שלשה עשר וכו'. שם כ"ה א' ועיי"ש כ"ו ב' דלפעמים י"ד ופעמים ט"ו ופעמים ט"ז יעו"ש היטיב וכ"ה שם בתוספתא פ"א ובירושלמי פ"ב ה"ב יעו"ש.
מקבל את וכו'. כ"ה מסקנא דש"ס שם כ"ה ב' ומה דאיתא ביומא נ"ו ב' השוחט צריך שיקבל וכו' ט"ס הוא כדאיתא על הגליון בש"ס בשם ר"י ברלין יעו"ש.
והוא זורקו וכו'. פ"ד דתמיד מ"א ושם ביומא מסקנא דש"ס ומשמע בפי' המשניות לרבינו דגורס מי זורק מי שוחט יעו"ש.
מדשן
מזבח וכו'. כתב מרן בשם הריטב"א וז"ל הזורק הוא מקטיר האיברים כדי שתעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד וכתב עוד משום דשחיטה וזריקה היא עיקר עבודת התמיד היו מקדימין אותה אע"ג דדישון מזבח הפנימי היו עושין תחלה עכ"ל והנה על מש"כ בתחלת דבריו דהזורק הוא המקטיר כבר נתעורר בזה המל"מ ז"ל יעו"ש היטיב (ועיין מש"כ לקמן בשם תוס' יומא כ"ז ב' ד"ה אין זר וכו') ובמש"כ דדישון ממזבח הפנימי היה קודם שחיטת התמיד וזריקתו דע כי כן היא ג"כ דעת הרמב"ן בפ"ב דיומא במלחמות שם וכ"ה דעת רש"י ז"ל ביומא ל"ג א' וכ"כ המפרש לתמיד פ"ג ל' א' יעו"ש אמנם אין כן דעת רבינו לקמן בפ"ו ה"ב שכתב דבשעת שחיטת התמיד מדשנין את המזבח הפנימי יעו"ש וכ"כ בפירושו למס' תמיד ספ"ו יעו"ש היטיב אמנם הגר"א כתב בתמיד פ"ג מ"א וז"ל אע"ג דאמרינן ביומא דדישון מזבח והמנורה קודם לדם התמיד היינו לזריקת דם אבל השחיטה והקבלה היתה קודם כדאמרינן בסוף הפרק לא היו שוחט וכו' עד שנפתח וזה היה קודם לדישון אבל הזריקה היתה אח"כ דבעוד שהיה שוחט ומקבל ואח"כ היה הולך יותר ממאה אמה עד שהוא חוזר לקרן מזרחית צפונית בעוד כך היה נגמר דישון מזבח והמנורה ואמר מי זורק קודם לפי שהזורק הוא המקבל עכ"ל וכן בפ"ו מ"א כתב וז"ל וכן מש"כ (ר"ל הרמב"ם) בשעת שחיטת התמיד היתה דישון המזבח ל"נ כנ"ל עכ"ל.
ודע דהמפרש כתב שם בתמיד וז"ל אומר רבי דמשו"ה מפייסין קודם בשחיטת התמיד שקודם דישון מזבח הפנימי היו לוקחין הטלה אותן הכהנים שזוכין בו ורואין ומכניסין אותו לשחוט ומבקרין אותו לאור האבוקות והלכך כיון שהיו עוסקין במילי תמיד קודם דישון מזבח והמנורה היו מפייסין נמי קודם שחיטת (כצ"ל) התמיד ובזריקתו עכ"ל והוא טעם אחר למש"כ הריטב"א ועיין בתוס' ישנים ביומא כ"ה א' בד"ה מי שוחט וכו' (ועיין בתוס' יומא י"ד ב' ד"ה ורמינהי וכו' ושם ט"ו א' ד"ה אימא וכו' יעו"ש ועיין לח"מ לקמן [פ"ו ה"א] שכתב תחלה תירוץ הריטב"א ושוב כתב כתירוץ המפרש יעו"ש היטיב וע"ע ברע"ב רפ"ג דתמיד שכתב כדעת הריטב"א כאן ועיין בפי' המשניות לרבינו בפ"ו דתמיד שכתב וז"ל וכבר נתבאר בשלישי ממסכת זו שאחר שחיטת התמיד מדשנין מזבח הפנימי ועם דישון מזבח הפנימי מדשנין המנורה עכ"ל ועיין בהגר"א פ"ג מ"ט יעו"ש היטיב.
כתב עוד שם המפרש ברפ"ג דתמיד וז"ל וא"ת ולמה היה פייס בדישון מזבח הפנימי והמנורה ובהעלאת איברים לכבש הא אמרינן ביומא כ"ז ב' א"ר יוחנן זר שסידר את המערכה חייב מיתה הואיל ועבודה תמה היתה מתקיף לה רבא אלא מעתה תיבעי פייס ואמרינן אישתמיטתיה הא דתניא מי שזכה בתרוה"ד זוכה בסידור מערכה ובשני גזירין אלמא בעי פייס דהא לא אמר כל כהן שירצה יסדר אלא אותו שזכה בתרוה"ד יסדר ולא אחר אלמא מוכח משם דלא מפייסינן אלא בעבודה תמה אבל בעבודה שאינה תמה כל כהן שירצה זכה בה בלא פייס יש לתרץ דהתם פרכינן על אותה שמועה משחיטה דלאו עבודה תמה היא ואפ"ה בעי פייס ומתרצינן שאני שחיטה דתחלת עבודה היא וחשובה לפייס אע"ג דלאו עבודה תמה היא הלכך ה"נ י"ל דכל אלו תחלת עבודה הם דישון מזבח והמנורה תחילת עבודה היה זה במזבח וזה (במנורה כצ"ל) העלאת איברים לכבש תחלת עבודה של הקטרה (כצ"ל) וקבלה נמי איכא לתרוצי (תחלת עבודה דאסורה לזרים היא) עכ"ל והנה משמע מכאן דס"ל דדישון מזבח הפנימי והמנורה לא מיקרי עבודה תמה וזהו היפך דעת רש"י ז"ל ביומא כ"ד ב' בד"ה עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה ללוי מהו עכ"ל אלמא דדעתו ז"ל דזה מיקרי עבודה תמה רק דמ"מ זר פטור עליה משום דעבודת סילוק הוא וכן משמע שם בתלמודא למעיין היטיב וכן מבואר ממש"כ רבינו לעיל פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"ח יעו"ש היטיב ובמרן א"כ לשונו מגומגם. הן אמת שקושייתו קושיא אלימתא היא דהכי איתא שם למימרא דעבודת יום ושזר חייב עליה מיתה בעי פייס אין זר חייב עליה מיתה לא בעי פייס והרי שחיטה שאני שחיטה דתחלת עבודה היא אלמא מסקנת הש"ס דדווקא על עבודה שזר חייב עליה מיתה בעי פייס והרי דישון מזבח הפנימי והמנורה אינה מכלל זה דהא עבודת סילוק היא ואפילו לוי מודה בזה דפטור זר עליהם כדאיתא שם כ"ד ב' וקושייא זו הקשו שם התוס' בד"ה אין זר וכו' ותירצו כתירוץ המפרש יעו"ש ובזה אזדא נמי מש"כ בשחיטה משום דלאו עבודה תמה היא וכנ"ל ותמוה הוא ג"כ תיפוק לי מטעם דכשרה בזרים ועיי"ש בתוס' מה שתירצו נמי על העלאת איברים לכבש (ושם לא הקשו רק אליבא ארבנן דראב"י יעו"ש משמע הא לראב"י ניחא ולכאורה קשה הא איכא הקטרה אלא ודאי מאן דמעלה איברים למזבח הוא היה מקטירם ודלא כדעת הריטב"א שהובא כאן במרן אלא כדעת רש"י שהובא במל"מ ודו"ק) ועיין בתוס' ישנים שם שכתבו ממש כהמפרש וצ"ע קצת בזה.
גם מש"כ על קבלה יש לעיין הא קבלה לא מיתנייא כלל במשנה ואיבעיא ליה בש"ס יומא כ"ה ב' מי מקבל שוחט או זורק ואי דכוונת המפרש על הזורק והא לאו עבודה תמה היא דיש אחריה הקטרה זה וודאי לק"מ דהא זר שזרק חייב עליה מיתה כדאיתא ביומא כ"ד א' ועיי"ש ב' תוס' ד"ה אלא מעתה וכו' ושם כ"ח א' תוס' ד"ה יפיסו וכו' יעו"ש.
העוקץ והרגל וכו'. כל הסדר בכאן כמש"כ לעיל פ"ו מהל' מעשה הקרבנות הי"א ואילך.
והי"ב מעלה וכו'. יומא כ"ה א' ותמיד פ"ד ל"א ב'. והטעם דהכי הם נקרבים כדאיתא ביומא ל"ג א' ושם ל"ד א' ומנחה לחביתין עולה ומנחה וחביתין לנסכין שום מנחה. והמפרש כתב שם וז"ל וחביתין אע"פ שקרבים בעבור כהן גדול הואיל ומן הפסוק הם קודמין לנסכי תמיד עכ"ל ולכאורה אין הבנה לדבריו ואולי יש ט"ס בזה (ועיין פ"ו מהל' מעשה הקרבנות הט"ז ד"ה והיין) ובירושלמי יומא פ"ב ה"ב וז"ל אית תניי תני קודם לנסכין מ"ד קודם לנסכין לנסכי יין מ"ד לאחר נסכים נסכי סולת. סולת קודמת לחביתין אע"פ שזה לאישים וזה לאישים זה קרבן יחיד וזה קרבן ציבור וכו' חביתין קודמין ליין שזה לאישים וזה לספלים עכ"ל ולקמן בפ"ו יבואר עוד מזה אי"ה.