קדשה
וקריבה וכו'. עי' קידושין ז' א' וזבחים י"ב א' תמורה כ"ו א' כריתות כ"ז א' ושם ס"ל לר' יוחנן דנדחית ואינה קריבה יעו"ש וס"ל דדחוי מעיקרו הוי דחוי ויש דיחוי בבע"ח אמנם רבינו ס"ל דהלכתא כרב דבע"ח אינם נדחים כדאיתא ביומא ס"ד ב' דדיקא מתניתין כוותיה דרב וכמש"כ מרן (וע"ע תוס' דיומא שם א' תוס' ד"ה הא ע"י וכו' ובתוס' זבחים ע"ז ב' ד"ה הא עבר וכו' יעו"ש היטיב). ומש"כ מרן דההיא משנה דרפ"ט דפסחים משמע כר' יוחנן י"ל דההיא אתי כר"י ויחידאה היא יעו"ש והנה פ"ד מהל' קרבן פסח ה"ד רבינו וז"ל המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים עכ"ל וכתב עליו מרן וז"ל דבש"ס פסחים צ"ז ב' איתא דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא איתא ש"מ בע"ח נדחים ודחוי מעיקרו הוה דחוי ומאחר שנתבאר בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין ופט"ו ממעשה הקרבנות שרבינו פוסק כמ"ד אין בע"ח נדחים ממילא משמע שיביא בדמיו פסח עכ"ל ואל זה כיוון מרן ז"ל הכא ובהיות כן לכאורה אזיל לה מה שפקפק עליו הלח"מ.
אבל המעיין הישר יראה דהיטיב תפס עליו וז"ל הלח"מ זה אי איפשר דהוא פסק כמותה בפ"ד מהל' קרבן פסח שכתב יביא בדמיו שלמים וע"כ צריך לחלק מה שחילקו התוס' יומא (ס"ד ב' ד"ה ברייתא וכו') דהתם הוי דחיה גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לקרבן וכו' (וע"ע בזבחים י"ב ב' בתוס' שם) וזהו טעם רבינו דאע"ג דקי"ל דדחוי מעיקרו לא הוה דחוי התם הוה דיחוי מטעמא דכתיבנא עכ"ל והיינו שמ"מ קשה על רבינו איך כתב שאחר פסח יקריב בדמיה שלמים הא מ"מ הו"ל למימר דיקריבנו הוא בעצמו שלמים יעו"ש ובאמת שרבינו שם בה"ו כתב מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהם עומדין יקריב איזה מהן שירצה לשם פסח והשני יקרב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו ה"ז יקריב שלמים עכ"ל ואע"ג דבפסחים צ"ו ב' איתא במשנה דאם נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים יעו"ש וכן השיגו הראב"ד אבל יפה השיב עליו מרן דרבינו ס"ל כמ"ד בע"ח אינם נדחים יעו"ש ובאמת לדעת מרן באמת תמוה הוא אמאי כתב בה"ד דיקרב בדמיה שלמים הו"ל להקריב איהו גופיה שלמים אלא ודאי צריכין אנו לחילוק התוס' וכמש"כ בלח"מ וכ"כ שם בה"ד יעו"ש היטיב ושם תמה ג"כ על מרן שכתב שם דמשום דרבינו ס"ל בע"ח אינן נדחין לכן פסק דיקרב בדמיה פסח וכתב ע"ז וז"ל ודברים תמוהים הם דמה ענין בע"ח נדחים לזה דמאי דמפוק בגמרא בע"ח נדחים מהן הוא משום דלא אמרינן הוא עצמו קרב שלמים משמע כיון דנדחית נדחית ולא יביא אלא בדמיה אבל שיביא בדמיו פסח או שלמים אין זה תלוי בפלוגתא דבע"ח נדחים והך דינא נפקא ליה לרבינו ז"ל מברייתא דתמורה בפ' אלו קדשים שאמרו כן בברייתא בהדיא יעו"ש (עיין תמורה י"ט א' כריתות כ"ח א') עכ"ל אולם בתוס' יו"ט פ"ט דפסחים מ"ו ז' כתב שם כדברי מרן יעו"ש היטיב ואי"ה יבואר מזה במקו"א. וע"ע לקמן פ"ג מהל' פסולי המוקדשין הכ"ב ושם פ"ח ה"ז יעו"ש.
קדושת
דמים וכו'. עיין במרן שתמה ע"ז בשם המאירי דאדרבה קדושת דמים יותר סברא לומר דאינם נדחים יעו"ש והיה נ"ל בפשיטות לפרש משום דבמצוה אין דחוי מעיקרא דחוי וכמבואר בסוכה ל"ג ב' אבל גבי קדשים חמיר טפי וכמש"כ תוס' התם בסוכה ד"ה תפשוט וכו' (ובזה לכאורה מיושב מה שהקשו התוס' בזבחים י"ב ב' בד"ה וש"מ וכו' וע"ע פסחים צ"ח א' ד"ה וש"מ דחוי וכו' יעו"ש היטיב) ואף דאף דלא קדשי רק לדמיהן מ"מ ל"ד לדבר מצוה ובאמת לא מצינו דרב פליג עליה בהני תרתי על דיחוי דמעיקרא ועל דיחוי קדושת דמים רק רב פליג על הא דבע"ח (ועי' רש"י פסחים צ"ח א' שכתב דלא מצינו תנאי פליגי בזה ועיין תוס' זבחים י"ב ב') וה"ק רבינו דאין הדיחוי מעיקרא דחוי אע"ג שהיא קדושת דמים וא"כ היא עדיף מדבר מצוה וא"כ הוי ס"ד דלענין זה אמרינן דגם דחוי מעיקרא הוי דחוי לכן כתב דזה אינו דמ"מ היא בע"ח ובבע"ח אין דיחוי מועיל בו כן היה נראה לענ"ד על פי פשוטו. אמנם הלח"מ יצא לחלק ולומר דבקדושת דמים הסברא נותנת יותר להיות דחוי יעו"ש היפך כל דברי הראשונים וצ"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס בזבחים י"ב א' אי דאפרשיה האידנא דחוי מעיקרא הוא יעו"ש הא התם קדושת הגוף היא ומאי קשה ועוד הא אפילו לפי דבריו בנראה ונדחה הא אפילו בקדושת הגוף יש דיחוי לר' יוחנן כמבואר ביומא ס"ד שם ובזבחים נ"ט א' וא"כ על כרחך הא דר' יוחנן ס"ל דבקדושת הגוף אין דיחוי היינו בדחוי מעיקרא דווקא א"כ ל"ל לחלק זה בתרי מילי דדחוי מעיקרו הוי דחוי ויש דיחוי בדמים כך הו"ל למימר דחוי מעיקרו בדמים הוי דחוי ואף שבסוף דבריו דחק עצמו בזה מ"מ אינו מעלה ארוכה למה שכתבתי דאכתי אי הוה אמר כדכתיבנא הוי ניחא טפי שפיר. גם מה שהביא בשם התוס' דהא דאמר ר"י מי שהפריש קרבן והמיר דתו דהוי דחוי דלאו דוקא הוא דה"ה המיר דתו והפריש קרבן יעו"ש לא מצאתי לתוס' שכ"כ רק שכתבו כיון דבידו לחזור א"כ כגון זה לא הוי דחוי מעיקרו דחוי עי' בתוס' זבחים י"ב ב' ונ"ט א' (רק בקדושין ז' ב' כ"כ דלאו דוקא נקט ר"י אלא משום כיון דבנשתטה ונשתפה נקט הכי יעו"ש היטיב) ולכן נראה לענ"ד נכון יותר כמש"כ מתחלה שוב מצאתי בלח"מ פ"י מהל' שגגות הי"ג שכתב ג"כ כמש"כ יעו"ש היטיב (ע"ע בפ"ד מהל' קרבן פסח ה"ד בלח"מ).
אך יש לעיין א"כ למה כתב כלל הא דדיחוי מעיקרא אינו דחוי כיון דזה לא מעלה ולא מוריד לענין דיחוי וכל עיקר תלוי במאי דהוא בע"ח והא אפילו במידי דנראה ונדחה כיון שהוא בע"ח דינו דלא מיקרי דחוי כמבואר לקמן הל' פסולי המוקדשין פ"ג הכ"ב, ופ"ח ה"ז.
ולכאורה י"ל דעד כאן לא ס"ל לרב דבע"ח אינם נדחים אע"פ שנראו ונדחו היינו היכא דבידו כההיא דמזבח שנפגם בזבחים נ"ט א' וכמש"כ התוס' שם דזה מיקרי בידו וכ"כ שם י"ב ב' [ועי' כריתות ז' א' תוס' ד"ה הואיל] וכן בהך דיומא ס"ד א' דע"כ יביא זוג אחר דהוי בידו אבל הכא דלא הוי בידו דשמא לא ימכור לו האחר חלקו בשום אופן בעולם ולכן בעינן דווקא שיהא דחוי מעיקרו דהוי תרתי לטיבותא אבל קשה בהך דפ"י מהל' שגגות הלכה י"ג במטמא מקדש עשיר שבידו להפקיר נכסיו והוי עני וכמש"כ התוס' זבחים י"ב ב' א"כ למה לי דהוי דחוי מעיקרו אבל זה יש לתרץ דלא דמי למזבח שנפגם ולהך דיומא דבהך דמזבח ודיומא שם ע"כ מחוייב לתקן אבל במטמא מקדש עשיר וכי לא סגי ליה דלא יפקיר נכסיו. אבל יש לעיין הא מהיכי גמר לה רב ביומא שם הא ממום עובר נפקא ליה והתם הא אין בידו לתקן דלאו ביה תליא מילתא. ואולי אפ"ל דעד כאן לא ס"ל לרב דבע"ח אינם נדחים אפילו בנראו ונדחו רק באם לא דחם בידים אבל אם דחם בידים בעינן תרתי שג"כ יהיה דחוי מעיקרא דווקא ועי' בתוס' פסחים צ"ו ב' ד"ה קודם וכו' ואף שכתבו דכאן לא מיקרי דחוי בידים יעו"ש י"ל היינו דווקא דנימא דגם דחוי מעיקרא יהיה דחוי לענין זה לא מיקרי דחוי בידים אבל לעולם מיקרי דחוי בידים לענין זה דנראה ונדחה הוי דחוי. והבן. ואכתי צ"ע. וה' יאיר עיני. ועי' בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין הכ"ד יעו"ש היטיב וע"ע בפ"ד מהל' קרבן פסח ה"ט ובפ"ג מהל' שגגות ה"ח.