להאכיל לבהמה וכו'. שם במנחות ע"א וכר' יהודה דאימתי לפרש ודווקא לבהמה אבל לאדם אסור אף שלא הביאה שליש ועיי"ש בתוס' ב' בד"ה אימור וכו' דאם התחיל עד שלא הביא שליש שרי להאכיל לבהמה ולקצור אף משהביא שליש יעו"ש היטיב ובתוס' פסחים כ"ג א' ד"ה קוצר וכו' כתבו דמותר להאכיל לבהמה אף תבואה גמורה אם קצר ע"י קיטוף יעו"ש והנה מדברי רבינו כאן מדלא כתב דאם התחיל קודם שהביא שליש דמותר לקצור אחר שהביא שליש על כרחך מוכרח לומר דקאי בשיטת התוס' דפסחים שם אבל פשט לשון המשנה שם משמע כמש"כ התוס' במנחות דמותר לקצור גם אח"כ כשהביא שליש כל שההתחלה היה מתחלה וכ"כ הרע"ב שם (וכן הוא הלשון בתו"כ אמור פי"א פרשה י' וז"ל קצירה לא השחת רי"א אומר אם התחיל עד שלא הביאה שליש קוצר ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עכ"ל (ומבואר מכאן דר"י אינו מתיר רק לבהמה ולא לאדם והוי מצי הש"ס במנחות שם להוכיח מכאן דלא שרי ר"י רק לבהמה. והבן ויש לדחות בדוחק דאולי מילי מילי קתני והא דקתני ומאכיל לבהמה הוא מילתא בפ"ע) ומשמע דדווקא ההתחלה בעי קודם שיביא שליש אבל לאחר שהתחיל קודם שיביא שליש מותר אח"כ אף לאחר שיביא שליש וכ"ה בהדיא בירושלמי פ"ב דפאה ל"ג ב' יעו"ש וכ"ה בתוספתא פ"י דמנחות יעו"ש ועיין בפ"ג מהל' מתנות עניים ה"ד שכתב רבינו וז"ל או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר עכ"ל מיירי שם באדם דאי לבהמה א"צ חרש וכמש"כ הלח"מ כאן ותמה למה לא ביאר שבבהמה וקצר קודם שהביא שליש א"צ לחרישה יעו"ש ואני תמה ביותר כי בפי' המשניות שם כתב דמיירי שקוצר לבהמה יעו"ש אך י"ל כיון דבמשנה שם לא נזכר דמיירי בפחות משליש אבל כאן דכתב בהדיא פחות משליש לכן על כרחך דמיירי בבהמה. ועיי"ש עוד במרן מש"כ בדקדוק לשון ואפי' שברבינו שם. ועיין מש"כ שם דנמשך אחר הירושלמי דדבר שחייב בפיאה מפסיק יותר וע"ע בס' פאת השלחן סי' ו' ס"ק י"ד יעו"ש היטיב.
הנטיעות שלא וכו'. עיין רש"י שם ע"א א' ע"ב א' וע"ע בתוספתא פ"י.
ולא קציר וכו'. לרבינו לא קאי רק אבית האבל או בית המדרש. עיין ברש"י שם ע"ב א'.