יאי תרגום נאוה תהלה יאי שבחתא עכ"ל. עפ"י תרגום הזה יתבאר במנחות (דף נג) אמרי ליה רבנן לר' פרידא ר' עזרא וכו' דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן וכו'. וז"ל רש"י אם בן תורה הוא הרי הגון. ועפ"י התרגום הזה יהיה פירושו של יאי נאה ויפה ודע דלכאורה צריך ביאור במה דחזר ואמר אי בר אוריין ובר אבהן יאי הלא כבר אמר אי בר אוריין יאי ומה צריך שוב לומר אי בר אוריין ובר אבהן יאי פשיטא וכי תעלה על הדעת בשביל שהוא גם כן בר אבהן יגרע כחו ולכך גרסת הילקוט (ברמז קס"ו) נכונ' דהכי איתא שם אי בר אוריין הוא יאי ואי בר אוריין ובר אבהן הוא יאי ויאי אי בר אבהן וכו'. וכן כתבתי בגליון הש"ס שלי וכן מצאתי בתשובת הריב"ש (סימן צד):
יבב (ראש השנה דף לג). שיעור תרועה שלש יבבות עכ"ל. ובגמרא (שם) איתא יום תרועה יהיה לכם לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון ובמוסף שם (א"ב תרגום הריעו והרעותם יביבו ותיבבון) עכ"ל. וכן כל תרועה הנזכרת בתורה תרגום אונקלוס ותרגו' יונתן יבבא ועל והרעותם בחצוצרת תרגום אונקלוס ותרגום יונתן ותיבבו בחצוצרתא. ודע דמ"ש הרב המוסיף הריעו אינו בתורה אלא בשופטים ובעזרא. ודבריו צ"ע:
יבל (חולין דף קה) כרך ריפתא איובלי עכ"ל. אובלי איתא בגמרא וברש"י פירש עשבים שבאפר:
יבם (ביבמות פרק החולץ דף לט) פי' רבינו חננאל השתא קיימא לן כרב דאוקמה למתניתין כרבנן דאמרי על איזה דרך שכונסה קיים מצות יבום ואף על פי שאין הלכה כאבא שאול עדיף לעשות כמותו כדגרסינן בפרק בית שמאי (שם דף קט) לעולם ידבק אדם בשלשה דברים וחד מינייהו בחליצה כאבא שאול עכ"ל. וז"ל תוס' יבמות (דף לט). סוף ד"ה אמר רב וכו' ור"ח פסק כאן דמצות יבום קודמת וחזר בו בפ' מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמת עכ"ל. וצ"ע:
ידיד (שבת דף קלז). אשר קידש ידיד מבטן. פי' רב שרירא זה יעקב אבינו דכתיב ביה ואהב את יעקב והוא המקודש מן הבטן ועודנו במעי אמו שנא' ורב יעבוד צעיר כלומר שקדושת זרעו של אברהם אבינו בו תמצא וכבר הוזכר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכשבאנו לברך על קדושת השאר וחתימת צאצאיו באות ברית קודש לא תמצא זה לא באברהם ולא ביצחק אלא ביעקב עכ"ל. ורש"י פירש יצחק קרוי ידיד על שם אשר אהבת. מבטן. דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב אבל שרה אשתך וכו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה. אבל תוספ' כתבו בשם ר"ת שהוא אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמר מה לידידי בביתי וכו' ע"ש:
ידקרת (קידושין דף יו) אמר רב יוסף יו"ד קרת קא חזינא הכא פי' דבר שהוא מחזיק מקום מועט כמו יו"ד שהיא קטנה נעשה לעיר גדולה כגון קרתא הכא נמי מברייתא קטנה ריבה דברים שלא לצורך דלא איצטרך למיכתב ענק עבד עברי לעצמו לאביי איצטריך דהא מני תוטאי היא פי' גאון דידקרת שם חכם אמר לי' אביי הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי היא. ובתענית (דף כג ודף כד). איכא רבי יוסי דמן ידקרת עכ"ל. וכן לשון רש"י יו"ד קרת. יו"ד שהיא קטנה עשאה עיר גדולה כלומר האריך משנתו חנם. ובגליון הש"ס שלפני נדפס בזה"ל. פי' גאון יוד קרת שם עיר כההיא דפרק סדר תעניות אמר רבי יוסי דמן יודקרת. ונכון הדבר להגיה על פי עדות הגליון הנ"ל להגיה כאן לפנינו שנדפס פי' גאון דידקרת שם חכם דצריך להיות שם עיר הוא ולכן שפיר מסיים רבינו ובסדר תעניות האלו איכא רבי יוסי דמן ידקרת כדי להביא ראיה די דקרת שם עיר היא אבל אי אמרינן דידקרת שם חכם הוא אין מסדר תעניות האלו שום ראיה ואדרבא משם מוכח להדיא דלאו שם חכם הוא דהא שם איתא דמן ידקרת. ותו אי שם חכם אי אפשר להולמי דברי רבי יוסף דאמר יוד קרת קחזינא הכא. אלא ניכרין דברי אמת דצ"ל פי' גאון דידקרת שם עיר הוא ולא בא הגאון לחלוק על פירוש הראשון שכתב רבינו וגם רש"י. דעיקר הפי' נכון מיו"ד שהיא קטנה עשאה עיר גדולה אלא דעל זה בלחוד קצת קשה דהו"ל לרב יוסף למימר יו"ד קרתא וכו' דקרתא הוא פי' עיר בכל המקומות בגמרא ובתרגום לכך המציא הגאון משום דיודקרת בעצמה שם עיר הוא לכך נקיט רב יוסף לסימנא שפיר יוד קרת קא חזינא הכא ודע דלפנינו בתענית (דף כג. ודף כד). איתא רבי יוסי דמן יוקרת וז"ל רש"י דמן יוקרת מקום ולכך רש"י לפי גרסתו לא מצי להוסיף על פירושו כמו שפירש הגאון בהוספת נופך. ועיין בתענית (דף כא). דרוקרת עיר המוציאה וכו' וברש"י שם ד"ה כפר עכו דרוקרת נ"א דיוקרת עיר ששמה יו"ד והיא קטנה על שם שהיו"ד קטנה באותיות. ואין כאן מקום להאריך וגם בנדה (דף נח). אמר רב נחמן בר יצחק והא דרוקרת כעיר שיש בה וכו':
יי (שבת דף סג). יי מלמעלה קודש ל' מלמטה פי' כך היה נכתב קודש לה' כדי שיהא השם למעלה ונקרא כראוי עכ"ל. עיין מה שכתבו תוספת:
יהיר (סנהדרין דף צח). בענין משיח אי בטלי יהירי בטלי אמגושי. פי' יהירי גסי הרוח אמגושי מכשפין עכ"ל. עיין לעיל ערך גז ז' גרס גאזי דפאטי ומפרש סריסים ושוטרים השרים ע"ש וצע"ג. ורש"י פי' גזריפטי נוגשי שוטרי מלכות. ובסנהדרין פי' רש"י שופטי אומות העולם שרובטין את ישראל במקלות:
שם באות הנ"ל (סוכ' דף לז). מעשה ביהירי ירושלים עכ"ל. לפנינו איתא ביקירי ירושלים ופירש"י מנכבדי ירושלים העשירים:
יון (מגלה דף ט). אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית (גמרא) אמר קרא יפת אלהים ליפת מיפיותו של יפת כלומר ממבחר בניו והוא כתב יון שהיא מובחרת יהיו באהלי שם שהם בני ישראל עכ"ל. לפנינו איתא יפיותו של יפת וכו'. ופירש"י יפיותו של יפת הוא לשון יון לשונו יפה משל כל בני יפת:
יחיד (יומא דף כג). ויחידים מוציאין שתים. פירוש רבנן כדתנן בתענית (דף י). התחילו היחידים מתענין ואמרינן מאן יחידין אמר רב הונח רבנן ומה שאמרו כאן בבריא כאן בחולה חולים היינו רבנן דגרסינן בנדרים (דף מט). רבא אמר מאן חולים רבנן רבא לטעמיה דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כי האי תנא קצירי קצירי ממש תריעי רבנן. ויש ששונים יהירים כדאמרינן מעשה ביהירי ירושלים ופי' אנשים בעלי גאות אינו טוב להם לעשות כמעשה אחרים שגנאי הוא להם וכו' עכ"ל. וז"ל רש"י בד"ה ויחידים בחולין שאין יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם עכ"ל. וקצת קשה לפירוש רש"י דהא כבר תנא בהך ברייתא בחולה דמוציא שתים ותו מאי שנא דמתחלה קרו להו חולה והדר קרו להו יחידים אבל לפירוש הערוך אתי שפיר:
ייכא (בבא בתרא דף קמו). תא שמע סבלונות מועטין שתשמש בהן והיא בבית אביה אין נגבין תרגומא רבא בייכא וסבתכא פי' בקישוריה ובכפה שעל ראשם דלאו דבר חשוב הוא ובמתנה יהיב לה עכ"ל. לפנינו איתא בייבא וסבכתא:
יילי (בבא בתרא דף ד). אהדר ליה כלילא דיילי ובשבת (דף נד). כי היכי דלא לימנוה יילי תרגום והאנקה והכח ויילא וכוחא ובלע"ז סגנ"י ובלשון ישמעאל עלקא עכ"ל ז"ל רש"י (בב"ב) והאנקה מתרגמינן וילא והוא שרץ שקורין הרצו"ן. ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו עכ"ל. ובשבת פירש רש"י דלא למצוה יאלי שלא יינקוה עלוקה שקורין שנשיא"ש עכ"ל. ובתרגום אונקלוס שלפנינו איתא וילא בחד יו"ד כדברי רש"י ולפ"ז צ"ל בב"ב כלילא דילא בחד יו"ד ולא כמו דאיתא לפנינו בש"ס וברש"י דיילי ובין לרש"י ובין להערוך צריך להיות עכ"פ אלף בסופו. ודע דגם שדברי רש"י בתרי מסכתות הנ"ל אינם מתכוונין מתוך דבריו עכ"פ למדנו כוונת התרגום יונתן דעל והאנקה מתרגם ומניקת חיויא והיינו ילא דאיתא בתרגום אונקלוס והוא עלוקה דהביא רש"י בשבת דיונק מבהמות:
יינמילין (שבת דף קלט) ועושין יינמלין בשבת פירוש יין מילי. ובגמרא מפרש יין דבש ופלפלין עכ"ל. הביאו ג"כ לעיל בערך אנומלין ע"ש וכן הוא לפנינו במשנה ובגמרא אנומלין:
ימי (עירובין דף יב). כי סליק רבי אבא מימי פירשה עכ"ל. לפנינו איתא רבי זירא:
יניבא (חולין דף כח). מאי לאו בעוף דקבעי לדמיה ליניבא לא בחיה דקבעי לדמיה ללכא. ושם (דף פה). רבי חייא נפל ליה יניבא בכיתנא. פי' דם העוף שעושין אותו להמית התולעת שגדל בפשתן ויש מפרשים התולעת הזה כשיריח דם העוף בורח מן הפשתן ודם החיה עושין אותו לצבע לכא סם שמו לכ"א ודם מחיה מחזק אותו הגוון עכ"ל. לפנינו איתא. בחולין (דף כח). ליניכא. וז"ל רש"י מאי לאו בעוף קאי שהרי דמו ראוי ליניכא לתולעת הגדלה בבגדי צמר שקורין טיני"א כדכתיב כבגד אכלו עש כו' עכ"ל. ויש לדקדק קצת דאמאי לא אמר הש"ס ליניבא דמצינו לקמן בהדיא דדם העוף יפה לו בעובדא דרבי חייא דנפיל ליה יניבא בכיתנא (תולעת האוכלת פשתן טישא בלע"ז רש"י) דמורת דמא ושביק ליה (יריח התולעת ויברח ששונא הוא לדם העוף רש"י). ומה מאד טוב ויפה ורסת רבינו ע"פ האמת.
אכן מה שכתב רבינו פירוש דם העוף שעושין אותו להמית התולעת וכו' הלא לפי דאמר רבי שקיל עופא וכו' דמורח דמא ושביק ליה משמע להדיא כפירוש היש מפרשים התולעת הזה כשיריח דם העוף בורח מן הפשתן וכפירוש רש"י:
יעל (ר"ה דף כו) שופר של ר"ה של יעל פשוט. פירוש יעל כשבה נקבה ולעולם הוא פשוט. ובתענית בשל זכרים כפופין. פי' של אילים שהן גדולין וכפופין וכו' עכ"ל. (בתוס' דף כו) חולקים על הערוך והסכימו לרש"י דיעל הוא חיה שקורין שטיין בא"ק דכתיב הרים הגבוהים ליעלים וכו' ע"ש. ולדידי צ"ע עוד מהא דאיתא בתוספתא (דר"ה פ"ב) בר"ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים נתנו חכמים את המצוי למצוי ואת שאינו מצוי לשאינו מצוי. הכוונה דשל יעלים אינו מצוי לכך תוקעין בו ביובל שהוא ג"כ אינו מצוי. ואי כפי' הערוך דיעל הוא כבשה קשה דמצוי הוא למאור (ובחידושי לסוגיא דר"ה הארכתי בס"ד) שוב ראיתי בתי"ט כתב ראי' מירוש' נגד פי' רבינו הערוך דבשלמא לפי' רש"י אתי שפיר דבהמה מצויה וחיה אינה מצויה אבל לפי' הערוך מאי מצוי ואינו מצוי איכא בין זכר לנקבה ע"ש. וראיתי בתשובת חכם צבי כתב על התי"ט דנתעלמ' ממנו הלכה דבכורות (דף מד). דסלקא אדעתיה רחל שיש לה קרנים הוי מום וא"כ אף שהכבשה מצויה קרניה אינם מצויים וכו' ע"ש. מיהו לפי מה שכתוב רבינו פירוש יעל הוא כבשה נקבה ולעולם הוא פשוט וכו' משמע דשכיח קרנים שהוא פשוט דבמלתא דלא שכיחי ואינו מצוי לא שייך לומר ולעולם הוא פשוט דהא כל עיקר קרנים לא שכיחי. ובפרט לפי מה שהעתיקו התוס' לדברי רבינו בזה"ל וקרן הכבשה רגיל להיות פשוט. משמע להדיא דכל הכבשים יש להן קרן ואולי אותן שאין להם קרן רחל מיקרי ולפיכך נקט רב חסדא בבכורות (דף מד) רחל שיש לה קרנים וכו' ולא נקט כבש וחלוקים כבש ורחל בענין הקרנים:
יפנה (תמורה דף יו). וכלב בן קנז והא כתב וכלב בן יפנה אמאי קרי ליה בן יפנה שפנה מעצת מרגלי' עכ"ל. לפנינו איתא קצת בנוסחא אחרת ע"ש:
יקב (ב"ב דף סז). המוכר בית הבד מכר את הנסרים ואת היקבים. פי' הנסרים הן הקרשים שמשכיבין על הזיתים לעצרן. היקבים הן הסלים שמביאים בהן הזיתים מן השדה לבית הבד עכ"ל. תוספת ב"ב ד"ה ים טלפחא. וכן תוס' בנדה (דף סה). כתבו פי' הערוך ע"ש:
יקמין (ב"ב דף סז). המוכר את המרחץ מכר את הנסרים ואת בית היקמין. פי' יקמין אלו בגדים שמעטפין ראשיהם במרחץ מפני החום שלא יזיק להם עכ"ל. עיין בפירוש הרשב"ם:
יקר (יומא דף סז). מיקירי ירושלים היו מלוין אותו. (סנהדרין דף מג). נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות. פי' נשים יקרות תרגום כבוד יקר. ובמוסף (א"ב לשון מקרא הוא וששון ויקר עכ"ל). הרב המוסף גורע בזה. דכבר איתא במגלה (דף ט). אהא דמקשה הש"ס אלא מגילה מאי תרגום שכתבו מקרא איכא ומשני וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן. הרי להדיא דיקר הוא לשון תרגום וגם לשטתו שגג דלא הביא הך דוכל הנשים דהוא מוקדם בקרא. ודע דאת יקר תפארת גדולתו אינו מלשון כבד כי אם כמו כל הון יקר נמצא (משלי א יג) וכמו כשהם יקר (איוב כח יט) ולכך לא מצי הש"ס להביאו אף שהוא מוקדם. ומתוך בירורי הדברים שכל מקום שלשון יקר מורה אל הכבוד הוא לשון תרגום. נזכה להבין מימרא (דסנהדרין דף לח). אדם הראשון בלשון ארמי סיפר שנא' ולי מה יקרו וכו' ולא ראיתי לאחד מן המפרשים הראשונים וגם האחרונים שום פירוש על זה ואם אמנם בעין יעקב ראיתי נדפס בזה"ל הגה"ה "מה "יקרו "רעיך "אל ר"ת למפרע ארמי עכ"ל. לדעתי אם בא לפרש שיהיה ר"ת שלא כסדרן הזה כוונת בעל המאמר אין דוחק גדול מזה. ואולם טוב הדבר לפרש משום שאמר יקרו ועיין ברש"י תהלים (קלט) שהוא לשון כבוד נשמע שספר בלשון ארמי שהוא לשון תרגום. עיין תוס' ב"ק (דף פג). ד"ה לשון סורסי וכו'. ותוס' בב"ב (דף צ). ד"ה סוריא וכו' (ועיין תוס' ע"ז דף סה). בנות מלכים ביקרותיך פי' רש"י ותוס' שהוא לשון כבוד ביקרותיך לכבוד לך לשון יקר וכו'. ודע מ"ש התוס' שם וכן וזה המזבח יהי' לי לבקר וכו' לא מצאתי בכל התנ"ך וכתבתי על הגליון דצ"ל המזבח הנחשת יהי' לי לבקר והוא במלכים ב' ט"ז. ודע עוד מ"ש תוס' שם עוד מנויה במסורות וכו' אכן בתהלים (מ"ה פסוק י) כתב זה בשם רבינו סעדי' ע"ש:
ירוד (שבת דף עח). כדי לכחול בו עין אחת שכך כוחלין לירוד. פי' שעלתה קרמית על גב עינו עכ"ל. וז"ל רש"י לירוד תבלול ובתוספת' ראיתי לחורור והן טיפות דקות של לובן הנולדות בעין כדתנן בבכורות גבי מומין וכתבו התוס' ואין נראה לר"י דהיינו תבלול דבתוספתא קתני בהך מלתא גופה שכן כוחלין לחורור ובבכורות גבי מומין קתני תבלול וחורור אלמא תבלול לאו היינו חורור עכ"ל. ואפשר דלזה כיון רש"י ג"כ שכתב ובתוספתא ראיתי לחורור וכו' ובזה נדחה הפירוש הראשון שפי' תבלול:
ישע (ב"ק דף פ) איקלעו לבי ישוע הבן פי' פדיון הבן ישוע תרגום פורקן וכן תרגום פדיון עכ"ל. ועיין לקמן ערך שבע:
ישר ורגליהן רגל ישרה טלפי החיות מהלך תקט"ו שנה מנין ישרה עכ"ל. עיין בתוס' חגיגה (דף יג). ד"ה ורגלי:
יתר א' (חולין דף נ). דאיתרא איה א"ר מקמצין פי' קיבה של בהמה עגולה כמין קשת ומחבר בה חלב משני צדדיה חלב של מעלה שהוא מרובה שהוא על גב הקשת אסור מן התורה ונהגו בו איסור מן התורה וחלב שעל צד זה של קיבה שהוא על היתר אנחנו אוסרים וכהנים נהגו בו היתר ולמה נקרא שמו דייתרא שהוא על יתר הקיבה עכ"ל. רב אויא אמר רבי אמי מקמצין כן איתא לפנינו (בחולין דף נ): יתוש (שבת דף עז) אימת יתוש על הפיל. פי' רחש הוא שגדל במים נכנס לו בטיבורו ומפחידו עכ"ל. והנה בגיטין (דף נו). בעובד' דטיטוס ברי' קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה וכו' עלה ליבשה ועשה עמה מלחמה עלה ליבשה בא יתוש וכו'. משמע קצת דיתוש הוא רחש דיבשה. ומצאתי בתשבי שכתב אדברי הערוך בזה"ל וממה שפירשו ובאפס יד ישבר (דניאל ח פסוק ה) על טיטוס שנכנס יתוש במוחו אינו משמע שהוא רחש שגדל במים עיין בפרק הניזקין עכ"ל:
נשלם הפלאה אות היוד