משש שעות וכו'. עי' פסחים ה' א' נ"ח א' יומא כ"ח ב' וע"ע בברכות כ"ו ב' יעו"ש ופסחים ק"ז ב'.
עד סוף וכו'. עי' בברכות שם ושם בחי' הארכתי בזה.
בשמנה שעות וכו'. פסחים נ"ח א' שם יעו"ש היטיב וברכות כ"ו ב' ופסחים ק"ז ב' יעו"ש.
שאסור
להקריב וכו'. עי' פסחים נ"ח ב' יומא ל"ג ב' כתובות ק"ו ב' ב"ק קי"א א' ב"מ נ"ה א' זבחים פ"ט א' ק"ג א' מנחות מ"ט א' תמיד כ"ח ב' יעו"ש היטיב.
ועיין במל"מ מה שהאריך בזה בביאור דברי התוס' בענין זה. והנה מש"כ על מש"כ התוס' במנחות שם דוערך עליה העולה קאי על מנחת חביתין (וכ"כ התוס' בזבחים פ"ט א') והקשה המל"מ דהא ביומא שם מבואר דקאי על מנחת התמיד יעו"ש באמת לכאורה אין קושייתו כלום דאפילו אם נימא דמיירי במנחת התמיד מ"מ הוי ג"כ תדיר כמו תמיד עצמו וקמ"ל קרא דוערך עליה העולה דיקדים העולה למנחה אע"ג דהמנחה נמי תדירה והנה לגוף הקושיא באמת לא נפק"מ מידי באיזה מנחה קמיירי רק דהתוס' לקושטא דמילתא נקטי דמיירי התם בחביתין דבמנחת התמיד נפקא לן מדכתיב עולה ומנחה כדאיתא במנחות מ"ד ב' וביומא גופיה שם. אבל י"ל דאי קאי על מנחת התמיד גופה א"כ י"ל תיפוק לי דתמיד תדיר יותר דהא המנחה אינה מעכבת את התמיד דכתיב ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ואפילו מכאן ועד עשרה ימים וכמו דאיתא לעיל פ"ב מהל' מעשה הקרבנות הי"ב יעו"ש אבל אי נימא דקאי אמנחת חביתין א"כ הוא תדיר כמו התמיד גופיה כי הוא חובה בפ"ע ואינו שייך לתמיד כמו מנחת התמיד והבן. ומה שיישב בזה המל"מ דבריו פשוטין ומבוארין יעו"ש היטיב.
וכתב עוד המל"מ למאי דתירצו התוס' דחד מיירי במנחת חביתין או דחד מיירי בנדרים ונדבות מ"מ יש לתרץ דלהכי הביא הש"ס בב"ק ובמנחות דתמידין קודמין למוספין משום דמהאי קרא משמע עיכובא להכי מייתי להאי קרא ושוב דחי זה יעו"ש היטיב הנה במנחות שם כתבו התוס' תירוץ זה לפי מאי שכתבו דחד מיירי בחביתין וכמו שהביא המל"מ בעצמו יעו"ש ועי' בתוס' יומא ל"ד א' בתוס' ד"ה העולה וכו' שכתבו וז"ל א"נ משום דס"ד דמקשה שהוא מעכב הלכך פריך מברייתא דלשון שלא יהיה דבר קודם משמע טפי עיכובא מלישנא דמתניתין דכל התדיר עכ"ל ומשמע דקאי נמי אלישנא דמחלק בין נדרים ונדבות למוספין ועי' בזבחים פ"ט א' בתוס' שם דנוכל לומר דהם כיוונו לזה ובזה התירוץ הדר קאי החילוק שבין נדרים ונדבות למוספין וכן מוכח בזבחים התם דעל תירוץ דחד קא מיירי בדם וחד בהקטרה הקשו התוס' שם בסוף וכתבו בשם ר"ח לחלק בין חביתין למוספין יעו"ש והא הדרא קושיא לדוכתא א"כ למה מייתי במנחות שם פסוק דוערך עליה וגו' על מוספין אלא משום דמשמע דאתי לעכובי יעו"ש היטיב ודו"ק. ומש"כ המל"מ לחלק כיון דקאי על שני מיני קרבנות היינו דוערך עליה וכו' מיירי בנדרים ונדבות או בחביתין וקרא דמלבד דמיירי במוספין א"כ אין ראיה מכיון דנדרים ונדבות או חביתין מעכב ה"נ במוספין מעכב ובשלמא ללישנא דכתבו התוס' דחד קרא מיירי בהקטרה וחד קרא מיירי בדם שפיר יש ללמוד זה מזה כי היכי דזה לעיכובא ה"נ זה לעיכובא יעו"ש היטיב. ולפענ"ד צ"ע בזה דכי בקרא כתיב טפי עכובא בלשון וערך עליה העולה יותר מבפסוק דמלבד עולת וכו' רק דהתוס' ה"ק דמלשון הברייתא שקאמר שלא יקדום וכו' משמע טפי עכובא ולכן מייתי הש"ס הך ברייתא טפי ואה"נ דהך ברייתא ס"ל דה"ה בקרא דמלבד וכו' מיירי נמי לעכובא רק דמלשון המשנה דזבחים פ"ט א' לא משמע שם לעכובא לכן מייתי הש"ס הך ברייתא וא"כ שפיר י"ל דללישנא דתי' התוס' דפסוק וערך עליה מיירי בחביתין או בנדרים ונדבות והש"ס מייתי הך ברייתא להורות דמעכב נמי וה"ה לענין מוספין ואדרבה נראה דבהקטרה ועשיה י"ל טפי דעכובא ליכא רק בהקטרה ולא בעשיה משום דבתמיד של ערב קפיד אהקטרה ולא אעשיה וכמו דאיתא בפסחים נ"ט א' ועיין תוס' דמנחות שם ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' דזבחים שהקשו וז"ל ועוד אמאי לא גמרינן הקטרה ודם מהדדי עכ"ל ולפ"ז ניחא דהו"א תמיד של בין הערבים יוכיח (שוב ראיתי לקמן במל"מ בזה הדבור עצמו שתירץ כן יעו"ש היטיב).
ועוד י"ל דהו"א דכיון דכתיב מלבד עולת הבקר וגו' הו"א דעולה תהא מאוחר וכסברת הש"ס בב"ק לכן בעי קרא דוערך וכו' להורות דאף הקטרה בעי בעולה שתהא קודם ומיהו בהא י"ל דהתוס' סמכו עצמם על מסקנת הש"ס דב"ק דבאמת מלבד משמע דמה שנאמר אח"כ הוא קודם יעו"ש היטיב ועי' תוס' מנחות שם וכן התוס' בזבחים שם כתבו בעצמם (בסוף הדבור) זאת הסברא דלכן הוצרך הכתוב דוערך עליה וגו' לאפוקי מהס"ד דלא נימא דמלבד עולת וגו' קמ"ל דיהא התמיד מאוחר למוספין יעו"ש היטיב וכ"כ שם ביומא. הן אמת דלכאורה קשה מאי מקשה הש"ס בב"ק דילמא לעולם כיון דכתיב מלבד בעי כסף ברישא והכא שאני כיון דכתיב וערך עליה העולה א"כ מבואר מזה דתמיד קדים אבל באמת לק"מ דבאמת חזינן דעל כרחך א"א לומר דהתם הוא לפי האמת כן דהא גלי קרא בהדיא דתמיד קדם א"כ מוכרחין אנו לומר דמלבד עולת הבוקר ע"כ ג"כ דתמיד קדים דא"א לומר דהנך תרי קראי סתרי אהדדי לפי האמת רק דאילולי הקרא דוערך עליה העולה סד"א דמקרא דמלבד וגו' י"ל דבהקטרה מוספין קדמי אבל לפי האמת על כרחך א"א לומר כן והבן. והדרינן לכללין דלכאורה דברי התוס' דזבחים שהקשו דנילף הקטרה משחיטה צ"ע. ואולי כוונתם דא"כ לא לכתוב כלל כתוב דמלבד עולת הבקר ולא לכתוב ג"כ קרא דוערך ודומיא שכתבו התוס' התם בסוה"ד וביומא שם ובמנחות אבל לא משמע כן וצ"ע דלפי מש"כ לקמן בשם המל"מ דמלבד צריך למיכתב ורק קושיית התוס' על תעשו את אלה יעו"ש וצ"ע.
והנה מש"כ מתחלה דכוונת התוס' בזבחים וביומא שם מש"כ א"נ דלישנא דלא יהא דבר קודם וכו' משמע עכובא וכו' וכתבתי דבאו ליישב תירוצא דקרא דוערך מיירי בנדרים ונדבות לכאורה לא משמע כן ממה דכתב והשתא ניחא וכו' ומשמע דקאי הכל על תירוצא דמחלקי בין שחיטה להקטרה יעו"ש היטיב אמנם מ"מ נ"ל כן מסוף דבריהם בזבחים שם שכתבו דהר"ח השיג ע"ז התירוץ שמחלק בין הקטרה לשחיטה וקיים התירוץ שיש חילוק בין מנחת חביתין למוספין יעו"ש וכתבו התוס' שה"ה דיש ליישב לפי"ז החילוק שבין מוספין לנדרים ונדבות יעו"ש ואכתי קשה מה יענו על מה שהביא הש"ס במנחות הברייתא מנין שלא יהא דבר וכו' אלא ודאי שמוכרח לתרץ לפי שלשון זה משמע יותר עכובא וזה שרמזנו ג"כ לעיל. והבן.
והנה ראיתי בס' צאן קדשים בזבחים שם וז"ל ודבריהם אינם מובנים לי כיון דס"ד דמקשה שהוא מעכב וכ"כ תוס' בהדיא ביומא לפ"ז למה דחקו התוס' דמשו"ה מייתי מברייתא משום דלישנא משמע טפי עיכובא דילמא משו"ה פריך דווקא מדרבא דיליף מהעולה דתמיד קודם ע"כ הוה חד למצוה ומלבד לעיכובא ואביי הא דמשני התם הא דקאמר שלא יהא דבר קודם למצוה נמי קשה הא תרי קראי כתיב וצ"ע עכ"ל והנה הבין דלכן הוי לעיכובא משום דיש תרי פסוקי ועל כרחך חד למצוה וחד לעכב וכבר כתבתי דליתא זה דהא דכפל תרי פסוקי היינו משום דחד לדם וחד להקטרה או חד במוספין וחד לנדרים ונדבות או לחביתין רק פריך מהברייתא דלשון הברייתא משמע לעכובא וס"ל דעל כרחך גם תנא דמשנתנו הכי ס"ל דלמה נשוי מחלוקת בכדי ולכן הקשה מברייתא ואביי משני דלעולם גם תנא דברייתא ס"ל דאינו מעכב ורק למצוה ופסוק דוערך עליה וכו' קאי לחביתין או לנדרים ונדבות או להקטרה ודו"ק.
עוד ראיתי שם בצאן קדשים שכתב וז"ל (על מש"כ התוס' דמוערך עליה וכו' ילפינן דקודם לחביתין) איכא למידק לפי"ז הא דתני התם חביתין לנסכין שום מנחה תיפוק לי הא חביתין בכל יום כתמיד רק דהעולה ממעט שיהא התמיד קודם כבר מתרצו התוס' התם ד"ה חביתים עיי"ש עכ"ל והנה באמת התוס' לא הזכירו מזה כלום וללישנא שכתבתי לעיל (בד"ה ועיין במל"מ וכו') דבאמת נסכים תדירי כחביתין א"כ לק"מ ודו"ק היטיב.
ובהיותי עסוק בדברי תוס' הנ"ל אמרתי להעיר עוד במש"כ התוס' שם וז"ל וליכא למימר נמי דאיצטריך קרא דהכא לציבור שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם דמתניתין לאו בכה"ג מיירי וכו' (וכ"כ ביומא שם ובכתובות שם ובמנחות שם יעו"ש) וכתב ע"ז בחי' פנים מאירות וז"ל נפלאתי על דבריהם דעל כרחך אי אפשר לחלק בהכי ביניהם כי היכי דאיכא שניהם תמיד קודם ה"ה אם אין להם אלא כדי אחת נמי תמיד קודם דאי לאו הכי כיון דאיצטריך קרא ע"כ ליכא למילף מהעולה הראשונה א"כ מאי פריך בב"ק דדריש מדכתיב מלבד איל הכפורים דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר מכלל דמוספין ברישא והתניא מנין שלא יהיה דבר וכו' ומאי קושיא דילמא היכא דליכא אלא אחד באמת מוספין ברישא והעולה אתי ללמד היכא דאיכא שניהם וכן אי אפשר לחלק כמו שתירצו התוס' לעיל דאחד לנדרים ונדבות והאי קרא למוספין וע"כ לא ילפי מוספין מנדרים ונדבות משום דקביעי להם זמן (מלשונו זה משמע דכתבו התוס' וז"ל וכ"ת דההוא לנדרים ונדבות והאי למוספין דמוספין קבוע להם זמן ונדרים ונדבות איפשר בכל יום ותדיר עכ"ל דה"ק דאי כתיב קרא בנדרים ונדבות הו"א דווקא בנדברים ונדבות תמידין קדמי משום דאין קבוע להם זמן משא"כ מוספין דקביעי להם זמן אה"נ דמוספין קדמי ואי אשמעינן במוספין הו"א התם משום דלא תדירי משא"כ נדרים ונדבות דשכיחי והו"ל תדיר וכ"ה פי' התוס' ביומא שם יעו"ש היטיב אבל בתוס' דפסחים שם כתבו הטעם דנימא דמוספין עדיפי לפי שהם קרבן ציבור ולא משום שקבוע להם זמן והמל"מ כתב דהתוס' בכל הנך דוכתי לא נקטי כלל מעליותא דמוספין רק מעליותא דנדרים ונדבות רק בפסחים שם נקטי העדיפותא למוספין ג"כ (וע"ע בתוס' שם בכתובות) ולפי דעתו ה"ק התוס' דנדרים ונדבות לא אתי ממוספין דבשלמא מוספין להכי מאוחרין הן לפי שקבוע להם זמן ולא שכיח משא"כ נדרים ונדבות דשכיחי לפי שאין קבוע להם זמן ובכל יומא איתנהו והוו תדיר והכי נראה טפי שפיר וק"ל) א"כ לא פריך מידי המקשה בב"ק דילמא באמת מוספין קודמין משום דקביע להם זמן והעולה אתי לנדרים ונדבות בשלמא לתירוץ התוס' דהעולה אתי להקדמת הקטרה וקרא דמלבד לשחיטה וע"כ למידין מהעולה דאף הקטרה דנזכר ברישא דקרא דמלבד הוא מאוחר לתמיד א"כ כסף דנזכר מקודם דמלבד איל נמי מאוחר ופריך שפיר אבל לפי מה שרצו לחלק אי איפשר לאוקמי בשום ענין ודו"ק עכ"ל.
והנה לא ירדתי לסוף דעתו וכי מהמקשה נעלם המשנה דזבחים דיליף מפסוק מלבד זה לא עלה על דעת התוס' מעולם (ועי' בתוס' ב"מ קי"ד ב' ד"ה ה"ג דתניא וכו' ובחולין ק"י ב' ד"ה דתנן וכו' וע"ע בתוס' שבת מ"ד א' סוד"ה דכו"ע וכו' רק התוס' מקשי ל"ל שני פסוקים ותירצו דחד מיירי בנדרים ונדבות וחד במוספין רק אי קשיא א"כ במנחות דמייתי על מוספין הו"ל לש"ס לאיתויי הך דמלבד וזה באמת הקשו התוס' במנחות שם כשחילקו בין חביתין למוספין יעו"ש וכן הקשו הכא למאי דמחלק בין מוספין לנדרים ונדבות וכ"ה ביומא ובפסחים שם ובכתובות שם יעו"ש היטיב ולפ"ז ניחא נמי ג"כ החילוק שכתבו בין היכא דאית להו לקדם ובין היכא דליכא אלא חד דע"כ סמוך אאידך קרא ג"כ והנה אחילוק זה א"כ הוכרח להביא מברייתא דהעולה בין במנחות ובין בב"ק משום דממשנה דזבחים לחוד הו"א דמיירי בחד גוונא והברייתא לא היה ידוע להם לכן הוכרח להביא מהברייתא והמשנה היה ידוע להם ולא הוצרכו להביא ממנה משא"כ לחילוק שחלקו בין מוספין לנדרים ונדבות שפיר הקשו דהו"ל לאתויי המשנה בלחוד דמשם לחוד ידעינן דמוספין מאוחרים וכ"ז פשוט וברור בעיני.
ודע דראיתי עוד בחי' פנים מאירות שכתב שם וז"ל (על מש"כ תוס' וז"ל ועוד קשה טפי בסוף הגוזל וכו') והא דקשיא טפי מפ' הגוזל מפ' התכלת היינו משום דמפרק התכלת אינה קושיא כ"כ דאיכא למימר דהמקשה דפריך אי דאית ליה ולקדם והתניא מנין וכו' ס"ל דמעכבי ואיצטריך תרי קראי חד למצוה וחד לעכב ואף למסקנא דאביי דעכובא ליכא מ"מ לק"מ דאיכא למימר דאיצטריך תרי קראי כדתירצו התוס' לעיל חד לנדרים ונדבות וחד למוספין דקבוע להם זמן אבל מסוף הגוזל קשיא טפי דאף לפי המסקנא דמלבד אתי למוספין והעולה איצטריך לנדרים ונדבות מ"מ לא פריך (למה לא פריך וכו' כצ"ל) מהך מתניתין דמוספין קודמין עכ"ל והנה לא ידעתי מהו סח אם תסיק אדעתיה לחלק בין עכובא לכתחלה א"כ לק"מ מהך דהתכלת ולמה הקשו כלל ואכתי לא ידעי התוס' מזה רק שלבסוף כ"כ בשם א"נ יעו"ש וכמו שנתבאר לעיל. גם מש"כ די"ל דלחלק אתי בין נדרים ונדבות למוספין לכן יש ליישב לישנא דפ' התכלת. תמוה הוא מאד ולא אבין לו איך עלה על הדעת ליישב בזה הך דמנחות דמיירי ממוספין וכמו שכתבתי לעיל. ולא ידעתי למה נכנס בדוחקים במקום שבפשיטות ניחא טפי דהא מהתכלת אין הקושיא רק למה לא מייתי ממתניתין ומייתי מברייתא אבל בעיקר הקושיא אין שום עדיפות לישנא דמתניתין מלישנא דברייתא משא"כ בהגוזל דקאמר דמלבד איל וכו' מוכח דכסף קדים וע"ז מקשה והא גבי מוסף נמי כתיב מלבד עולת וכו' ומ"מ מוסף מאוחר ומייתי ראיה מדכתיב וערך עליה וכו' יותר תיקשי ליה דאדרבה בכאן מבואר במשנה דמלבד עולת התמיד וכו' דעולת התמיד קדים וא"כ ה"נ דמלבד איל האשם וכו' היינו דאיל האשם קדים וזה פשוט וברור בלשון התוס' כאן וביומא שם ובכתובות שם ובמנחות שם.
עוד הקשה המל"מ כיון דבאמת ליכא עכובא למאי נקט הש"ס במנחות הברייתא דלא יהא קודם וכו' כיון דבאמת ליכא עכובא יעו"ש היטיב והנה לפי מש"כ התוס' ביומא שם וז"ל א"נ משום דהוי ס"ד דמקשה שהוא מעכב הלכך פריך מברייתא דלשון שלא יהי' דבר קודם וכו' משמע טפי עכובא מלישנא דמתניתין דכל התדיר עכ"ל וכ"ה בתוס' דזבחים לפי הגהת הצ"ק שם יעו"ש א"כ פשיטא דלק"מ דהא המקשה ס"ל דמעכב וס"ל דלשון הברייתא מורה על כך אבל אביי מסיק דלא מעכב וגם הברייתא לא ס"ל כלל דמעכב. וא"כ גם בכל דבורי התוס' בכל מקום שדברו מזה כוונתם כך אע"ג שלא כ"כ בהדיא ולענ"ד זה פשוט וברור ורק במנחות שם ע"ב תירצו דבאמת לעכובא הוא והובא במל"מ בעצמו לקמן.
ועיין במל"מ עוד שכתב דיש ט"ס בתוס' דמנחות שם ע"ב במה שהקשו מהא דמוספי חדש קדים למוסף ר"ה יעו"ש והנה לפנינו הנוסחא כך וז"ל תימה ל"ל קרא דתמיד קודם למוסף תיפוק לי דתדיר קודם דאע"ג דקדמי בקרא אמרינן בזבחים (פ"ט) דמוספי חדש קדמו למוספי ר"ה אע"ג דכתיב מלבד עולת החדש לבסוף ואי מיפסל ביוצא (והצ"ק הגיה דצ"ל מיפסל בכך וכו' והבה"ז הוגה על הגי' משמו דצ"ל מיפסל בדיעבד וכו') ניחא ובסמוך נפקא דלא מיפסל עכ"ל והנה ביאור דברי התוס' פשוטים וברורים המה כמש"כ המל"מ.
כתב עוד המל"מ שהתוס' ביארו קושייתם היטיב דלמה לי מלבד כלל לכתוב וערך עליה ותו לא וכתב שביארו קושייתם היטיב ביומא. כוונתו דשם כתבו בהדיא וז"ל אבל קשה עדיין כיון דכתיב העולה לאפוקי מהאי סברא ל"ל קרא דמלבד לאשמעינן דתמיד קודם למוספין בעבודת דם תיפוק לי וכו' אלמא שאין כוונתם דלא לכתוב מלבד כלל אלא קושייתם דל"ל למיכתב תעשו את אלה להורות דבדם תמיד קדים וכמש"כ המל"מ וע"ע בתוס' זבחים שם שכן ביארו ג"כ כוונתם וראיתי בצאן קדשים שם במנחות שכתב וז"ל לשתוק ממלבד וכו' פי' לא נכתוב העולה ולא מלבד לא ה' ולא ו' עכ"ל והוא דלא כדעת המל"מ ותמוה הוא כיון שביומא וזבחים כתבו התוס' בהדיא וז"ל כיון דכתיב העולה לאפוקי מהאי סברא וכו' אלמא על העולה ניחא להו דצריך לכתוב כדי דלא נטעה לומר דבהקטרה מוספין קדמי כיון דמלבד הוצרך לכתוב לגופי' דיש תמידין ביום שיש מוספין וכדעת המל"מ וק"ל וע"ע בקרבן אהרן בתו"כ פרשת צו פ"ב פרשה א' יעו"ש היטיב.
עוד הקשה המל"מ על הא דתירצו ביומא דאיצטריך קרא דמלבד להורות דבכל מקום תדיר קודם יעו"ש והקשה המל"מ א"כ בזבחים פ"ט א' הו"ל למידק בלא זה דטעם דקרא דאשר לעולת התמיד הוא מיותר הא לגופא לא איצטריך אלא ודאי דלהורות אתי בעלמא יעו"ש היטיב בפשיטות י"ל דלא ידעינן מאיזה טעם תמיד קודם ודילמא משום טעמא אחרינא קדים אבל לא משום עולת תמיד דמשום דהוא תדיר לכן הוא קודם. לכן צריכא קרא דאשר לעולת התמיד. ועוד י"ל דאי לאו הך דמיותר הו"א דבעשיה שפיר כל התדיר קודם אבל בהקטרה אימא דלא תליא במילתא דתדיר דהאי קרא דתעשו את אלה בעשיה מיירי ולא בהקטרה לכן כתיב אשר לעולת התמיד מיותר דמזה נדע דכל מילי דתדיר מיותר הוא ואי קשיא למה לו לר' אילעי בזבחים שם למילף מדכתיב כאלה וכו' ליפוק ליה מכאן י"ל כמש"כ דמכאן לא מוכח לענין הקטרה א"נ כתירוץ דלעיל דלא הוי ידעינן מאיזה טעם תמיד קודם א"נ י"ל והוא העיקר דקושיית התוס' דנילף מדכתיב בתמיד בבקר הוא להקדים ובמוסף כתיב יום לאחר היינו דווקא לאביי דס"ל הכי ביומא שם יעו"ש היטיב א"כ י"ל שפיר דהתוס' לא הקשו רק לשיטת אביי ואביי אזיל לשיטתי' בפסחים שם אבל ר' אילעי אולי לא ס"ל כאביי וע"ע בפסחים נ"ח א' דאביי ג"כ ס"ל הך סברא יעו"ש וברש"י ודו"ק היטיב.
וע"ע במל"מ שהביא עוד תירוץ התוס' במנחות דאתי הך קרא דתעשו את אלה אף דאם שחט לא יגמור ועי' מש"כ המל"מ ולעיל בדבור זה עצמו האריך קצת בזה ועי' בקרבן אהרן שמשמע ממנו לכאורה דכתב שם תירוץ זה מדעת עצמו ולא הזכיר שם תוס' על זה.
ומה שתמה המל"מ על רש"י בפרשת פינחס ודפ' שמיני. דע דמש"כ בפינחס דנפקא ליה מדכתיב על עולת התמיד יצא לו מהסיפרי שם פיסקא קמ"ד קמ"ה קמ"ז יעו"ש ומה שכתב רש"י דמלבד אתי להורות דתמיד קדים עי' שמיני שם היינו אליבא דמסקנא דב"ק שם דבאמת כל היכא דכתיב מלבד הוא קדים גבי קרבן דמוכח כן מדכתיב וערך עליה העולה ועיי"ש בתו"כ וברמב"ן על התורה יעו"ש היטיב. ומש"כ המל"מ דאליבא דכו"ע צ"ל דהפסוק דהעולה מיירי אחר שנפתחו דלתות ההיכל וכו' כ"כ התוס' עירובין ב' א' ד"ה שלמים וכו' וביומא כ"ט א' ד"ה אלא וכו' וע"ע בתוס' פסחים נ"ח ב' ד"ה העולה וכו' יעו"ש אך דאזלי לשיטתייהו דס"ל דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתי ההיכל פסולין לאו דוקא שלמים אלא ה"ה כל הקרבנות אולם למש"כ רבינו לעיל סי' ל"ט סעי' ה' דדווקא שלמים אבל לא שאר מילי וכמש"כ שם בס"ק י"א א"כ אין מן הצורך לומר דפסוק דהעולה מיירי אחר שנפתחו דלתות ההיכל וכן הא דממעטינן שחיטה בלילה מביום צותו איצטריך משום שאר מילי דלאו שלמים ופשוט וק"ל. ועי' תוס' שם ושם ובמנחות שם דהא דפסלינן שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל אי נימא דאם שחט קודם לתמיד בדיעבד פסול א"כ הך ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל מיירי שנסגרו הדלתות אחר התמיד יעו"ש היטיב וכמו דמסיק המל"מ בשמם.
ומש"כ המל"מ וז"ל ומיהו אף למאן דס"ל פיסולא עיכובא מיהא איכא ואם שחט לא יגמור עכ"ל דבריו הללו אין להם שחר ועל כרחך ט"ס הוא וכצ"ל ומיהו אף למאן דס"ל פיסולא ליכא איסורא מיהא איכא ואם שחט יגמור עכ"ל.
וע"ע במל"מ שנסתפק להתוס' דלסברא דפסלי בין בדם בין בהקטרה היכא דזרק הדם קודם הקטרת התמיד אי מיפסל דאפשר דמקרא דהעולה לא שמענו אלא שתהיה הקטרת התמיד קודם להקטרת שאר דברים וכן מקרא דתעשו את אלה שמענו שתהיה עשיית דם התמיד קודם עשיית דברים אחרים אבל שתהיה הקטרת התמיד קודם עשיית דמים זה לא שמענו עכ"ל ויש לעיין קצת דכיון דאיכא פסול בהקטרה נמי וא"כ איך יכול להיות דהפסול נאמר שאם הקטיר שאר דברים קודם הקטרת התמיד הא הקטרה לא מעכב ועל כרחך כי כתיבא פסולא בהקטרה היינו לפסול עשיית התמיד קודם הקטרת התמיד מיהו בתוס' יומא כ"ט א' שם משמע כן דהקטרה בעצמה מעכבת דכתבו שם דלכן איצטריך טעמא דנמלקה בלילה ונקמצה בלילה משום פסול דלילה ולא פסיל משום דנמלקה קודם התמיד משום דלא קאי רק אהקטרה יעו"ש היטיב וג"כ צ"ע דמאי נפק"מ בהקטרה כיון שאינה מעכבת. וי"ל דעל כרחך יש איזה נפק"מ בין הקטרה פסולה להקטרה כשרה. ואולי י"ל דכוונת התוס' שם הוא כן דלא מעכב רק קודם הקטרת התמיד אבל קודם שחיטת התמיד נשחט ונמלק ולא הקטירו רק אחר הקטרת התמיד כשר והא דעוף שמלקו בלילה מיירי בכה"ג שמלקו קודם שחיטת התמיד ולא הקטירו רק אחר הקטרת התמיד ואינו פסול רק משום מליקת לילה וצ"ע בזה ועיין מש"כ לקמן בס"ק שאח"ז ולקמן בהלכה ה' מזה.
קרבן
אחר וכו'. עיין פסחים נ"ח א' ב' ונ"ט א' ע"ג ב' יומא ל"ג א' ובתו"כ פ' צו פ"ב פרשה א' ובסיפרי פינחס פיסקא קמ"ד קמ"ה קמ"ז.
ועיין במל"מ שהאריך כאן ובתחלה יצא לבאר דברי התוס' במנחות שם והקשה על הנוסחא הכתובה לפנינו כיון דמתחלה כתבו בעצמם דאי הוי מיפסל לא שייך ביה דחיה ואיך כתבו שוב וז"ל ואין לומר דעשה דפסח דחי לעשה דהשלמה דהא לא הוי אלא ספיקא בעלמא עכ"ל והא מתחלה כתבו דאם נימא דבדיעבד פסול לא שייך דחיה יעו"ש היטיב שהגיה דהאי אין לומר קאי על הקושיא שהקשו אח"כ וז"ל ומיהו קשיא בהכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא היכי מקריבין לכתחלה עכ"ל והנה לפי"ז שס"ל דלא מיפסל בדיעבד רק לכתחלה א"כ שייך שפיר דחיה כאן יעו"ש כ"ה תורף כוונתו. והנה לפנינו בתוס' איכא שני ואין לומר וכו' יעו"ש היטיב ואמרתי לקיים הנוסחא שלפנינו. הנה זה פשוט דפסח קרב אחר התמיד ולא משום דחיה הוא רק עיקר זמנו כן וכדאיתא בפסחים נ"ט א' רק שם דקאמר שמחוסר כפורים מביא קרבנותיו אחר התמיד והיינו משום דחיה משום דאתי עשה דפסח שיאכל לערב ודחי עשה דהשלמה ולכן כתבו התוס' מתחילה דאם נימא דגם בדיעבד מיפסל א"כ מאי מהני דדחי כיון דהקרבן נפסל א"כ הו"ל כאילו לא הקריב כפרתו ועדיין הוא מחוסר כפורים אלא ודאי דבדיעבד לא מיפסל כ"ה סברת התוס' (ובאמת יש לעיין בזה דאמאי לא נימא דהדחיה מועלת להכשיר את הקרבן וכמו שהקשה המל"מ לקמן) אבל בהא דבכורות שנתערבו בפסח דהתם כל חד וחד דנקריב דילמא הך הוא הפסח וא"כ שפיר זמנו אחר התמיד (ומש"כ התוס' כאן לשון דחיה אולי י"ל משום דדילמא הוא בכור) וכן בנמצא יבלת באחד מהם על כל אחד מהם נימא דדילמא הוא החייב בפסח וזמנו אחר התמיד ושפיר שרי כאן וע"ז כתבו ואין לומר דעשה דפסח דחי עשה דהשלמה וכו' דכאן לא דמי להך דמחוסר כפורים ומטעם שכתבתי ע"ז כתבו דזה אינו דמ"מ לא יועיל להכשיר כלם מטעם דילמא כל אחד הוא פסח דלא הוי אלא ספיקא בעלמא. כן נראה לענ"ד פשוט.
ומטעם זה נמי לא ירדתי לסוף דעתו במש"כ וז"ל והאי אין לומר לא קאי אלא אחמשה שנתערבו משום דההיא דבכור ליכא ספיקא דפסח כלל אלא אחמשה שנתערבו קאי שהי' עולה על הדעת דכיון שאלו הם פטורים מפסח ראשון ושני היה אפ"ל דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכתב שזה אינו משום דכל חד וחד אינו אלא ספק דשמא כבר קיים עשה דפסח עכ"ל ולא הבינותי דעתו הקדושה כלל דגם בפסח שנתערבו בבכורות אכל חד איכא למימר דילמא זהו הפסח. ואולי טעמו דבשלמא גבי חמשה שנתערבו פסחיהם שפיר י"ל דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה דעל כאו"א איכא לספוקי שמא היה פסחו פסול ומחוייב להביא אחר ועל כאו"א איכא ספק עשה דפסח אבל גבי בכורות ידועים האנשים מי לא נתערב פסחו ומי נתערב פסחו וא"כ הו"ל למימר דהקרבנות המעורבים ירעו ומי שנתערב פסחו יביא אחר ויצא בוודאי כי היכי דלא ליתי לידי דחיית עשה דהשלמה. אבל מ"מ עדיין אין דעתי נוחה בזה דהא ר"ש ס"ל דא"צ להביא אחרינא דנפטר האי גברא בפסח הנתערב וע"ז קאי שפיר קושיית התוס' וכי משום ספיקא נדחי עשה דהשלמה ודילמא כל חד וחד הוא בכור (ובפרט דהבכורות הם הרוב וכל דפריש מרובא פריש) ויש לעיין בזה. וביותר נ"ל דהך שנתערב בבכורות מיירי דכל החבורה של הפסח לא עשו הפסח וא"כ וודאי דאיכא עליהם עשה ומ"מ צ"ע. ועיין תוס' יומא שם משמע דהאי דחיית עשה קאי אגברא וכדעת המל"מ יעו"ש היטיב.
כתב עוד המל"מ וז"ל עוד כתבו וגם בכור נמי וכו' ונראה שגם בזה יש טעות וכצ"ל וגבי בכור נמי דוחה נמי דבמותר הפסח איירי יעו"ש היטיב ודע כי לפנינו איתא כך וגבי בכור דוחה נמי דבמותר הפסח איירי עכ"ל וט"ס הוא וצ"ל דוחק נמי וכו' והדברים מכוונים למש"כ המל"מ בכוונתם כי כן מבואר בדבריהם ביומא כ"ט ב' יעו"ש וראיתי בצאן קדשים שם שכתב וז"ל דוחה נמי דכמותר הפסח דמי לכך וכו' כצ"ל פי' דרבנן פליגי אר"ש דס"ל דאם חבורות כהנים יאכלו עכ"ל ודבריו לכאורה נפלאים מאד ואין להם שום ביאור. ואולי י"ל דהכי כוונתו דהא שם בבכור ס"ל לרבנן דירעו ויביא בדמי היפה שבהן שלמים כדאיתא שם צ"ח ב' ולא מקריבין אותם בע"פ משום שאין מביאין קדשים לבית הפסול אלמא אין דוחין איסור הבאת קדשים לבית הפסול דזה ג"כ אינו אסור אלא לכתחלה ומ"מ לא דחי ליה משום ספק דילמא פסח הוא וה"נ גבי חמשה שנתערבו פסחיהם לא הו"ל למידחי עשה דהשלמה משום ספק כן נראה לכאורה כוונתו (ועיין היטיב בזבחים ע"ו א' דבדיעבד היכא דלית ליה תקנתא בענין אחר מביאין קדשים לבית הפסול אבל היכא דאיכא תקנתא ברעיה אין מביאין קדשים לבית הפסול יעו"ש היטיב וא"כ לכאורה אין ראיה משם מההיא דפסח שנתערב בבכורות דאסרי רבנן להקריבם כולם דיש תקנתא ברעיה משא"כ התם בחמשה שנתערבו פסחיהם דלית ליה תקנתא בענין אחר והבן ולכך פי' המל"מ נראה יותר נכון והבן היטיב ועיין לקמן שעל פי' המל"מ הקשה המל"מ בעצמו דמותר פסח אינו נאכל רק יום ולילה ואולי דזה שפריך הש"ס והא אין מביאין קדשים לבית הפסול וכו' וקאי אבכור ולא כמש"כ תוס' ביומא.
וע"ע במה שכתב המל"מ בהא דכתבו התוס' להוכיח דמיירי רק בהקטרה יעו"ש היטיב והנה לכאורה מבואר מכאן דאם נימא דבהקטרה מיירי א"כ אין מעכב רק שאסור להיות הקטר שאר דברים אחרי הקטרת התמיד אבל עשיית הזריקה ושאר דברים שרי להיות אפילו אחר הקטרה מדאורייתא וצ"ע א"כ איך סברא לומר דהא דאסר הכתוב בדיעבד נמי היינו הקטרת שאר הקרבנות אחר הקטרת התמיד כיון דהקטרה לא מעכב וכמש"כ למעלה (בס"ק ז') באורך קצת מזה. ועוד יש להקשות על המל"מ לפשוט מכאן ספיקתו דהא דבשחר מעכב עשיה נמי היינו עשיה קודם עשיה אבל אם היה העשיה קודם הקטרה אין מעכב דקרא דוערך עליה העולה מיירי שהקטרת שאר דברים יקדום להקטרת התמיד הערב ויאוחר להקטרת תמיד הבקר וקרא דמלבד עולת הבוקר תעשו את אלה לא ממעט רק שיאוחר עשיית שאר הקרבנות לעשיית התמיד הבקר אבל שיאוחר עשיית שאר דברים להקטרת תמיד בבקר לא שמענו זה דמהיכא מפיק לה. ואולי אפ"ל דקרא דוערך עליה העולה לא מיירי רק בהקטרה דהקטרת כל הקרבנות יאוחר להקטרת תמיד הבקר ויוקדם להקטרת תמיד בין הערביים אמנם קרא דמלבד עולת הבקר וכו' תעשו את אלה י"ל דה"ק כל שאר הקרבנות יאוחר אפילו עשייתם להקטרת עולת הבקר או י"ל דה"ק דיאוחר עשיית כל הקרבנות לעשיית התמיד אבל לא יאוחר עשיית כל הקרבנות להקטרת תמיד הבקר.
והנה בתוס' במנחות שם וביומא שם כתבו דהיכא דלא חזו כלל האימורים להקטרה יעו"ש מש"כ על הך דפסחים ע"ג ב' שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם יעו"ש היטיב אבל כל זה אינו מעלה תרופה לקושייתינו הלא מ"מ איך נאמר שהקרא דוערך עלי' העולה והקטיר עליה חלבי השלמים וגו' אתי להורות דהקטר שאר הקרבנות פסול אחר הקטרת תמיד בין הערבים כיון דחזי קודם הקרבת תמיד בין הערבים וכמבואר בפסחים נ"ט ב' וכמש"כ התוס' עצמם במנחות שם ושם ביומא והנה לכאורה היה נ"ל לומר דנפק"מ לענין הקטרת הקומץ דהתם אפילו בדיעבד מעכב ההקטרה וכמש"כ המל"מ לעיל פי"א מהל' מעשה הקרבנות ה"ד יעו"ש וצע"ק בזה דדוחק הוא דהעכוב מיירי רק לענין מנחה. וצ"ע.
והנה בגוף סברת התוס' דמחלקי בין ההיא דפסחים ע"ג ב' לההיא דהתם נ"ט ב' יש לעיין קצת דהא גם בההיא דע"ג ב' מעיקרא חזו לאקרובי קודם התמיד כיון דלא בעי עקירה והוו שלמים ומ"ש דקאמרינן דהם לא חזו להקרבה יותר מהך דף נ"ט ב' ואולי י"ל כיון דלא נודע לו שמשכו הבעלים את ידם עד לאחר שחיטה א"כ קודם שחיטה לא חזי להקרבה קודם התמיד דעדיין היו סבורין דפסח הוא ולאחר שנודע שמשכו את ידם א"כ זמנו קודם התמיד א"כ מעולם לא איתחזי להקטרה משא"כ התם נ"ט ב' דהיה חזי כמו שהוא עתה קודם הקטרת התמיד. ומ"מ יש לעיין בזה.
ועיין במל"מ מה שהביא בשם התוס' דיומא כ"ט א' ד"ה אלא וכו' שכתב דהטעם דאיתא בפסחים ע"ג ב' דישרף משום דאסור לזרוק הדם מדרבנן גזירה דילמא אתי להקטיר אחר התמיד ור"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לית ליה ההיא גזירה יעו"ש שהבין לכאורה דר"י לא ס"ל כלל האי גזירה וכ"כ לעיל על תוס' דמנחות הנ"ל יעו"ש היטיב ושוב מסיק דלעולם אית ליה בכל מקום גזירה זו רק בההיא דפסחים נ"ט א' משום עשה דקדשים לא חיישינן לגזירה זו יעו"ש היטיב וצע"ק מאי איסתפיק ליה בזה הא פשיטא דר' ישמעאל ס"ל האי גזירה בכל מקום כדאיתא בפסחים ע"ג ב' שם דס"ל לר"י בנו של ריב"ב דאם נודע שמשכו הבעלים את ידיהם ממנו טעון עיבור צורה יעו"ש אלמא דמודה דמיפסל ופשוט.
ודע כי הרש"א ביומא כתב שם וז"ל ק"ק לפי סברת קושייתם דמדמו הך דהא לדהתם ל"ל למימר התם דס"ל מלינה בראשו של מזבח דהא א"נ סבירא ליה כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח ואסור להקטיר האימורים מ"מ מתאכיל הבשר משום דעשאום כמי שנטמאו וכו' כדבעו למימר בהך דהכא דנשתרי הבשר בזריקת הדם וכו' ודו"ק עכ"ל ולענ"ד נראה דלק"מ דזה אסיקו תוס' אדעתייהו מתחלה דהיכא דבעי להקריב אינו מקריב אסור ג"כ לזרוק הדם כיון שסוף סוף לא יוקטר הקרבן כדינו וכמש"כ התוס' מתחלה דאף דאינו אלא למצוה מ"מ כיון שאסור להקריב האימורים אחר התמיד ולהכי יצא הבשר לבית השריפה יעו"ש ולא יהא אלא סמיכה דמעכב הקרבן לכתחלה וכמש"כ התוס' במנחות שם רק דהכא כיון שכבר נשחט הפסח שמשכו ידם ממנו א"כ הו"ל לזרוק הדם כיון שזה אינו אסור אחר התמיד ואי משום הקטרה דנימא דבשביל כך יפסל בדיעבד להכי כתבו דזה אינו דלא יהא אלא כמי שנטמאו או אבדו האימורין דאין הכפרה מעכב להכי מקשו שפיר אבל התם בפסחים נ"ט א' דס"ל דלכתחלה מחוסר כפורים מביא כפרתו אחר התמיד וזה וודאי אסור להביא קרבן שאין יכולים להקטיר אימוריה להכי מוכרח הש"ס לומר דמעלה ומלינה בראשו של מזבח. וזה פשוט וברור לענ"ד מאד.
וע"ע במה שהביא המל"מ בשם התוס' דיומא דלעולם הזבח כשר ובעלים נתכפרו רק הבשר פסול לאכול והיינו מדרבנן יעו"ש ועיי"ש ברש"א שהקשה כיון דהקריבו וזרק הדם בדיעבד א"כ אמאי אסור מדרבנן בשלמא אי לא זרק אסרו לזרוק כי היכי דלא ליתו להקטיר וכמש"כ התוס' מתחלה אבל כיון דנזרק הדם למה פסול יעו"ש היטיב ועיין במל"מ מש"כ לעיל על דברי התוס' דמנחות דבלא הקטיר מסתבר יותר לפוסלו משום דקא עבר אאיסורא דרבנן דגזרו שלא לזרוק והוא עבר וזרק ועוד בהצטרפות דלא יקריב אימורים מסתבר יותר לפסול מהקטיר ג"כ ובהקטיר הטעם כיון דעבר אמימרא דרחמנא יעו"ש ועוד בלא"ה לק"מ דאם נימא דמותר לאכול בעבר וזרק יסברו הכהנים שכשר לגמרי ומותר להקטירו ויקטירו ג"כ לכן אסרו מלאכול ויהיה היכרא כי היכי דלא לקטרינהו. והבן היטיב.
ומה שהקשה המל"מ מהא דמשמע בתוס' דיומא דמותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה אחד והקשה ע"ז מתוס' פסחים ע"א ב' ד"ה ולימד וכו' זבחים ט' א' ד"ה ושלמים וכו' ומנחות פ"ג ב' ד"ה ושלמים וכו' ובאמת צע"ג בזה ועיין בתוספתא דזבחים פ"ח יעו"ש היטיב שם מבואר דמותר פסח נאכל רק בזמן פסח ובדוחק י"ל דהתוס' כוונתם על חגיגה הבאה עם הפסח דגם זה נקרא שלמי פסח יעו"ש בתוס' ושם בפסחים צ"ו ד"ה ושלמים וכו' יעו"ש היטיב ועיין מש"כ לקמן פ"ד מהל' קרבן פסח ה"ח יעו"ש.
ומש"כ עוד המל"מ דאי נימא דמותר הפסח היינו שלמים הבאים מחמת פסח אי אין נאכלין רק ליום ולילה שוב לק"מ מה שהקשו שם ביומא מתחלה גבי פסח ששחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם וכו' דיעלה וילינה במזבח יעו"ש וכיון שאין נאכלת רק ליום ולילה ובלילה אין יכול להקטיר ולמחר אם יקטירנה שוב אין זמן אכילתה ולא מיקרי ראוי להקטיר יעו"ש וצע"ק על מה שתפס במוחלט כי אם נקטר לאחר זמן אכילה אין ההקטרה מועלת כלל וצ"ע מהא דפסחים נ"ט א' דמשני בחטאת בהמה ומעלה ומלינה בראשו של מזבח יעו"ש היטיב והא התם ג"כ הקטרה לא תיהוי בזמן באכילה ומ"מ מיחשב שפיר הקטרה. וי"ל דלעולם לא מיחשב הקטרה מעלייתא לענין הא דיהא נאכל הבשר ורק שם נ"ט א' מ"מ כיון דהוי חזי מקודם להקריב קודם התמיד אמרינן דהוי כאילו נטמאו או נאבדו ושרו לאכילה משא"כ בפסח ששחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם ממנו אף דילין בראשו של מזבח מ"מ כל כמה דלא איקטרו אימורים אין ראוי הבשר לאכילה ואי משום דיקטיר למחר הא מ"מ אז לא הוי זמן אכילה א"כ איך יאכל הבשר בשעה שלא חזו האימורים להקטרה משא"כ התם במחוסרי כפרה אין חוששין לזה כיון דהיה ראוי מקודם. וזה ברור כוונת המל"מ לדעתי והא דצריך כלל התם להלין בראש המזבח ולהקטיר למחר אין הטעם דאל"כ לא הוי מישתרי בשר דסוף סוף לא מישתרי בשר רק מטעם דכיון דהוה חזי מעיקרא רק עיקר הטעם דצריך להלין בראשו של מזבח הוא בכדי דלכתחלה אסור להקריב קרבן שלא יוקטר אימוריו וכמש"כ לעיל לתרץ קושיית הרש"א והבן.
ועיין בתוס' דר"ה ל' ב' בד"ה ונתקלקלו וכו' שכתבו דגבי מוסף נדחית עשה דהשלמה משום דהוי עשה דרבים יעו"ש וא"כ י"ל דהא דאביי ס"ל במנחות מ"ט ב' למצוה בעלמא היינו משום דהוי מוסף קרבן ציבור יעו"ש היטיב והשתא ניחא הא דגבי פסחים ע"ג ב' ובזה מיושב נמי מה שהקשה המל"מ אמאי מוספין כשר כל היום יעו"ש ולפ"ז ניחא הכל ועיין בתוס' ברכות כ"ו א' ד"ה תפלת וכו' וכ"ח א' ד"ה ושל מוספין וכו' יעו"ש היטיב ודו"ק וע"ע בחי' הרשב"א במגילה שם וע"ע בתוס' ברכות מ"ז ב' ד"ה מצוה וכו' ומינה תדע כי גם פסח נקרא מצוה דרבים וכו' וא"כ גבי פסח שנמצא יבלת באחד מהם וכו' מיקרי ג"כ מצוה דרבים והבן. אבל שוב נתיישבתי די"ל דהא דעשה דרבים דחי עשה היינו דווקא היכא דא"א לקיים בענין אחר כמו דההיא דנתקלקלו הלוים וכו' דשם כבר הקריבו התמיד של בין הערבים ושוב אין להקריב המוסף לכן עשה דרבים דחי אבל במנחות שם הא דהמוספין אינן מעכבין את התמידין איירי בתמיד של שחר וא"כ אף אם נפסול המוספין שהוקרבו קודם התמידין מ"מ יש לתקן ולהקריב מוספין לאחר התמיד ודוחק לומר שלא היה לצבור מוספין מבוקרין ולכן לא תירצו התוס' כן.
ודע דיש להעיר על מש"כ התוס' דרגל מיקרי מצוה דרבים וא"כ פסח מיקרי מצוה דרבים א"כ אמאי לא אמר הש"ס בפסחים נ"ט א' דלהכי דחי עשה דפסח עשה דהשלמה מפני דהוי מצוה דרבים ולמה לו לומר הטעם מטעם דהוי עשה שיש בו כרת וע"ע ביצה ה' א' תוס' ד"ה ונתקלקלו וכו' וברש"א שם מש"כ בזה. ועיין מו"ק י"ד ב' מבואר כדעת תוס'. ואולי אפ"ל דלענין לידחי מ"ע דרבנן מיקרי זה מצוה דרבים ולכן לענין תפלה ואבילות מיקרי זה מ"ע דרבים ודחי עשה דרבנן משא"כ לדחות מ"ע דאורייתא לא מיקרי מ"ע דרבים רק דווקא שרבים עושים מצוה זו כגון מוספין שבזה יוצאין כל ישראל אבל לא קרבן פסח של חבורה אחת והבן ויש לעיין בזה וע"ע בתשובות חות יאיר סי' קי"ב יעו"ש היטיב.
והעלה המל"מ דדעת רבינו דבדיעבד לא מעכב ואסור להקריב קודם הקרבת תמיד של שחר אבל לשחוט שרי והפסוק לא מיירי רק בהקטרה או בזריקה אבל שחיטה לאו עבודה היא אבל בתמיד של בין הערבים אסור אפילו לשחוט אח"כ כיון דלאח"כ אסור להקטיר דרבינו ס"ל דלינה מועלת בראשו של מזבח לקמן פי"א מהל' פסולי המוקדשין הי"א יעו"ש. וע"ע בהוריות ד' א' ברש"י ותוס' שם.
והנה הארכתי קצת בעניינים אלו ודי בזה לע"ע והנה אחר כותבי זה ראיתי בס' אור חדש על פסחים איזה דברים שאין דעתו הרמה כדעתי בזה יעו"ש היטיב מ"מ מה שנראה לענ"ד כתבתי והבוחר יבחר.
מקרבן פסח וכו'. דברי רבינו תמוהים וכמו שתמה ע"ז הלח"מ יעו"ש וע"ע בצל"ח בפסחים נ"ט א' מש"כ בזה וגם דבריו דחוקים ורחוקים המה לענ"ד כי אין זה מדרך רבינו. ועוד יקשה לי למה כתב עוד בהלכה ד' אין שוחטין את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים וכו' הא כבר כתב זה כאן ואי לא מסתפינא אמינא כי ט"ס הוא וצ"ל חוץ מע"פ וכו' וקאי על מש"כ מתחלה ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וכו' וע"ז אמר חוץ מערב פסח לבדו לפי שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהן וכו' ולכן הקדימו בע"פ לתמיד שעה אחת וזה נכון יותר משנפרש כוונה רחוקה ברבינו אשר אין דרכו בזה (שוב מצאתי במראה הפנים שהרגיש ג"כ בדברי רבינו עיין פ"ה ירושלמי פסחים ה"א מש"כ בזה. אבל גם דעתו רחוקה ממני דסוף כל סוף הו"ל להקדים הפסח ולאחר התמיד שעה אחת קודם הלילה בכדי שיהיה שלש או ארבע שעות לקרבן פסח והתמיד אחרי ולכן נראה לענ"ד העיקר כמש"כ).