צא קידושין דף כ"ב. ת"ר ויצא מעמך הוא ובניו עמו אמר רבי שמעון אם הוא נמכר בניו נמכרין מכאן שרבו חייב במזונות בניו ואם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו אם הוא נמכר אשתו נמכרת מכאן שנתחייב במזונות אשתו וצריכא וכו' עכ"ל. לפנינו איתא אם הוא נמכר בניו ובנותיו מי נמכרין מכאן שרבו חייב במזונות בניו כיוצא בדבר אתה אומר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו אם הוא נמכר אשתו מי נמכרה מכאן וכו' ולכאורה נוסחות רבינו אמיתית דבנותיו מאן דכר שמייהו והראיה שסיים ג"כ במזונות בניו ולא נזכר מבנותיו כלום:
שם ומניין שהוצאה של שבת נקרא מלאכה שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש עכ"ל. עיין שבת דף צ"ו:
צארי א' עבודה זרה דף ל'. חזיי' לההוא חויא דהוה צארי ואתי להדיא פירוש היה ממשמש ובא עכ"ל. ובמוסף (א"ב צר כתוב בנוסחאות) עכ"ל בנסחאות ההוא חויא דצרי ואתי ופי' רש"י מבקע ובא כמו (פסחים דף מ'.) [צדיא דחיטי) צ"ל חיטי דאית בהו ציריא ביקוע כמו דמצרי זיקי דלקמן:
צארי ב' ע"ז דף ל'. פש ליה חמריה בכובא צאריה בפרנקא עכ"ל. במוסף (א"ב וצרונהי כתוב בנוסחאות עד כאן לשונו עיין לעיל ערך פרנקא:
שם מנחות דף ל"ו: האי מאן דצארי' לגלימא לא עביד ולא מידי כמאן דשרי דמי. פירוש שהיתה טליתו ארוכה מאוד וקיפל הכנף וחברו ושם בו ציצית לא עשה כלום מאי טעמא אף על גב דציירי' שקשרו כמאן דשרי דמי וחשיב כמאן דהוו הציצית באמצע הכנף והוא צריך להניחו בסוף הכנף עכ"ל. לפנינו איתא דצריי':
צב א' ראש השנה דף י"א. חולין דף ס'. כל מעשה בראשית לקומתן נבראו לצביונן נבראו. פירוש לקומתן גדולים מלאים ולא קטנים שצריכין לגדל לדעתן נבראו ולא כדעת התיקונות. לצביונן נבראו לתוארם כלומר ביופיותן וכל צבאם ופירוש לצביונן. פירוש אחר כל מה שעתיד להיות לאחר זמן נברא עמו וכשנבראו בין בהמה ובין אדם הראש נברא תחלה וכשנברא הראש היו הקרנים בראש ואחר כך נבראו הפרסות היינו לקומתן לצביונם הקדוש ברוך הוא שאל להם רצונכם שאברא אתכם עכ"ל. הביא תוס' בשם הערוך קצת בנוסחא אחרת ע"ש:
צב ב' חולין דף קכ"ד. הנוגע בציב היוצא ממנו פירוש בשומן היוצא מן העור וי"א אם הפשיט העור ונשאר עליו כזית בשר ונגע אדם בריר שהוא כמים היוצא מבשר נבלה טמא עכ"ל. בבבא קמא דף צ"ג. בתר מרי ניכסי ציבי משוך ולא פירוש רש"י כלום. וראיתי בחידושי אגדות למהרש"א כתב ציבי שמן מלשון הנוגע בציב היוצא ממנו בפרק העור והרוטב ועל דרך קרב לגבי דהינא ואידהן ע"כ. גם מצאתי בשבט מוסר שילהי פרק ט"ז פי' נמי הכי ע"ש. ונמצא כי הם אזלו לפי פירוש הראשון שכתב רבינו. ועין ברש"י ובהרב מברטנורה דלא פירשו הכי ועיין מה שכתבתי למסכת חולין משנה ד' פרק ט':
צב וי"ו בבא מציעא דף כ"ט: אבל שדא ביה ציבי לית לן בה עיין בערך חרש. פירוש כגון הדס וסיאה עכ"ל. במוסף וז"ל (א"ב לא פירש מימרא זו של בבא מציעא פרק ואלו מציאות בערך חרש ושם היה ראוי לפרשה ואולי פירשה שם ונשמט מנוסחאות שלנו עכ"ל. לא ידעתי מה קשיא ליה הלא הפירוש של ציבי פי' רבינו הכא כגון הדס וסיאה. ולמען נדע היכן אתמר לכך כתב רבינו עיין בערך חרש ר"ל דשם הביא המימרא אשר עליו נאמר בגמרא אבל שדא ביה ציבי וכו' והיינו בב"מ ובחולין. ועיין מה שכתבתי לקמן בערך צייץ:
שם בסוף האות הנ"ל. חולין דף ק"ה: האי מאן דשדא מיא מפומא דחצבא משום צבייתא הוא וכו' ובמוסף (א"ב פי' קסמין וקש) עכ"ל. לפנינו איתא משום ציבתא. ופי' רש"י קיסמין וקשין שעל פני המים:
צבר א' עירובין דף צ"ב: ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן עכ"ל. סוגיא זו הואיל ואתא לידן אמינא בה מילתא דתמוהא טובא. הנה הא דקטנה נגזרת אחר הגדולה ולא הגדולה אחר קטנה איתמר בגמרא לענין שליח ציבור וקיימא לן כך להלכה בש"ע סי' נ"ה סעיף ט"ז וי"ז. עוד איתמר לענין צואה בגדולה אסור לקרות קריאת שמע בקטנה בקטנה (אסור וצ"ל) מותר לקרות ק"ש בגדולה והכי קיי"ל בש"ע א"ח סי' ע"ט ס"ק ג'. אמנם מה דאיתא עוד בסוגיא אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת לא מצאתי בש"ע ובאחד מהפוסקים מפורסמים שפסקו והביאו הך דינא להלכה והיא נפלאה ממני. ובגליון הש"ס בעין משפט ונר מצוה אות קטן א' ציין על זה מיימוני וסמ"ג וטור וש"ע ולא נמצא. ובספר זכרון יוסף שחיבר גיסי הגאון מהור"ר יוסף שטיינהרט אב"ד בפירדא נרו' סי' ר' תמצא מה שהשיב לי על זה:
צבת א' שבת דף קל"ט: לא ניהדק אינש צבתא (כינייתא) אפומא דכוזינתא משום דמיחזי כמשמרת עכ"ל. לפנינו איתא לא ניהדק אינש כונייתא בפומא דכוזני וכו' וע"ש פי' רש"י:
שם חולין דף ס"ז. לא לישפי איניש שיכרא בצבתא באורחא דלמא פריש מינה לצבתא וכו'. פירוש מוך חדש וכדומה לו עכ"ל. איתא בצבייתא באורתא דלמא פריש לעיל מצבייתא וכו' פירוש רש"י בצבייתא ציבי שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים:
עוד שם עבודה זרה דף ע"ה. הני חילתא דדיקולי דחייטי בחבלי ?דצרי מדיחן דצבתא וכיתנא (מיישינן) צ"ל מיישנן. וי"א לוף של דקל וכדומה לו עכ"ל. חלתא עיין לעיל ערך חלתא דצבתא. פי' מין רש"י מין גמי לישק"א:
צבת ב' חולין דף ס'. בעינא דאצבית לחמא לאלקינו עכ"ל לפנינו איתא נהמא. ופי' רש"י סעודה אתקן לו:
צבת ה' בבא קמא דף ט': התם צבתא דחרש קא גרים עד כאן לשונו. עיין שם ברש"י:
צד א' יומא דף נ"ה. כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה. פירוש נותן כף היד למטה ואצבעותיו כלפי מעלה ומזה וההזאה עולה למעלה מן הכפורת כנגד הכפרת מחוץ לכפרת חוזר ונופל למטה בקרקע וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה כלומר כף היד למעלה ואצבעותיו למטה ומזה כנגד עביה של כפרת שהיא מצחה והיא טפחה כדאמרן ארון תשעה וכפרת טפח ונופלת בקרקע מחוץ לארון כנגדו עכ"ל. עיין פי' רש"י:
צד ג' שבת דף ל"ו. ברי' דרב דמי אתיליד לי' ובגו תלתין ימין שכיב יתיב קא (מאכיל) צ"ל מתאבל עלי' אמר לי' אבוה צודנייתא קא בעית למיכל עליה עכ"ל לפנינו איתא צוורוניתא. וז"ל רש"י מטעמים שמאכילין את האבל. ובתוס' ז"ל שם צודניתא גרס בערוך לשון צידה ומזונות. ודע דבמועד קטן דף ך': איתא ברש"י צודינייתא סעודות באבל. ולכך לכאורה נראה דבשבת נפל טעות בספרים וגם ברש"י וצריך להיות כמו במ"ק צודינייתא וכגירסת הערוך:
שם באות הנ"ל ראש השנה דף כ"ב. ואם צודה להם לוקחין בידם מקלות. פירוש אורב להם אדם כמו (שמות כ"א פסוק י"ג) ואשר לא צדה ופוחדים עמנו לוקחין בידם מקלות עכ"ל. ז"ל רש"י ואם צודה להם אורבים בדרך כמו (שמואל א כ״ד:י״ב) ואתה צודה את נפשי לקחתה והביתוסים והכותים היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את החכמים עד כאן לשונו ורבינו ניחא ליה להביא ראיה מן התורה דכתיב ואשר לא צדה וגומר ותרגום אונקלוס וְדִי לָא כְמָן לֵיה והיינו מלשון אורב כי כן אקרא דכתיב (דברים י"ט פסוק י"א) וארב לו וקם עליו תרגום אונקלוס וְיִכְמַן לֵיה וכן כתב רש"י להדיא אקרא ואשר לא צדה לא ארב לו צדה לשון אורב וכו' ואומד אני פתרונו כתרגומן ודלא כמן ליה וכו' מכל מקום לשון אורב הוא ע"ש שהאריך והרבה בראיות מופתיות. אמנם פירוש רש"י במשנה דהכא שהביא ראיה מקרא דנביאים צריך עיון קצת. ומצוה לפרק גם הרב מברטנורה שהביא ראיה מקרא דשמואל. ואולי להיות מלתא דדמי ליה בכולו דבמשנה איתא צודה ובקרא דשמואל ואתה צידה עדיפא להו לרש"י ולהרב:
צדר בבא מציעא דף נ"א. אמר רב פפא בצדרויתא אבל מאני דתשמישתי' דיקירי עלי' לא. שם דף נ"א: אמר רב פפא בצדרויי דיהבי אינשיד' לק'. פירוש מוכרי כסות של בעלי בתים מנהגם להוסיף להם ד' אמות לק' שירויחו אותם. במועד קטן דף כ"ז ובכתובות דף ח'. והאידנא נהוג עלמא אפילו בצדרא בר זוזא עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב צרדא. פירוש בגד עב) עכ"ל. במועד דף כ"ז. וכן בכתובות דף ח': פי' רש"י צרדא קנבוס: אמנם בב"מ דף נ"א. וגם דף נ"א: דאיתא צדרויי הרי דעל צדרא דהיינו הד' קודם להרי"ש נכון לפרש בגדי קנבוס וא"כ נראה בעליל דבמ"ק ובכתובות טעות הדפוס נתחלף. וצ"ל כמ"ש רבינו הערוך בצדרא בר זוזי:
צהב א' מנחות דף י"ח. צהבו פניו של יוסף הבבלי שם דף ס"ח: שתק רבי טרפון צהבו פניו של ר' יהודה ב"ר נחמיה חולין דף ו'. רצונך סעוד אצלי אמר לו הין צהבו פניו של רבי. פסחים דף קי"ג: צהבו פניו של רב ספרא. נדרים דף מ"ט: היום פניך צהובים. כתובות דף ק"ג: פניו צהובין ואדומין סימן יפה פניו ירוקין סימן רע לו עכ"ל. במנחות דף י"ח: פירוש רש"י צהבו פניו מחמת שמחה. וכן במנחות דף ס"ח: פי' רש"י שמחה. וכן פירש רש"י בחולין דף ו': אבל בפסחים דף קי"ג: לא פי' רש"י כלום וכן בנדרים לא פירשו רש"י והר"ן והרא"ש כלום. וכן בכתובות דף ק"ג: אהא דאיתא פניו צהובים ואדומים סימן יפה לו לא פי' רש"י כלום. ובזבחים דף י"ט פירוש רש"י צהבו מפני שמחה:
צהב ג' סנהדרין דף ק"ה: משל לב' כלבים שהיו בעדר אחד והיו צהובין זה לזה עכ"ל. לשון רש"י צהובין כעוסין כאדם שכועס פניו צהובין:
צהר קידושין דף ל"ט: אמר להו לא צהריתו. פי' לא נתבררה השמועה כצהרים לכם לא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת ידו וזה לא זרע חרצן עכ"ל לא קיימא לן פירוש בתמיה:
צו ג' פסחים דף נ"ו. וכל דקאים בד' אמות ולא עבדו לי' הכי צווי (לפנינו איתא צאווי פי' רש"י מתייבש. שם דף ק"י: אזל חבקיה לדקלא פקע גברא וצווא דיקלא וכו'. פירוש שורף ומתייבש עכ"ל. לפנינו איתא צווח דיקלא ופירוש רש"י והרשב"ם יבש והנה לא מצינו דמיון דצווח יהי' פירושו יבש ולכן אפשר דטעות הדפוס הוא והחליף א' לח"ת:
צהר ברכות דף ל"א: לא ארוך ולא גוץ ולא אוכם ולא צחור (לפנינו איתא ולא אלם ופי' רש"י עב) פירוש צחור לבן כמו צמר צחר (יחזקאל כ"ז) עכ"ל. וז"ל רש"י צחור רו"ש בלע"ז [ועל גיחור הנאמר בענין זו כתוב רש"י שהוא לבן יותר מדאי עכ"ל]. וצריך עיון גדול דלקמן דף נ"ח. פי' רש"י גיחור אדום הרבה רו"ש בלע"ז [ועל לווקי הנאמר שם פי' רש"י לבן יותר מדאי] וכ"כ רש"י לקמן דף נ"ט: והאי דגחירי משום דמשמשי ביממא. לפיכך בניהם אדומים כאדמומית היום רו"ש בלע"ז וכ"כ רש"י בבכורות דף מ"ה: דמסיק הש"ס גיחור סומקא כדאמרי אינשי וכו' סומקא רו"ש בלע"ז. ודע דעד היום צבע אדום נקרא בלשון צרפת [מקומו של רש"י ז"ל] רו"ש. ולכן נראה דטעות נפל בדפוס וכך צ"ל צחר לבן יותר מדאי גיחור רו"ש בלע"ז. וכבר מבואר מהראי' שכתב רבינו צמר צחר דצחר הוא לבן וכן בשופטים ה' רוכבי אתנות צחרות:
צייץ חולין דף פ"ד: כסא דחרשין ולא כסא דפושרין וכו' אבל צייץ לית לן בה עיין בערך חרש עכ"ל. בערך חרש לא פירוש רבינו כלום על מלת צייץ [ואפשר דפירשה שם ונשמט מנוסחאות שלנו כמו שכתב הרב המוסף לעיל בערך צב ע"ש] וגם פה לא פירוש כלום. והנה לפנינו בב"מ דף ק"ט. איתא צוץ. ובחולין דף פ"ד: איתא ציץ ובשניהם פירוש רש"י רותח:
צל א' עבודה זרה דף כ"ח: הנהו מיא דצילי מיניה עכ"ל. לפנינו איתא דנפקי:
צל וי"ו שבת דף קי"ג: זבחים דף קי"ג: (ברכות דף כ"ז) למה נקרא שמה צולה וכו'. (בברכות דף כ"ז לא נמצא שם כלום מענין זה ואפשר ממה שנמצא שם דף כ"ז. רב צלי של שבת בערב שבת שייך בערך צל שהוא לשון תפלה לעיל בסמוך לזה) למה נקרא שמה מצולה שכל מתי עולם נצטללו שם ורב יוחנן אמר למה נקרא שמה שנער שכל מתי עולם ננערו לשם עכ"ל. לפנינו בשבת דף קי"ג: איתא אמר ריש לקיש למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם אמר ר' יוחנן למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מבול [נ"א מתי עולם] נצטללו שם ובזבחים דף קי"ג: איתא לפנינו אמר ריש לקיש למה נקרא שמה מצולה שכל מתי מבול נצחללו לשם ור"י אמר למה נקרא שמה שנער שכל מתי מבול ננערו לשם. הנך רואה שדברי ר"י ור"ל בתרי מסכתות לא בסדר אחד נאמרו. וחידוש שלא הערו בזה גדולים חקרי לב להגיהם.
צלח א' שבת דף ע"ה. לא ניחא ליה דלימות כי היכי דליצלח ציבעא. פירוש לא ניחא ליה דתיפוק נשמה דכל כמה דאית נשמה טפי מצליח צבעיה שצבעו עולה יפה ויהא צבעו יפה כי אז תצליח עכ"ל לפנינו איתא דליצלי וכתב רש"י ז"ל דהכי גרסינן ופירוש שתהא מראית צבעו צלולה וכ"כ תורת חיים:
צלח ב' שבת דף צ'. עטרן כל שהוא למאי חזי לצלחתא (לפנינו איתא לצילחתא וז"ל רש"י לצלחתא כאב חצי הראש) גיטין דף ס"ח: לצלחתא ליתי תרנגולא ברא וכו'. פירוש צערא דנקיט בחד גיסא דרישא ושמו בלשון ערבי צלחתא. פירוש אחר מי שיש לו כאב באמצע ראשו ויבקע עצי עולה תרגומו וצלח עכ"ל לפנינו איתא לצילחתא וז"ל צילחתא כאב חצי הראש. וקצת קשה דלא חשיב בגיטין עטרן לרפואה:
צלע בנדרים דף נ"ו: דהוה שכיח בשוקא דצלעי ואמר לו מאי דרגש ערסא דצלא. (פירש רש"י מוכרי עורות וצלעא כמו צלא עכ"ל לשון המוסף) לפנינו בגמרא איתא בשוקא דצללי אבל ברש"י ציין דצלעי. מוכרי עורות. ובהר"ן ציין בשיקא דצלעי. מעבדי עורות. ובהר"אש ציין בשוקא דצלעי. [ונדפס בצידו בשוקא דגלדאי] רצענים הבקיאים במלאכת עור:
צלף ב' ביצה דף כ"ה: ת"ר ג' עזין הן ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות וי"א אף צלף באלינות עכ"ל. ז"ל תוס' פירוש רש"י לא ידענא מאי עזותו ופי' בתוספתא משום דעושה ג' פירות וכו' ועוד שטעון פירות בכל יום משא"כ בשאר אילנות וכו' עכ"ל. ואפשר משום דרש"י פי' בתחלת הענין שלשה עזין הם בזה הלשון עזים. קשים להנצח. ולכך גבי דבר שאינו בעל חי כמו הצלף שפיר קאמר דלא ידע מהו עזות שלו:
שם שבת דף ל': עתידין אילני סרק שבא"י שמוציאין פירות וכו' עד נפח אחוי לי' צלף עכ"ל. לפנינו איתא עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום שנאמר ונשא ענף ועשה פרי מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום ליגלג עליו אותו תלמיד אמר והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אמר ליה בא ואראך דוגמתו בעולם הזה נפק אחוי ליה צלף ע"כ. והנה לפי גרסת הערוך עתידין אילני סרק וכו' אין מהפסוק ונשא ענף וכו' שום רמז על אילני סרק ולכך נראה דהיה הגרסא לפניו שנאמר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילס [כדאיתא בכתובות דף קי"ב: עתידין אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם. פי' רש"י מדכתיב תאנה וגפן נתנו חילם הרי עץ פרי אמור מה תלמוד כי ען נשא פריו אף אילני סרק ישאו פרי עכ"ל:
עוד שם בבא בתרא דף כ"ח אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה אכלה תלתא פרי בחד יומא כגון צלף ליהוי חזקה. פירוש צלף יש בו קפריסין ועליו ואביונות ואף על גב דאביונות אינון עיקר פירא הני נמי כפרי הן חשובין תהוי חזקה עכ"ל. לפנינו איתא אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון תאנה וכו' אכלה תלתא פרי בחד יומא כגון צלף וכו' וכתבו תוס' צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחד כדאמר בשבת דף ל': עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום אחוי ליה צלף. ורבינו חננאל גריס תלתא פירי בחד יומא כגון צלף וכו' וההיא דשבת משמע כספרים שלנו עכ"ל. הן אמת דלגרסת רש"י ותוס' בשבת דף ל': יש להם ראיה חזקה. אמנם על רבינו חננאל ליכא תיובתא דהוא גריס בשבת דף ל': עתידין אילני סרק שיטענו פירות ולא גריס שיטענו בכל יום [עיין מה שכתבתי לעיל בסמוך לזה] ולכך לשטתו שפיר גרס תלתא פירי בחד יומא כגון צלף וכו':
צלצל ערכין דף י"ג. והצלצל לבד. גמרא מנא הני מיליאמר רב אסי דאמר קרא ואסף במצלתים משמיע תרי היו כיון דחדא עבידתא הוא דעבוד וגברא חד עביד בהוי קרי להו חד. פירוש צלצל שני גלילי נחשת ומכין זה את זה וקורין אותן צומבל"י ועוד קורין פלוסטר"י עכ"ל. לפנינו איתא בגמרא דערכין י"ג: דאמר קרא ואסף במצלתים נחשת להשמיע ומצויין בצדו דברי הימים א' ט"ו. הרואה שם בפסוק י"ט איתא הימין ואסף ואיתן במצלתים נחשת להשמיע. א"כ הוו מצלים בשלשה. לכן גרסת רבינו עיקר והוא פסוק בד"ה א' ט"ז. ומה שכתב בסימן ט"ו פסוק י"ט הנ"ל כבר פירוש רש"י שם להשמיע קול הם היו ממונין על אותן כלי שיר. ובדקדוק פירש רש"י כך כדי שלא תקשה מקרא דסימן ט"ז פסוק ה' הנ"ל:
צם ג' ועשתה את צפרניה תרגום ירושלמי ותצמי ית טופרנהא עכ"ל. כמוסף (א"ב גם זה שדעת בעל הערוך כי התרגום המתיחס אל יונתן הוא תרגום ירושלמי) עכ"ל. וכ"כ לעיל בערך פתרן:
צמח ג' בכורות דף מ"ד. הצימח והצימם איזהו הצימח שאזניו קטנות צימם שאזניו דומות לספוג. פירוש גדולות מקובצת יחד תנא אף הצימע מאן בעי צימע ואשתכח גדיא חזיזא. פירוש שאזניו תלויות לו למטה עכ"ל. צימח ע' תי"ט לפנינו איתא הצומם והצומע איזהו צומע כל שאזני קטנות והצומם כל שאזניו דומו' לספוג. ובגמרא פיסקא הצימם והצימע: תנא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו לההיא טייעא דהוה קאמר מאן (דבעי צ"ל) בעי צימח ואשתכח גדיא חזיזא. והנה לפי נוסחת רבינו צריכין אנו להגיה במשנה ובגמרא עיין היטיב. וראיתי בצאן קדשים כתבאף צומם כו' כצ"ל מאי צומם כו' כצ"ל דבעי צומם כצ"ל. ולא ידעתי לכוון גירסת הצאן קדשים דלפי גרסתו ע"כ לא גריס במשנה הצומם והוה ליה להצ"ק להגיהה במשנה ותו דלדבריו ע"כ הגרסא במשנה הצימח והצימם כגרסת הערוך וא"כ נמי בגמרא יש לגרוס אף הצימע וכו' מאן בעי צימע וכו' כגירסת הערוך ומנ"ל לצאן קדשים להמציא גרסא חדשה שאיננה לא לפנינו ולא כגירסת רבינו הערוך:
צמר ג' פסחים דף נ"ה: משום דאכתי לא פרח צימרא מינה פירוש עדיין החמות בה והיא תחמם הביצים בב"ק דף ס'. רבי זירא אמר דצמרה צמורי וכו' עכ"ל. ז"ל רש"י דצמרה צימורי לשון אשתא צמירתא (שבת דף ס"ז.) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוב כלל. וקצת צריך ישוב דף כ"ח. ז"ל רש"י אשתא צמירתא. חולי חמה בלע"ז מלווי"ד צמירת"א לשון שריפה וחמימות ודוגמא בהכונס (דף ס'.) דצמרא צמורי. הלא נראה דהראיה צריך ראיה [ובאמת בשבת דף ס"ז. פירוש רש"י חולי שמחממת וקודחת את הגוף. ולא מייתי שום ראיה] ובפסחים דף נ"ה פירוש רש"י ד"ה דאכתי לא פרח צימרא לא עבר חמימותה וכו' צימרא כמו אשתא צמירתא (ע"ז דף כ"ח.) [ודע דמי שהראה מקומו בע"ז דף כ"ח. טעה דוודאי כיון רש"י אל המוקדם שבת דף ס"ז.] וכן בחולין דף נ"א. צימרא חמימות. כמו (שבת דף ס"ז) אישתא צמירתא. הרי מבואר דקים ליה לרש"י דהך צמירתא דאיתמרא גבי אש היינו וודאי חמימות. ולכן אפשר דהך ודוגמתא בהכונס דצמרא צמורי איננו מלשון רש"י אלא גליון הוא. מיהו בפסחים דף כ"ה: ז"ל רש"י ד"ה אשתא צמירתא. חולי שקורין מלויי צמירתא. חם כמו דצמרה צמורי בב"ק דף ס':
שם פירוש דצמרה צמורי פירוש חממא חמומי שלא נשרף בשפתיו אלא פער פיו ונשף מן הגרון דהיינו רוח חם ולפיכך אינו דומה לזורה ורוח מסייעתו עכ"ל. ולכך לא מצטרפי נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה כי הצימור חם והרוח קר כמה שכתב התוס' ד"ה ר' זעירא ע"ש:
צץ בבא בתרא דף ע"ד: הרג את הזכר וצינן את הנקבה מלשון כצנת שלג ביום הקציר עכ"ל. המעיין שם יראה דאיתא סירס את הזכר וכו' וכן מוכח שם הסוגיא וע"כ טעות נפל בדפוס כאן וצ"ל סירס:
צני סנהדרין דף צ"ו: ותרגמה צינייתא דבבל עכ"ל. לפנינו איתא ותרגמה צינייתא צרידתא דבבלאי וכתבתי על הגליון צרידתא ליתא בעין יעקב וגם מפי' רש"י נראה דליתא.
שם באות הנ"ל עירובין דף ס"ג: רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזיי' לההוא גברא דהוה קטר חמריה בצינייתא בשבת וכו פי' הי' קושר חמורו בדקל עכ"ל. לפנינו איתא דהוה אסר לי' לחמריה:
עוד שם בבא בתרא דף ס"ט. קני לך דקלים ותאלין הוצין וצינין. פי' דקלים תמרי' גבוהים תאלין שאר אילנות גבוהי' הוצין שאר אילנות קטנים צינין דקלים קטנים עכ"ל. לפנינו איתא וציצין ונדפס על הגליון נ"א וצייני וגם הרשב"ם פירש דקלים שגדלו כל צרכן: תאלין. שתילין נטועין בחורין: הוצין וציצין הם מיני דקלין כדתנן ציני הר הברזל כשרין וי"מ שאין אלו טוענין פירות עכ"ל נראה דגם גרסת הרשב"ם וצינין והמדפיס טעה בתחלה ציון מדברי הרשב"ם וצריך להיות הוצין וצינין:
צנם ב' ברכות דף ל"ט. פת הצונמא בקערה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. פירוש פרורה פתיתין בקערה ויצק עליה. פי' אחר צונמא יבשה ואינו יכול לאכלה אלא בקערה במקפה עכ"ל. וכן פי' רש"י פת צנומא יבשה שנתנה בקערה לשרות וכן צנומות דקות עכ"ל.
צנע ב' סבי דנזוניא לא אתו לפרקיה דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו. פירוש לך געור ופגע בהם נזוניא שם עיר וקרובה לסוריא וכשאמרו לו קרנונא חס ושלום לא ביזוהו אלא אמרו לו וכי הדגים חמים הם קרים הם קרנונא ראוי לומר לך עכ"ל. וז"ל תוספות המנונא חרנינא. פי' בקונ' יושב קרנות אתה ולא בעל תורה ור"ח פי' אתה אומר המנונא היינו חם נונא ואין כן אלא קר נונא דג הוא (שהוא צ"ל) קר. והן הן דברי רבינו והן הן פירוש ר"ח אלא שהתוס' קצרו במובן:
שם נדה דף ל"ו: ניחא נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי זיל צנעיה. פירוש מונעיהו מזה. ואי לא צאית גדדיה כלומר אם אינו מקשיב וחוזר בו מכהו בהכאות והפצעים מלשון לא תתגודדו עכ"ל. עיי' רש"א בחידושי אגדות מה שמקשה על פירוש רבינו. ותירץ הראשון שכתב צריך מובן ואולם תירוצו השני הוא כפתור ופרח עיין שם:
צנר א' יומא דף י"ב. לבוש שמנה ומהפך בצינורא פירוש מהפך במזלג איברין של תמיד של שחר. תרגום מזלגותיו צינורייתי' רבינו חננאל ז"ל פירש עצי נורא עכ"ל. הביאו תוס' סנהדרין דף י"א: ד"ה צינירא וע"ש היטיב. ועיין עוד תוס' מנחות דף ק"ז. ד"ה שמוחטין וכו' ויש קצת סתיר' בדבריהם בשתי מקומות הללו:
צנר ג' האי תגרא דמי לצינורא דבדקה כיון דרווח רווח. עיין בבדק. פירוש מרזב של מים עכ"ל. סנהדרין דף ז'. ועיין לעיל בערך בדק ב':
שם חולין דף ק"ה. האי צינורא דבידקא בארעיה. פירוש אמת המים עכ"ל. לפנירו איתא חזי. וכ"כ לעיל בערך בדק ב':
צע א' ברכות דף כ"ב. בעל קרי שונה הוא ברגיליות ובלבד שלא יציען. פירוש שלא ילמד לאחרים כשהוא בעל קרי ודבר זה אנו למידין מקל וחומר מסיני אם ללמוד אסור ללמד לא כל שכן עכ"ל. וז"ל רש"י ברגיליות במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן. שלא יציעי בטעמי פירושיהן:
צער ב' ערכן דף י"ג: וצעירי הלוים נקראין גמרא תנא וסועדי הלוים היו נקראין. כלומר מסייעי הלוים בשיר. ותנא דידן כיון דקטנים קולן דק והגדולים קולן עבה משום הכי קרו להו צעירי הלוים עכ"ל. במוסף (א"ב לשון מקרא צעיר אני לימים) עכ"ל. לפנינו במשנה איתא וצערי הלוים היו נקרין וז"ל צוערי הלוים שמצערין הלוים. וכן במשנה שבמשניות איתא וצוערי הלוים. וז"ל הרב מברטנורה וצוערי הלוים היו נקראין שהיו מצערין את הלוים הגדולים שאין יכולין לבסם להנעים קולן כמותן. תנא וסועדי הלוים היו נקרין. ותנא דידן כיון דהני קטין קלייהו הני עב קלייהו הני מקטטי והני לא מקטטי קרי להו צערי. וז"ל רש"י וסועדי. עוזרי: לוים גדולים עבו קלייהו קטנים קטין קלייהו דק קולם: מקטטי. כלומר מקטינים ועושין קולם דקדק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולן כמותן: ולכאורה נראה דעיקר הגירסא במשנה כמו שציין רש"י וכמו דאיתא במשנה שבמשניות וכמו שמציין הר"ב וצוערי הלוים היו נקראים ולהכי מסיק הש"ס כיון דהני קטין קלייהו וכו' ומצערן הלוים הגדולים לכך נקרין צוערי הלוים. אכן לפי הגירסא צעירי קשה מה דוחקיה דהש"ס דנקרין על שם הצער עדיפה הוה ליה לומר דנקרין צעירי על שם צעיר דכתיב כמה פעמים ורב יעבוד צעיר והצעיר כצעירתו. וכדומה לזה הרבה בתורה ובנביאים אלא מדמשני הש"ס כיון דהני קטן קלייהו וכו' מוכח דהגירסא היא צוערי או צַעַרֵי הלוים. וכו' ועל הרב המוסף שכתב לשון מקרא צעיר אני לימים יש לתמוה במחילה מכבודו דלפי פירושו אי אפשר להלום סוגיית הגמרא שהעתקתי לעיל. ולא היה צריך הש"ס לומר כיון דקטנים דק קולם והגדולים קולן עבה משום הכי קרו להו וכו' עדיפא הוה ליה להש"ס לומר שהוא לישנא דקרא. ואשר על כן נראה דמ"ש כאן דברי רבינו צעירי צ"ל צוערי או צערי. וראיתי בפי המשניות להרמב"ם בזה הלשון וצעירי הלוים היו נקראין נגזר מן צער ז"ל שהיו מצערין אותן לפי שניגון כליהם היו מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שירה בפה. דע דרמב"ם פירש דקאי על לוים גדולים שהיו מנגנים בכלים והיו מצערין לאותן שעיקר שירה בפה ע"ש היטיב. ולכך ד"ה וצעירי טעות וצריך להיות צערי וכו':
צף ב' ראש השנה דף י"ז בינוניים מצפצפין ועולין. פי' שטן. פי' אחר מתפללין בה להקב"ה ועולין עכ"ל. ז"ל רש"י ומצפצפים. צועקים ובוכים מתוך יסורים שעה אחת ועולין:
צף וי"ו ברכות דף כ"ה. הני מחצלי דבי רב. פירוש מחצלות שהיו יושבין עליהן והיו שולחים זמורה ואחרים בני בי רב עוסקים בתורה עכ"ל. לפנינו איתא דהני גננו והני גרסי פירות רש"י ואף על פי שדרך הישינים להפיח:
צף ז' שבת דף נ'. יוצאין בפוקרין ובציפי צמר. פי' אדם קרח מביא צמר וצובעו וקושרו למעלה ממצחו עם חתיכת בגד כדי שיראה כי שערו הוא ומוציא קצותיו תחת הסודר עכ"ל לפנינו איתא יוצאין בפקורין ובציפא בזמן שצבען וכרכן במשיחה וכו' פי' רש"י פקודין פשתן סרוק שנותנין על המכה: בציפא. צמר המנופץ הנותן על המכה בזמן שצבען בשמן גלי דעתיה דלמכה קיימי. וז"ל תוס' בפיקורין ובציפא פי' ר"ח כיפה שיש בה שער ונותנין אותה בראש הקרח ונראה שער הראשון עכ"ל. ודע דלפנינו חסר מלת בשמן. וכך הגירסא בהרב המגיד ובהרי"ף ובהרא"ש יוצאין בפיקורין ובציפא בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן ולא כרכן וכו' וכן איתא בתוס' שהתחילו הדיבור אבל לא כרכן בשמן וכן הביא והעתיק הב"י סי' ש"א וכתב עוד בזה"ל פקורין וציפא פשתן סרוק וצמר מנופץ הניתן על המכה ופירשו התוספות דלאו דוקא אין יוצאין דאפילו לטלטל אסור וכן כתבן רבינו בסימן ש"ח בדיני מוקצה אבל הרמב"ם כתבה בפרק י"ט הלכה ט"ז בדיני ההוצאה נראה מדבריו שהוא מפרש פקורין וציפא שלא כדברי רש"י וגם נראה מדבריו שלא היה גורס בשמן אלא שצבען וכרכן במשיחה שכתב וז"ל יוצאין בפיקורין ובציפא שבראשי בעלי חטטין אימתי בזמן שצבען וכרכן או שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום וכתב הרב המגיד שמדבריו נראה שהוא מפרש כדברי רבינו האיי דהיינו פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער ע"כ. וגם בהגהות כתבו וכן פירש רבינו חננאל שהוא כיפה שבראש הקרח שאותה שער שבכיפה נראה כמו שער הראש וכן נראה לר"י דתכשיט הוא ודוקא כשצבעו הוי תכשיט ולא כפי' רש"י שפירש שהוא פשתן סרוק וכו' ולא מסתבר לר"י דאם יש לאדם חבלה בידו בשבת שלא יטול חתיכת בגד ויתן ע"ג מכתו משום דהוי משאוי עכ"ל. והנה מ"ש הב"י דהרמב"ם לא גריס בשמן. דע שבדפוס שלפנינו דפוס אמשטרדם ויעסניץ איתא כך בלשון הרמב"ם או שצבען בשמן וכרכן וכו' וכן נראה קצת שהי' כך בפני הרב המגיד שכתב על דברי רמב"ם בזה"ל יוצאין בפיקורין וכו' בבמה טומנין תניא יוצאין בפיקורין ובציפי צמר בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה לא צבען בשמן וכו' ומדלא הגיהה בנוסחת הרמב"ם או בגמרא משמע שהיה בנוסחת הרמב"ם שלפניו כמו דאיתא בגמרא:
עוד כתב הרב המגיד ומתוך מ"ש רבינו שבראשי בעלי חטטין נ"ל שהוא מפרש כפירוש רב האי שמפרש פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות ראשו כמי שיש לו שער ע"כ ופירוש פוקרין פשתן סרוק אבל רש"י פירש שנותנין אותה על גבי המכה ולא משום רפואה אלא שלא ישרטו מלבושיו את המכה עכ"ל. משמע שהרב המגיד מפרש מלת פקורין לשטת הרב האיי והרמב"ם. אמנם לכאורה דהם מפדשים כרבינו חננאל כיפה שיש בה שער או כדעת הערוך. וקצת צ"ע:
צף ח' בבא מציעא דף כ"ג: אמר רב הושעיא במצוף. פירוש רשום ששם על פי החבית טיט הנזרק ורושם עליו כמין אות או שום סי' בעולם ברייתא בפתוח שלא טח בפי החבית כלום אי בפתח אבידה מדעת היא שנשפכת לארץ ולמאי איצטריך למימר הרי אלו שלו אמר רב הושעיא במצוף שמצופה פי החבית ואינה אבידה מדעת עכ"ל. ועיין עוד לקמן בערך רשם:
צף יו"ד נדה דף ס"א. רישא דגניין בצפא. פירוש שוכבות כולן ביחד כשורה: סיפא מישלפא שלופי. פירוש מתפרדות זו מזו עכ"ל. עיין קונטרוס סימן צ"ב:
צפדינא יומא דף פ"ד. עבודה זרה דף כ"ח. רבי יוחנן חש בצפדינא. בבא מציעא דף פ"ה. שית בצמירתא ושב בצפדינא פי' כאב שינים עכ"ל. ביומא דף פ"ד. פי' רש"י וז"ל צפדינא חולי השינים והחניכים ומתחיל בפה וגומר בבני מעים ומסוכן הוא. בעבודה זרה ז"ל רש"י צפדינא חולי השינים ובלע"ז מישג"א. אכן בב"מ דף פ"ה איתא ושבע בצפרנא. וז"ל רש"י בצפירנא. חולי שבתוך הפה ושמו מישגא. ולכאורה טעות נפל בדפוס וצריך לומר ושבע בצפידנא ולכך שפיר פירש רש"י עליו נמו שפירש בע"ז דף כ"ח:
צפיר יומא דף ס"ו: משוך צפירה זו זעיר וחובין דדרין סגיאין. פירוש מהר וצא שעיר זה קטן וחטאת הדור מרובין ס"א מה שהי לצפירא למה אתם שוהין השעיר עכ"ל. זהו הגירסא שלפנינו ופי' רש"י מה מתעכב שעיר זה כאן ועוונות הדור מרובין והן עליו.
צץ ג' ביצה דף ל"ו: אמר להן אביי נקטוה בציציתא ואפקוה פי' בשערו מלשון בציצית ראשי עד כאן לשונו. לפנינו איתא בזה"ל ת"ש דההיא עכברתא דאשתכח באספרמקי דרב אשי אמר להו רב אשי וכו':
שם עבודה זרה דף מ"ב. כל שיש לו ציצין בין פרקיו. פירוש שערות כמו ציצית ראשי עכ"ל. ז"ל רש"י ציצין תרגומו של סנפיר לשון אחר כמו שערות:
שם באות הנ"ל. גיטין דף נ"ו. ובהגדה ובריש ברייתא דרבי אליעזר למה נקרא שמו בן ציצית הכסת שהיתו ציצתו נגררת על גבי כרים וכסתות. פי' כל אדם כשהולך בדרך ציצתו נגררת על גבי קרקע וזה כשהולך מביתי ועד פתח העזרה היו מוצעות כרים וכסתות בקרקע במקום שהולך וציצתו נגררת עליהן עכ"ל. ז"ל רש"י ציצתו. ציצית של טליתו. נגררת על גבי כרים וכסתות. שלא היה מהלך אלא ע"ג מילת. הוסיף רש"י בביאור זה שלא היה מהלך אלא ע"ג מילת דאם היה מהלך שלא ע"ג מילת אז היו ציצותיו נגררין ע"ג הארץ כמו כל האדם כמ"ש רבינו. [ורמז לדבר שקראו לו בן ציצית הכסת דהיינו כשהיה לבוש בטלית שחייב בציצית מדה יתירה היתה בו שכל אדם ציצתו נגררת על הארץ וזה ע"ג מילת ובזה דברי רבינו מכוונין שכתב כל אדם וכו' וזה כשהולך וכו' ע"כ פירוש רש"י ורבינו בסיגנון אחד] ונפקא מינה לדינא מה שכתב המחבר באורח חיים סימן כ"א סעיף ד' יש ליזהר כשאדם לבוש טלית שלא יגרור ציצותיו. והקשה המגן אברהם בס"ק ג' דמשמע לכאורה מדאמר בן ציצית הכסת שהיו ציצותיו נגררין ע"ג כרים וכסתות משמע דאנשים אחרים היו ציצותיהם נגררין על הארץ וכו' ותירץ דיש לדחות דשל אחרים לא היו נגררין כלל על הארץ ע"ש. ולדעתי הקלושה אם ראה המגן אברהם מה שכתוב הערוך להדיא לא כתב זה. ולפיכך נראה תירץ השני שכתב המ"א דדוקא כשגוררין בשעת לבישה הוי ביזוי דנראה כאלו מכבד בהם הבית אבל אם נגררין דרך הילוכן אין קפידא כל כך עכ"ל. ועפ"י תירוץ השני שכתב המג"א [והוא לדעתי מתקבל עפ"י האמת לאמתו] מבואר היטיב דברי המחבר שבבית יוסף העתיק בסימן כ"א בזה"ל כתוב האגור בשם המרדכי כל המגרר ציציותיו עליו הכ' אומר וטאטיתיה במטאטי השמד ובשולחן ערוך העתיק כשאדם לובש טלית ולא העתיק כל המגרר. אלא שינוי מדעת קונה. למי שיש בו בינה. דדוקא כשלובש יש ליזהר דנראה כאלו מכבד את הבית ועליו הכתוב אומר וטאטתי' וכו והיינו מכוון למ"ש המג"א בתירוץ השני. וראיתי הרבה מבני עליי' שרוב פעמים טליתות וציציות שלהם בשעת ולאחר התפלה נגררין על הארץ ויש ללמד עליהם זכות כמ"ש רבינו להדיא וכן משמעות רש"י. ובענין בן ציצית האריך הד"מ להקשות מזה בסימן יו"ד על הב"י והביאו המג"א בסי' יו"ד ס"ק י"ג ואין כאן מקום לקבל אריך:
שם באות הנ"ל ירושלמי בפרק הרואה העושה ציצית לעצמו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות ציצית לאחר לעשות ציצית לשמו נתעטף מברך להתעטף בציצית וכן ללולב ומזוזה וכל מצוות עכ"ל. עיין מ"ש תוס' סוכה דף מ"ו. ד"ה העושה וכו' ובתוס' מנחות דף מ"ב ד"ה ואלו לעשות וכו' כתבו ירושלמי וכו' והביאו הערוך בערך (ציץ צ"ל) צץ:
עוד שם באות הנ"ל מנחות דף מ"ב. תנו רבנן אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי אמר אביי וצריך לפרודה כציצאת דאראמאי. פירוש וצריך לפרד התפילין היוצאין מן הגדיל כקווצות שער של בלורית שדבוקה מלמעלה ופרודם מלמעלה עכ"ל. לשון רש"י דבוקות מלמטה ופרידות מלמעלה:
צק ב' פסחים דף נ"ו. משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (ארשדור"ה. רש"י) יומא דף ע"ה. ובשלו בפרוד מלמד שירד להם לישראל ציקי קדירה עם המן (ציקי קדירה תבלין לתבשיל ערב ומבושם. רש"י) בבא מציעא דף פ"ו: הללו לציקי קדירה (מין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרי"ד בלע"ז רש"י) בבא בתרא דף ע"ה. אני ראיתי ציפורי בשלוותה והיו בה ק"פ אלף מוכרי ציקי קדירה (מין מאכל. רשב"ם) כתובות דף ס"ה מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדירה (להטעים תבשיל. רש"י) חולין דף ע"ז: בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידין וכו' עד לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדירה. פירוש דבר היורד לקדירה עכ"ל. ולשון רש"י שבשלן הרבה עם תבלין:
צק ג' בבא מציעא דף צ"ג: העלה לראשי צוקין ונפלה (הרים חדים וגבוהים. רש"י) שם דף ל"ו: אימא רישא עלתה ראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס. פירוש בראשי ההרים הגבוהים והאבנים והצורים שלו כסכינין עכ"ל. ולשון רש"י הרים חדים ומשופעים:
צר ב' בבא מציעא דף ק"ח: הני צרירי וחתימי והני שראי ושדאי לית בה משום דינא דבר מצרא. פי' ביד בר מיצר צרור הכסף צרור וחתום ואומר הניחוהו אצלי עד שיעמודו במשקלם וימסרום לי ועכשיו יבאו עכ"ל. פירוש זה כתב הרא"ש בשם רבינו חננאל וכן פסק הטור בח"מ בהל' מקח וממכר סימן קע"ה וכן אם היו מעותיו של לוקח מותרין ושל מצרן צרורין ואומר שכך ניתנו לו ואינו רשאי לפותחן עד שיבואו בעליהן וכו' וע"ש בבית יוסף ובדרישה:
צר ו' בכורות דף מ'. נדה דף כ"ג. אמר רב יוסף לא קשיא הא באוכמא הא בציריא. פירוש אוכמא של עין דומה לשל אדם ציריא חריץ שהעין עומד בו אינו דומה לשל אדם. בפירוש רבינו חננאל כתיב בציהרא ופירש אוכמא שחור של עין ציהרא אדום הסובב את השחור עכ"ל. ז"ל רש"י אוכמא. שחור של עין הבהמה אינו עגול כשל אדם: הא בצירא. כל בית מושב הלובן והסירא קרי ציריא והוא וודאי עגול כשל אדם: ולא לבד שחולק בדבר ידוע לכל נגד פירוש רבינו חננאל אלא סותר דברי עצמו כי בנדה דף כ"ג. פי' רש"י באוכמא שחור שבעין הוי עגול בבהמה כשל אדם והא דתני דהוי מים בציריא מקום מושב כל העין לא הוי עגיל בבהמה כאדם וכו' ע"ש ומצאתי בצאן קדשים שכתב ד"ה באוכמא וכו' הבהמה עגול כצ"ל. ד"ה הא בציריא וכו' וודאי אינו עגול וכו' כצ"ל. שמחתי שמצאתי שהגיה הגאון בעל צאן קדשים ואולי מטעמא שלא יהיו דברי רש"י סותרין שלח ידו להגיהה כך על פי האמת:
צרב ב' ביצה דף ז'. משום דצריבן פי' קשים וחזקים כדאמר צורבא מרבנן חוזק תלמידי חכמים עכ"ל. עיין רש"י תענית דף ד'. וז"ל צורבא מרבנן בחור חריף כמו ביעי דצריבן במסכת ביצה (דף ז') תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא מרבנן אלא ההוא מרבנן קרי ליה עכ"ל. והתשבי כתב ולשני הפירושים הוא נגזר מן אש צרבת שאין דבר חזק וחד ממנו:
צרוד ראש השנה דף כ"ז: היה קולו דק או צרוד כשר. פי' רוק"ו ושייך בצריד מה המורסן עב במינו אף זה עב במינו עכ"ל. לפנינו איתא צרור ופי' רש"י לשון יבש רויי"ש בלע"ז. אמנם בפסחים דף כ'. ובחולין דף ל"ו. גבי צריד של מנחות פי' רש"י יבש כמו היה קולו דק או עב או צרוד עכ"ל. ודע דלפנינו בר"ה כ' או קולו דק או עב או צרוד ולפירוש הערוך דצרוד פירושא הוא עב ע"כ דלא גריס או עב:
צרדה א' יומא ט': במשנה בקש להתנמנם פירחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה גמרא מאי צרדה אמר רב יהודה צרתא דדא מאי היא גודל. תוספתא איזו היא אצבע צרדא זו אצבע גדולה של ימין עכ"ל. (א) ז"ל רש"י ביומא דף י"ט: צרתא דדא. צרתה של זו אצבע תהי צרה לזו ומאי היא זו גודל באצבע הסמוכה לגודל היה מחברו לאגודל בחזקה ושומטה ומכה על כפו ונשמע הקול. ותמוה שלא ראה רש"י התוספתא שהביא רבינו והיא שנוי' בפרק א' דיומא איזו היא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין. הרי דתוספתא מפרש להך צרדה שהיא אמה. ורש"י מפרש שהוא אצבע [ואפשר דס"ל לרש"י דגמרא דילן שמפרש מאי צרדה צרתא דדא והיינו אצבע שהיא סמוכה וצרה ממש לגודל משא"כ אמה שאינה סמוכה ואצבע מפסיק לא שייך לומר צרתה דדא. אבל התוספתא שלא פירש מאי צרדא וכו' אלא ס"ל להתוספתא דשם העצם של אמה נקרא בלשון משנה צרדא ודוחק.] שוב מצאתי במנחות דף ל"ה: כתבו התוס' בזה"ל בד"ה וכמה וכו' אבל הערוך פירש בערך צרדא דכתב בילמדינו בסוף בא אל פרעה ושיעור רצועה של יד עד אצבע צרדא ומאי צרדה אמצעי. פירוש היא אצבע ארוכה [והרי חסר לפנינו מ"ש תוס' בשם הערוך דכתב בילמדנו וכו'. אכן וודאי היה כתוב כך בערוך שהי' לעיני התוס' והיא ישרה ואמת וכמ"ש על הגליון כאן] ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזו אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין ובקונטרוס פירש דהיא אצבע הסמוכה לגודל וכו' ע"ש. וראיתי בתי"ט ביומא האריך לבאר לפי פירוש הערוך וכן פירש הרמב"ם שאצבע אמצעי נקרא צרדה מה זה דקאמר הש"ס צרתה דדא ע"ש. ולזה אודיע מ"ש בפירוש המחזור בסילוק של פרשת שקלים בצרדה היא אצבע אמצעית ולמה נקראת צרדה שנעשית צרה לב' מכאן וב' מכאן. ובחבורי לתוספתא כתבתי הא דתני של ימין הא דשל שמאל לא משום דבמשנה קתני פרחי כהונה מכין לפניו וכו' משמע פירחי הראוים לעבודה וכשרים לכל דיני כהונה ובבכורות דף מ"ה: אמרי' דאיטר פסול וגם השולט בשתי ידיו לרבי נפסול א"כ צריך להיות שולט בשל ימין דוקא ושמאלו יד כהה. ועיין תוס' במנחות הנ"ל הדבר ידוע שאי אפשר להשמיע קולו אלא כשמכה באמצעי:
שם מנחות דף ל"ה: אמר ריש לקיש עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעית. פי' הוא אצבע הארוכה עכ"ל. ומאי צרדה אמצעית ליתא לפנינו. ודע דחסרון הרבה יש כאן וצ"ל כמו שהעתיקו התוס' דף ל"ה: במנחות דברי הערוך וכתבתי לשונם בדבור הסמוך הקודם לזה דכתב בילמדנו:
צרדה ב' פסחים דף קי"א: האי מאן דזגי אגירדא דדיקלא אחדא ליה רוח צרדה. חולין דף ק"ה: לא שקלי מידי מפתורא כי נקיט איניש כסא בידי משום דקשי לרוח צרדה. פירוש דאי הוה האי כוס שני מהדר פרצופי' לאחורי' כההוא דרבה בר נחמיה המפורש בהשוכר את הפועלים דף פ"ו. בבבא מציעא עכ"ל רש"י ורשב"ם פירשו רוח צרדה כאב חצי הראש. ברם לפי' רבינו ניחא הא דקרי ליה הכא רוח צרדה ולא קרי ליה צלחת שפי' רש"י בשבת דף צ'. ובגיטין דף ס"ח. כאב חצי הראש עיין בערך צלח ב'. ודע שבחולין דף ק"ה: ז"ל רש"י רוח צרדא אשטורדישו"ן:
צרח שבת דף ל"ז ובברכות דף מ'. אבל כל יומא לא משום דקשי לצירחא דליבא עכ"ל. לפנינו איתא לחולשא:
צרם זבחים דף כ"ה. הצורם אזן הפר ואח"כ קבל דמו פסול שנאמר ולקח מדם הפר וכו'. (פירש רש"י הצורם אוק"רינר דהיינו מום) במועד קטן דף י"ג. ובגיטין דף מ"ד. אם תמצא לומר צורם אזן בכור ומת קנסו בנו אחריו וכו' (חתך באזנו מעט רש"י). בבא קמא דף צ"ח. אמר רבא לפנינו איתא רבה) הצורם אזן פרתו של חבירו פטור מאי טעמא פרה כדקיימא קיימא לא עבד בה ולא מידי כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. פירוש סדק אזן הבכור בידו או מיעכו ועשה בו רושם. שם דף צ'. צרם באזנו תלש בשערו עכ"ל. פירוש רש"י משך. ובבכורות שמעתי לשון פוגם:
צרף א' סוכה דף י"ט: במשנה העושה סוכתו כמין צריף ושם בגמרא דף י"ג: אמר רבה אמר שמואל הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מדנין שלהן כשרים. פירוש מלון של שומרי השדות ואותן צריפין מסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשיהן ומשלשלין אותן מהנה ומהנה בגג וקושרין עוד קצותן שלא יפרדו מלמטה עכ"ל. וז"ל רש"י צריף צריפא דאורבני כוך של ציידין שאורבין בה את העופות ועושין ככוורת שמשפעת והולכת:
שם עירובין דף נ"ה: יושבי צריפין כיושבי קברות (פי' רש"י דירה של הוצין וערבה) בבא מציעא דף מ"ב. ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חברי' אותבינהו בצריפא דאורבני ואיגניבו. פירוש מין גמי ובעלי כפרים עושים כן עכ"ל. וז"ל פי' רש"י בית קטן עגול כמין כובע שעושין ציידי עופות לארוב: דאורבני של ערבה:
צרף ג' מכשירין פרק ה' המוליך את הספינה לים הגדול לצרפה המוציא מסמר לגשמים לצרפו. פירוש כשהנפח מבקש לעשות סייף או סכין או כל כלי כיון שיחמו באור ויעשנו בפחמין נוטלו בצבת ונותנו במים זהו צירוף. כמעשה דרבי שמעון בן לקיש. (ב"מ דף פ"ד.) הסייף והסכין והפגיון וכו' עד מתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצרפן במים והלכתא כריש לקיש דהודה לו ר' יוחנן והני מילי בכלי גחושת דצירופן במים אבל כלי חרש וודאי צירופם בכבשן דתנן בסוף פרק ד' בכלים כלי חרש מאימתי מקבל טומאה משיצרפם בכבשן והוא גמר מלאכתן עכ"ל. עיין קונטרוס סימן ע"א:
שם ביצה דף ל"ב. כלי חרש מאימתי מקבל טומאה משנגמר מלאכתו רבי יהודה אומר משיצרפנו בכבשן עכ"ל. לפנינו איתא רבי יהושע:
צרף ה' חגיגה דף ד' המקבץ והמצרף נחשת והבורסי פטורין מן הראיי' עכ"ל. לפנינו איתא המקבץ ועיין מה שאכתוב לקמן בערך קמץ:
צרף ז' סנהדרין דף מ"ד. אדרת שנער שמואל אמר סרבלא צריפא. פירש רבינו חננאל ז"ל טלית נקי לבן כדמתרגמינן ותרבי לך בורית ותסגי לך צריפתא וכו' עכ"ל. וז"ל רש"י צבוע בצריף שקורין אלו"ם:
צרצור סנהדרין דף ק"ו. ובילמדנו פרשת אל תצר את מואב וצרצור יין העמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין העמוני עכ"ל. לפנינו איתא ועדיין לא נאסר יין העמוני ולא יין של נכרים. אמנם הגירסא בעין יעקב ובילקוט ועדיין לא נאסר יין של נכרים ולכאורה גירסת העין יעקב והילקוט עיקר ולא כגירסא שלפנינו דאחרי דאמר יין של נכרים וודאי דגם עמוני בכלל. ואולי לפני רבינו לא היה כתוב יין של נכרים. ונקיט יין העמוני משום דאיירי ועסיק בהו ע"ש:
צת בבא מציעא דף נ"ט. אל תיקרי מוצאת אלא מוצת עכ"ל. בברכות דף מ"ג: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר שנאמר היא מוצאת וגומר. בסוטה דף יו"ד: נוח לו לאדם שיפיל וכו' מנלן מתמר ע"כ. פיר' רש"י ולא ילבין וכו' ואף זו נוח היה לה לישרף ואל תלבין פניו לפיכך שלחה לו כן אם יודה ויגלה הוא עצמו את הדבר יגלה ואם לאו תישרף ולא תגלה היא את הדבר עכ"ל. בכתובות דף ס"ז: נוח לו לאדם שימסור עצמו וכו' מנלן מתמר דכתיב היא מוצת. פי' רש"י היא מוצאת והיא שלחה וגומר אע"פ שבאתה לישרף לא גילתה הדבר אלא אם כן יגלה הוא ואם לא יגלה נשרפת עכ"ל. וז"ל תוס' היא מוצת ר"ח גריס מוצת בלא אל"ף לשון ויצת אש בציון ע"כ בב"מ דף נ"ט. נוח לו לאדם שיפיל עצמו וכו' מנלן מתמר דכתיב היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה. פירוש רש"י אע"פ שהיו מוציאין אותה לשריפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה עכ"ל. וז"ל תוס' דכתיב הוא מוצת בלא אל"ף כמו ויצת אש בציון שהיתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז אם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו עכ"ל. הנה לכאורה הוה אמינה ממה דכתבו התוס' דכתיב היא מוצת בלא אל"ף דבספר תורה שלפני התוס' היה כתוב כך מוצת [ואין זה מהנמנע אחר שכבר מצינו שינוי נוסחאות עיין מה שכתבתי לעיל בערך מאה] אמנם אי אפשר לומר כך ממה דאיתא בסוטה דף יו"ד: היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה היא מתוצאת מיבעיא ליה אמר ר' אלעזר לאחר שנמצאו סימניה וכו' אמר רבי יוחנן לאחר שנתרחקו סימני' נעשית כיונה אלמת וכו'. פירוש רש"י היא מתוצאת הוי משמע לשון הוצאה בעל כרחה היא מוצאת משמע לשון מציאה: סימני'. חותם ופתילים ומטה עכ"ל. הרי דפירש הש"ם דהיא מוצאת משמע לשון מציאה שמצאה סימני' וא"כ אין אל"ף נופלת ממנו ועל כורחין שכתוב בספר תורה מוצאת באל"ף. וגם לפי סוגיא דסוטה קשה דע"כ אין הוכחת הש"ס דנוח לו מלשון ויצת אש בציון ובדרך אל תיקרי מוצאת אלא מוצת כמו שכתב הערוך דא"כ תיקשה דר' יוחנן גופי' אמר לאחר שנתרחקה סימני' וכו' משמע דדריש היא מוצאת לשון מציאה מדלא כתיב מתוצאת ואיך אפשר דאמרי לה אמר רבי יוחנן משום רשב"י נוח לו לאדם וכו' מנלן מתמר. אבל לפי' רש"י ניחא דמוכח דנוח לו מדכתיב היא מוצאת ופשיטה דקרא שהיו מוציאין אותה לשריפה ולא אמרה ליהודה נבלעתי וכו' ומדלא כתיב מתוצאת נדרש [ג"כ לדרשא לאחר שמצאה ואי להכי לחוד על שם מציאה הוה ליכתוב היא מָצְאָה ומדכתיב מוצאת ש"מ תרווייהו אבל לפי' ר"ח והערוך קשה. ומה נראה דהיה קשה להר"ח והערוך על פי' רש"י דאכתי מנלן שיפיל או שימסור עצמו לכבשן האש ממש ויהיה יהרג ואל יעבור להלבין פני חבירו [וכמ"ש התוס' דהא דלא קחשיב בהדי הנך שלשה עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות עכ"ל בסוטה] דלמא וודאי דאסור להלבין בעוד שאין צריך לכך לכך שלחה תמר לאיש אשר אלה לו וגומר אמנם אם לא היה מכיר ומודה מעצמו היתה אומרת להדיא שמיהודה נתעברה [שוב מצאתי בשפתי חכמים שכתב ג"כ בזה הלשון וא"ת מנלן דלמא מה שתמר לא היתה מודה משום שעדיין לא הפילוה לאש ולא היה האש בוער אבל אם היה האש בוער היתה מודה ויש לומר דפירש ר"ח בפרק הזהב מדכתיב היא מוצת חסר אל"ף שהוא מלשון ויצת אש בציון א"כ ש"מ שהיה האש בוער ואפ"ה לא היתה מודה ולכך מכאן אמרו וכו' עכ"ל.] עוד בגמרא דסוטה דפריך הש"ס ותימר ליה מימר [פירש רש"י לשליח אמור לו שממנו אני הרה ואלו סימניו] אמר רב זוטרא בר טוביה וכו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר. יש לדקדק טובא מה זה דמסיים מנלן מתמר הלא התירוץ הזה הוא דקאי דבשביל כך לא אמרה להדיא ומה שייכות לסיום המאמר מנלן מתמר. לכך נראה דאעיקר קושיא ותימר ליה מימר צריך והוכרח המתרץ להודיע דאסור להלבין פני חבירו ברבים ואכתי על רב זוטרא דהפריז על המדה שאין עומד בפני פיקוח נפש ונוח לו שיפיל עצמו לתוך כבשן האש קשה מנלן על זה מסיק הש"ת מתמר והיינו מדכתיב היא מוצת [כדמסיק הש"ס בכתובות ובב"מ ובברכותן. ומעתה כן יבורך. אחרי שכבר הוכחנו למעלה שבס"ת כתוב מוצאת נראה דס"ל לר"ח כפירוש הערוך כידוע דעל פי הרוב דברי הערוך בסתם הם הם דברי ר"ח וידעת עם לבבך מה שכתב הערוך אל תקרי מוצאת אלא מוצת אין פירושו בדוחק כמו כל אל תקרי הנזכרים בהש"ס [ואל תקר' זה לא נזכר] אך דע נא וקבל האמת ע"פ מה שכתב המהרש"א בחידושי אגדות סוטה בד"ה נוח לו לאדם מתוס' ומתוספות דכתובות היא מוצת בלא אל"ף כמו ויצת אש וכתב הריטב"א דלא מצינו כן בכל הספרים עד כאן לשונו. ואין מקום לתמיהתן דאין רצונם שהוא חסר אל"ף בכתוב אלא דרצה לומר שהוא חסר בקרי שהאל"ף נחה ואינה נקראת אלא מוצת בלא אל"ף וכן פי' רש"י בהדיא בבראשית רבה ע"ש עכ"ל. מעתה מה נמלך שפירש הערוך שפיר לשיטתי' ולגירסת ר"ח אל תקרי מוצאת [ר"ל בנקוד האלף ותהיה האל"ף נעה] אלא מוצת קרינן באלף נחה. ובזה נחה שקטה. כל הגמגומים בדעת נוטה:
שם יומא דף ס"ז: עד שיצת האור ברובן. מלשון ויצת אש בציון עכ"ל. במשנה איתא משיצית האור וכו':
נשלם אות צדי' נתחיל אות הקו"ף