הצרוע מצרעתו וכו'. כ"ז מבואר בתורה בפרשת מצורע ושנוי בפי"ד דנגעים משנה א' ב'.
וביום השביעי וכו'. שם מ"ג.
טובל פעם וכו'. שם מ"ח וכת"ק ועיי"ש בתו"כ פ"ג.
רגיל
בטומאה וכו'. עיין יומא ל' ב'. והנה המתבאר מתוך סוגיית הש"ס לפי' רש"י דהנכנס לעבודה דאיתא שם הוא לאו דוקא וס"ל למשנה דשם דכל אדם הנכנס לעזרה טעון טבילה ופליגי בזה בן זומא ור' יהודה דלבן זומא הוא מדאורייתא ולר"י הוא מדרבנן. והנה רבנן פליגי אר"י וס"ל דמצורע טעון טבילה אבל שאר כל אדם לא בעי טבילה ור"י ס"ל דמצורע אין טעון טבילה רק שאר כל אדם טעון טבילה כ"ה לרש"י ועיי"ש בתוס'. והנה רבינו ס"ל לעיל בפ"ה מהל' ביאת מקדש ה"ד דכל אדם אין טעון טבילה רק הנכנס לעבודה יעו"ש והיינו טעמא דס"ל כפי' התוס' ישנים שם דדוקא כל הנכנס לצורך עבודה טעון טבילה יעו"ש היטב דמצורע קרוי ג"כ לצורך עבודה ולא אתי לאפוקי רק ביאה ריקנית לגמרי. אבל לפ"ז א"כ דכל הסוגיא אזלא אזה הדרך וא"כ רבינו פסק דלא כר"י דאילו לדידיה מצורע א"צ טבילה משום דטבל מבערב ודלא כרבנן דלדידהו בכל אדם א"צ טבילה רק במצורע משום דדייש בטומאה וכמו שהקשה הלח"מ וגם דלא כבן זומא דס"ל דהכל צריכים טבילה דהא לעיל פ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ג כתב טעמא דרבנן יעו"ש. והנה מסקנת הלח"מ דרבינו פסק כרבנן דדוקא מצורע טעון טבילה ולא כל אדם משום דלא דיישי בטומאה ורק בנכנס לעבודה טעון טבילה מטעם דבן זומא. אבל לפ"ז לכאורה לא אתי שפיר טעמא דכתב בהל' עבודת יום הכפורים. והנה התוס' ישנים שם בד"ה נימא וכו' כתבו דידע ליה לתלמודא דבן זומא מחייב בכל אדם טבילה מדרבנן והא דקאמר מטעם ק"ו לא קאי רק אכה"ג שלובש בגדי כהונה יעו"ש היטב וא"כ י"ל דרבינו ס"ל כב"ז. אבל מ"מ לא אתי שפיר דא"כ לא הוי צריך לטעמא דמשום סרך טומאה ישנה התם בהל' עבודת יוה"כ ועוד מפשטא דלישנא דרבינו בהל' ביאת מקדש משמע דלא בעי רק לעבודה.
ולכן נ"ל דבאמת תרי פלוגתא אינהו. פליגי באדם הנכנס לעבודה ופליגי בזה בן זומא ור' יהודה לב"ז מק"ו ולר"י מדרבנן. ובאדם הנכנס לעזרה פליגי בזה ר"י ורבנן ופסיקא ליה לתלמודא דב"ז ס"ל בכל אדם דבעי טבילה מדרבנן והנה בפלוגתא דב"ז ור"י פסק כר"י דלא הוי רק מדרבנן ובכל אדם פסק כרבנן דלא חיישינן רק במצורע והנה י"ל דזה תלוי בזה דלבן זומא בכהן גדול דהוי דאורייתא א"כ בכל אדם הוי מדרבנן אבל לר"י ולרבנן דפליגי במצורע ובכל אדם לכן מוכח דגם בכהן גדול הוי דרבנן ולכן פליגי היכא יש סברא לומר שגזרו דדומה לכה"ג רבנן ס"ל דדוקא במצורע גזרו משום דדייש בטומאה ור"י ס"ל איפכא מסתברא. וכללא דמילתא למאן דס"ל בכה"ג אינו אלא מדרבנן א"כ על כרחך לאו בכל דבר גזרו רק בדבר הדומה לו יותר ולכן לפי הצד דסבור לומר דרבנן בכל אדם בעו טבילה אם כן על כרחך כב"ז ס"ל ובזה מתורץ מש"כ התוס' בד"ה כב"ז וכו' יעו"ש היטב. וע"ע בבעל המאור מש"כ בזה שם ונ"ל כי כוונתו למש"כ וכ"ה דעת רבינו בזה כן נראה לפענ"ד ברור ואין להאריך עוד בזה. ומה שהקשה עוד הלח"מ על האיבעיא דשחט בסכין ארוכה יעו"ש י"ל בפשיטות עד כאן לא מצרכי רבנן רק בנכנס לפנים לעשות עבודה אבל בעומד בחוץ ועביד עבודה מיבעיא ליה (והוי דומיא דהצד דבעי אליבא דבן זומא) והבן היטב בכל מש"כ כי נכון הוא בעזר ה'.
שלא הסיח וכו'. כ"ה מבואר שם ביומא ע"ב יעו"ש.