אמר ר"ז וכו'. נ"ב וצ"ע הלא גמ' ערוכה היא בבבלי מגילה דף כ"ח ע"א שאלו תלמידיו את ר"ז במה הארכת ימים וכו' ולא הרהרתי במבואות המטונפות. וי"ל גברא אגברא קא רמית הכא ר' זעירא והתם ר' זירא. אמנם לדעתי ר"ז דת"י הוא ר"ז הנזכר בתלמוד בבלי. ודוגמא לזה מצינו לעיל פ"א ה"ב וז"ל א"ר זעירא אנא תקפית גאולה לתפלה ועי' בבבלי ברכות דף ט' ע"ב וז"ל והא א"ר זירא אנא סמכי ואיתזקי. הרי ר' זעירא כאן הוא ר' זירא והדרא קושי' לדוכתי'. ועי' לקמן ריש פ"ז דבפירויש איתא התם דר' זעירא ור' זירא חד הוא וז"ל שם על דעתי' לדר' זירא וחבורתי' וכו' ולעיל מיני' כתיב ר' זעירא וכו' אלא ע"כ חד הוא עיי"ש. ומ"ש בפנים וז"ל אמר ר"ז כל סברא דהוה לי תמן סברתי'. אראב"ש כל ההיא סברא קשיא דטבול יום תמן סברתי כו' הנה בתשובה הארכתי ביותר ולא אכתוב כאן רק מה שצריך לכוונת הירושלמי. וכונתו הוא זה, וכאשר מוכח מגמ' דזבחים דף ק"ב ע"ב אהא דאמר ראב"ש בבה"כ דנתה בא טו"י וכו' עד והיכי עביד הכי והאר"י וכו' דאסור להרהר במרחץ וכו' לאונסו שאני. ופירש"י שהיה תלמודו שגור בפיו ומהרהר בה בע"כ ע"ש. וא"כ כדי להשוות התלמודיים יחד כאשר מצווים מפי סופרים ודאי כוונת הירושלמי הוא הכי. דאר"ז כל סברא דהוית לי תמן ר"ל שאם נפל לי הרהור בע"כ סברתיו ר"ל עיינתי בה ולא פניתי לבי לד"א כדי להוציא ההרהוד ד"ת מלבי. וכן אראב"ש כל הההיא סברא קשיא דטו"י תמן סברתיו. ודאי כוונתו כההיא דבבלי בזבחים ההרהורי דט"י תמן סברתיו עיינתי עליו ובזה מתורץ קושיתי מה שהקשיתי ר"ז אהדדי. ודלא כהמפרש [מוהר"א מפילדא] בד"ה מהו סברא שהיה לי לעיין ולהסביר ולהבין התם עיינתי בה. דטבול יום. דמס' דטבול יום עכ"ל. יצא חוץ מגדר הכונה הפשוטה ודו"ק: