכו' יעו"ש וא"כ ע"כ צריך מריקה ושטיפה בשל מתכת וא"כ הא דלא עבד דחרס משום דבעי שבירה וצ"ע. ועיין בפלתי סי' צ"ב ס"ק י"א מזה.
ע"י חמין. שם צ"ה במשנה אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. ולעיל הלכה י"א.
קדשי וכו'. עיין מש"כ לעיל ה"ג ד"ה בין שהיתה.
עקב אכילה וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א לא ידעתי מהו עקב אכילה אבל כך אמרו חכמים שממתין כל זמן אכילה והדר עביד ליה מריקה ושטיפה עכ"ל והנה הראב"ד בגי' שגורס ממתין כל זמן אכילה וודאי שפיר כתב מש"כ וכן הוא שיטת תוס' צ"ז א' ד"ה ממתין וכו' אולם רבינו גורס עד זמן אכילה והיינו תיכף לאחר אכילה ומה שהקשו התוס' התם דא"כ גם ר' טרפון אמאי שרי לבשל כל הרגל בלי מריקה ושטיפה מטעם שנעשה כל יום גיעול לחבירו יעו"ש היטיב י"ל בזה כי דעת רבינו בפי' המשניות פי' ג"כ דר"ט ס"ל שבסוף היום מחוייב לעשות מריקה ושטיפה רק שמיקל שא"צ לעשות בסוף אכילה ומטעם שטרוד בשמחת הרגל יעו"ש היטיב (הן אמת שדבריו שם אינם מובנים לי דהא בסוגיין שם וכן בע"ז ע"ו א' דלר"ט א"צ מריקה כלל יעו"ש היטיב ועיין בתוס' יו"ט שם) אמנם חזינן דזה תלוי בשינוי הגירסות. ועיין לח"מ שהקשו על רבינו מהסוגיא שם צ"ז א' דמשני אביי מאי אין טעונין קדשי קדשים אבל קדשים קלים טעונים אלמא דהמריקה ושטיפה הוא לאחר זמן אכילתם מן התורה שהוא כלות זמנם להיעשות נותר יעו"ש היטיב ונ"ל לומר דרבינו ז"ל אינו מפרש כפירש"י דנפק"מ לענין הזמן דא"כ כי בישל קדשי קדשים עם תודה ואיל נזיר שהם קדשים קלים וכי נפק"מ בזמן הרי גם הקדשים קלים אינם נאכלים רק עד יום ולילה כמו חטאת אלא ה"ק דמשום קדשי קדשים אינם טעונים מריקה ושטיפה רק משום הקדשים קלים ונפק"מ לענין חולין וקדשים שא"צ מריקה ושטיפה (ואם הייתי יכול לומר כי המריקה ושטיפה אינם בעזרה רק בכל העיר במקום אכילתן ורק בקדשי קדשים בעינן בעזרה א"כ פשיטא דיש נפק"מ זו אך מדברי רבינו שלא חילק בזה בין קדשי קדשים לקדשים קלים לכאורה לא משמע כן אבל עיין במרן בדין שאח"ז שכתב וז"ל ויש סעד לדבריו מדמסיים בה ששוברו בפנים שהוא הדין השנוי גבי חטאת עכ"ל מזה משמע דבקדשים קלים אין טעון שבירה ושטיפה ומריקה בפנים ועיין בתוספתא דאיתא שם במקום אכילתן מריקתן ושטיפתן וכו' יעו"ש היטיב וא"כ פשיטא דמיושב קושיית הלח"מ) ודו"ק.
בין
כלי חרס וכו'. כתב ע"ז הראב"ד וז"ל ומה שאמר בכלי חרס טעון מריקה ושטיפה טעות הוא בידו ובהדיא בתוספתא שאין טעון אלא שבירה אבל הכל טעון מריקה ושטיפה פי' קדשי הקדשים וקדשים קלים עכ"ל וכוונת דבריו שמשיג אדעת רבינו שכתב דבחטאת בעי שבירה ובשאר קדשים בעי מריקה ושטיפה וע"ז משיג וכתב דבכלי חרס אין דין מריקה ושטיפה כלל רק דין שבירה לחוד בין בחטאת ובין בשאר קדשים ומה דאיתא (לא ידעתי מקומו) הכל טעון מריקה ושטיפה ומינה דייק רבינו דקאי הן על כלי מתכת והן על כלי חרס ע"ז קאמר הראב"ד דאין פירושו כן רק דה"ק הכל טעון מריקה ושטיפה בין קדשי קדשים בין קדשים קלים (ועיין מש"כ לקמן בהלכה ד"ה הכלי טעון) ומה דאיתא בתוספתא אין טעון אלא שבירה ה"ק לא סגי במריקה ושטיפה רק שבירה א"נ שלא תימא דבעי תרתי כדי שלא ישאר הטעם בעולם עיין בתוס' זבחים צ"ו א' ד"ה אלא קדירות וכו' ועיין ברש"י צ"ג ב' ד"ה זה חומר וכו' משמע דקאי בשיטת הראב"ד ועיי"ש בפי' רבינו.
ומש"כ מרן להביא ראיה לרבינו מלשון התוספתא יעו"ש והיינו הברייתא שהובא בזבחים צ"ו ב' ויפה תמה ע"ז בתוס' יו"ט יותר הו"ל להביא מהמשנה דשם צ"ה ב' יעו"ש היטיב שלא הזכירה בקדשים קלים רק מריקה ושטיפה ולא שבירה בכלי חרס ומה שתירץ התוס' יו"ט לפי שהמשנה דסליק מינה מיירי ממריקה ושטיפה להכי נקטה נמי במריקה ושטיפה והנה לפי דעת ר' יוסי בירושלמי פ"ג דשבת הובא שם בתוס' ד"ה עירה לתוכו וכו' משמע דס"ל דהמשנה ואחד שעירה לתוכו רותח בכלי חרס מיירי יעו"ש וא"כ אדרבה סליק המשנה מדין כלי חרס וא"כ למה לא נקטה הדין שבירה. וראיתי בחי' רע"א על המשניות שיישב בטוב טעם יעו"ש דזה פשיטא דבכלי חרס טעון שבירה כיון שאינו יוצא מדפיו לעולם וה"ה בכל איסורים הדין כן רק במריקה ושטיפה יש חדוש ובאמת צ"ע על רבינו שמאיזה טעם היקל בקדשים קלים והא בנ"ט מדאורייתא אסור ואולי גם רבינו לא הקיל רק באותו יום כ"ז שאינו נעשה נותר ובחטאת בעי תיכף שבירה משא"כ בשאר קדשים בעי לאחר אכילה תיכף מריקה ושטיפה. אבל לאחר שנעשה נותר גם רבינו מודה בזה דבעי שבירה אף בשאר קדשים נמצא דרבינו לשיטתו הוכיח שפיר והנך רבוותא לשיטתם ג"כ אתי שפיר ודו"ק ובזה אתי שפיר מאי דכתב הראב"ד בשם התוספתא דכלי חרס אינו טעון אלא שבירה דלרבינו מתחלה צריך מריקה ושטיפה ואח"כ כשנעשה נותר טעון שבירה. אך צ"ע על רבינו דא"כ הוה ליה להש"ס לשנויי בזבחים צ"ו ב' דבתרומה בעי הגעלה כדי שלא יפלוט איסור משא"כ בקדשים בעי מריקה ושטיפה אף קודם שנעשה איסור (ועיין בהל' תרומות פט"ו הי"ט יעו"ש היטיב וצ"ע וע"ע ביו"ד סי' צ"ג בט"ז ובפליתי בפמ"ג שם ולא רציתי להאריך עוד בזה. וע"ע בהלכה ט"ו דיש כלים שאינם טעונים מריקה ושטיפה ודו"ק.
ושונה ומשלש וכו'. בתו"כ פרשת צו פ"ז וז"ל מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו אין לי אלא כלי נחשת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו ומניין לכלי חרס שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שובר ת"ל ישבר עד כאן לשונו והתם מיירי בחטאת לשיטת רבינו אבל בשאר הקדשים אף בכלי חרס מורקו ושוטפו ומ"מ לישנא וממרק ושוטף עד סוף אכילה אינו מכוון דהו"ל למיכתב ושוטף סוף אכילה ואולי דהאי עד סוף אכילה קאי אשונה ומשלש ור"ל עד סוף אכילה (ר"ל עד סוף הסעודה) מותר הכל לבשל ויש לעיין בזה. וממרן משמע דהוציא רבינו זה מסברא דנפשיה והתימה שלא שת עינו אל התו"כ הנ"ל.