מאה א' מנחות דף מ"ג: חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה עכ"ל. ברש"י פירוש כך וז"ל קרי בי' מאה ועין לעיל בערך אספרמק.
שם באות הנ"ל ויש אומרים שכל הפסוק הזה עולה למנין מאה אותיות. עכ"ל. תוס' שם בשם ר"ת דהוי שואל מלא בוי"ו ואז הם מאה אותיות דוק ותשכח ע"ש עוד כתבו תוס' דיש מפרשים דמה עולה בא"ת ב"ש מאה וכ"כ הסמ"ג עשין י"ט ובתיקון רבינו יעקב כתוב שואל מלא אמנם בכל ספרי תורה שלפנינו ובכל החומשי' שאל חסר כתיב ודע דמה שמורגל בפי רבים וכן שלמי' עד שג"כ שלחו ידם והדפיסו בנוסח מעמדות לשבת אל תיקרי מה אלא מאה לאו קושטא ענתה בם כי לדעת ר"ת וגם לרש"י ולפי פירוש היש מפרשים שהביאו התוס' הך אל תיקרי מה אלא מאה לא היה ולא נברא ואיננו נזכר בגמרא. ובמה שכתבתי למעלה דבספר תורה של ר"ת היה כתוב שואל מלא בוי"ו אף דבספר תורה שלפנינו הוא חסר אל תתמה על זה ובשביל כך אעתיק מה שכתבתי על הלוח בראש החומש שלי בזה הלשון: יהיו לאחדים דברים אחדים. המבוארים להבא אולי נפקא מיני' טובא. באם נמצא בספר תורה כנוסחא שהיה לפני אחד מהגדולי' אם צריך להוציא אחרת אחרי דכבר קיימא לן דלא כוותי' וכל ספרי תורה נכתבין שלא כאותה נוסחא או נימא דזה הוי כשעת הדחק לחוש לכבודו של אותו הגדול ואין צריכין להוציא אחרת. ועל כן רשמתי למשמרת. כתבו התוס' בשבת דף נ"ה: הש"ס שלנו חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם מעבירים וכן מצינו בירושלמי בשמשון והוא שפט את ישראל ארבעים שנה וכו' ובכל הספרים שלנו כתוב עשרים שנה. עוד כתבו התוס' בנדה דף ל"ג. ד"ה והנשא כתיב ויקרא ט"ו פסוק יו"ד חסר וי"ו תימא דבמסורת הוא מלא מיהו מצינו שהמסורת חולק על הש"ס במסכת שבת (דף נ"ה:) גבי בני עלי מעבירם כתוב ובמקראות שלנו כתיב מעבירים מלא עכ"ל. עוד בסנהדרין דף ד': לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ארבע. וכתב רש"י בפרשת שמע ובפרשת כי יביאך כתיב חסר אבל בפרשת והיה אם שמוע כתיב מלא. אמנם תוס' במנחות דף ל"ד: כתבו דבפרשת והיה אם שמוע כתיב חסר ע"ש. אכן לפנינו רק בפרשת שמע חסר. עוד כתבו התוס' בערכין דף ל"ב. ד"ה אשר לוא חומה פירש"י לוא כתיב משמע לו ומשמע לא וכו' ואינו כן בחומשים מדויקים (ויקרא כ"ה פסוק למ"ד) כתיב בוי"ו ולא קרינן באל"ף עכ"ל והנה אנכי הרואה בחומשין ובתקונים מדויקים היטיב כתיב לא באל"ף והקרי בוי"ו וכן איתא במסורה ט"ו בכתוב לא וקרי לו וכן איתא במס' סופרים ואולי נפל טעות בדפוס בתוס' וצריך להיות בתוס' ואינו כן בחומשין מדיוקות כתיב באל"ף ולו קרינן בוי"ו. ברש"י בפרשת תרומה בפסוק כ"ב ואת כל אשר אצוה אותך הרי וי"ו וכה תפתר וכו' וכתבו כל המפרשים דבס"ת של רש"י היה כתוב ואת אמנם בכל ספרי תורות שלפנינו כתוב את כל אשר אצוה בלא וי"ו. בראשית כ"ה פסוק ו' כתב רש"י הפילגשם חסר כתיב שלא היה וכו'. אבל בספר תורה שלפנינו הפילגשים מלא דלמא וכן הוא במסרה. בראשית מ"ה פסוק י"ד נראה להדיא מפי' המזרחי שהיה כתוב בס"ת שלו ובנימן בכה על צוארו בלי יו"ד אחר הדי"ש וכתב עליו המהרש"א בחידושי אגדות במגילה דף ט"ז: בזה הלשון אבל בכל הספרי תורות ובחומשין כתיב צואריו. ויקרא י"ח פסוק כ"ג ואת זכר ראיתי בתיקונים ישנים נדפס בצדו נוסחא אחרינא את זכר. בראשית י"ד פסוק י"ד וירק את חניכיו ז"ל רש"י חנכו כתיב (ס"א קרי) זה אליעזר וכו' הנה כפי הגירסא הראשונה נראה להדיא שבס"ת של רש"י היה כתוב חנכו (ולגם לגירסא השניי' ע"כ שלא היה מנוקד כך) וכן בדברים א' פסוק י"ג כתב רש"י ואשמם בראשיכם. ואשמם חסר יו"ד וכו' אמנם בכל ספרי תורות שלפנינו ואשימם מלא יו"ד. ועל הדרך הזה נלך בסוגיא דסנהדרין דף ק"ג אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מאי דכתיב וישמע אליו ויחתר לו ויעתר לו מבעי' לי' מלמד וכו' הרואה תמה יקרא דבכתוב שלפנינו כתוב ויעתר לו ועל כרחין צריך אני לומר כדעת התוס' הנ"ל דהש"ס שלנו חולק על הספרים שלנו. ועוד בתלמוד ירושלמי הביאו התוס' כתובות דף ז'. במקהלת חסר כתיב. אבל בכל ספרי תהלים וגם בקונקרדאנציוס איתא תהלים סימן ס"ח במקהלות מלא וי"ו. ובברכת הזבח בערכין דף ל"ג. ברש"י ד"ה קציר קצין דנו"ן וכו' כתב בשם התי"ט על התרגום במשלי בפסוק לך אל נמלה עצל וכו' אשר אין לה קצין ומתרגם דלית לה חצדא דגרסת התרגום היה בקרא אשר אין לה קציר ונהי דהרב בעל ברכת הזבח מיישב התרגום דרי"ש ונו"ן מתחלפין כדעת רש"י שם מ"מ בעיקר הסברא דנוכל לומר שינוי נוסחאות מודה להרב תוס' י"ט. ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא מה שמצינו בשבת דף כ"ח. ובעבודה זרה דף ח'. ובחולין דף ס'. מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב. ביומא דף ע"ה: מחוספס טובא משמע אמר רב נחמן בר יצחק מחספס כתיב. במגילה דף ט"ו: ורוב בניו וכו' אמר רנב"י ורב כתיב. וכן צריך אני לומר בבבא בתרא דף ט'. בודקין למזונות הלא פרוש לרעב לחמך בש"ין כתיב וכו' אמנם לפנינו בכל התקונים פרס כתיב בסמ"ך. ובשבת דף נ"ה אשר ישכבון ומשני ישכבן כתיב. וביבמות דף ס"ה. וכבשוה תרתי משמע אמר ר"נ ב"י וכבשה כתיב. דאפשר לומר דבכל המקומות האלו היה לפני השואל כנוסחא שהביא ור"נ ב"י וסתמא דהש"ס דהנוסחא אמיתית היא כך ולא כנוסחא שהיא לפני השואל. ואמנם עוד יש לומר דהשואל והמתרץ פליגי בה דהמקשן ס"ל יש אם למקרא ולכך שואל כפי המנוקד שלפנינו והמתרץ השיב לו דלא אזלינן בתרי' אלא אחר המסורו' אמנם דחיקא מילתא טובא לומר דאיפלגו במה שכמה וכמה תנאים איפלגו בה כדאיתא בסנהדרין דף ד'. סוגיא ארוכה. ועוד וכי הניקוד יצרף לחשבון בשלמא אי אמרינן שהיה לפני השואל במגילה דף ט"ו: כתיב ורוב בניו שפיר מקשה ורוב בגימטריא מאתן וארביסר הוו וכן אם היה כתוב בספר של השואל ביומא דף ע"ה: מחוספס מלא בוי"ו שפיר מקשה מחוספס טובא הוו ולמה אמר ר' יוחנן דהוא בגימטריא רמ"ח. אבל אי אמרינן דגם לפני המקשן היה הנוסחא כלפנינו מחספס חסר וגם ורב חסר מה עלה על דעתו להקשות הלא עיני כל רואה מחספס חסר שהגימטריא שלו רמ"ח וכן ורב חסר הגימטריא שלו ר"ח וכי בשביל שהוא מנוקד בשורק ובחילם עולה הגימטריא יותר במספר ששה אלא וודאי כדאמרן שהנוסחא בפני המקשן היה כתוב מלא בוי"ו. ודע בכתובות דף ה'. השיב בבלי אחד ור' חייא שמו ויבשת ידיו יצרו [ומשני הש"ס] ידו כתיב אמנם בספרי' שלפנינו ידיו כתיב (תהילים צ״ה:ה׳) מלא יו"ד וצריך אני לומר דהש"ס חולק כמ"ש תוס' שבת דף נ"ה: עוד ביומא דף ל"ח: חסידיו טובא אמר רב נחמן בר יצחק חסידו כתיב ולפנינו חסידו כתיב וקרינן חסידיו. עוד בעבודה זרה דף כ"ד: ויעלהו זכר משמע אמר רנב"י ויעלה כתיב ולפנינו ויעלה כתיב וקרינן ויעלהו ועין מה שאכתוב לקמן בערך עגן. ועל פי דברי תוס' בשבת דף נ"ה: ושארי ראיות שכתבתי יש ליישב פי' רש"י בברכות דף ד'. ובסנהדרין דף ט"ז. בניהו בן יהוידע זה סנהדרין וכו' וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי וכתבו התוס' וקשה לגרסתו דאין זה פסוק לכך גריס ר"ת יהוידע בן בניהו [כי פסוק זה הוא כך בדברי הימים] וא"ת היכי פשיט יהוידע בן בניהו מבניהו בן יהוידע ויש לומר דמסתמא ממלא מקום אבותיו הוה ע"ש בברכות ובסנהדרין. והנה כדי דלא לשווי' לרש"י כטועה בקרא חס ושלום יש לומר דגם רש"י היה יודע דבפסוק שלפנינו כתיב יהוידע בן בניהו. אכן ס"ל לרש"י דנוסחת הש"ס בפסוק זה חולק אספרים שלנו. ועדיפא לי' לרש"י לומר דהש"ס חולק ממה שיגרוס ויהיה מגיהה דצ"ל יהוידע בן בניהו משום דאז קשה פליאה עצומה דהיכי פשיט יהוידע מבניהו ומנ"ל להש"ס דממלא מקום אביו היה וגם אם נימא דהיה לו להש"ס בקבלה דממלא מקום אביו היה יהיה עכ"פ העיקר חסר מן הספר. ולהאי טעמא הניח רש"י הגירסא כמו שמצא לפניו בניהו בן יהוידע ולומר דנוסחת הש"ס כך היא בפסוק כמו שמבואר למעלה כבר שזהו בנמצא דהש"ס חולק:
מבגאי א' בבראשית רבה פרשת וישמעו אל חמור שכם נסיב ומבגאי קטע. ובמכות פרק אלו הן הגולין דף י"א. התם אמרי שכם נסיב ומבגאי גזר כלומר בשביל שכם שביקש לישא דינה העיר כולה נמולים. מבגאי מלשון בגא כלומר עובדי אדמה כמשל כן זה הדבר כלומר זה הרג וכהן גדול מתחייב עכ"ל. ובאות שאחר זה אות מבגאי ב' עירובין דף ס"ד: מבגאי קח גלוסקין מאילעי וכו' שם אדם. וז"ל רש"י במכות דף י"א. שכם נסיב מבגאי גזר. שכם בן חמור נשא את דינה וההנאה שלו ושאר בני העיר שלא נהנו מלו עצמן ונצטערו. מבגאי שם האיש מבני העיר עכ"ל. הנה לפי' רש"י קשה למה נקט דוקא מבגאי ולא כל אנשי העיר. אמנם לפירוש הערוך ניחא ומהאי טעמא לא רצה הערוך לפרש הכא מבגאי שם האיש כמו שמפרש בסמוך גבי מבגאי הנזכר בעירובין. וניחא נמי דאין אנו צריכין לדוחק שכתבו התוס' בעירובין דף ס"ד: ד"ה שכיוון רבן גמליאל ברוח הקודש אע"פי שהיה שם זה רגיל באומות כדאמרינן במכות (דף י"א.) שכם נסיב ומבגאי גזר מכל מקום חשיב לי' כוונה ברוח הקודש ע"כ. אבל לפירוש הערוך לא היה שם זה רגיל באומות ושפיר מוכח שכיוון רבן גמליאל ברוח הקודש:
מגג ב' ערבי פסחים דף ק"ז. לוי שדר לי' לרבי שיכרא בר תליסר מגגי. ס"א מגנאי. פירוש בתשובות במקומות כך עושין שכר יש להן שלשה גיגיות ביום אחד נותנין באחת תמרים וכשות ומים ולמחר נותנין תמרים וכשות בגיגית אחרת ומטילין אותן המים שהטילו ביום ראשון עליהם ונותנין על הראשונה מים אחרים יום שלישי נותנין תמרים וכשות בגיגית שלשה ומטילין אותן מים שהטילו שני פעמים בגיגית ג' ובר י"ג מגגי שכר שמוטל י"ג פעמים מגיגית לגיגית. פירוש אחר שכר מסונן בי"ג מסננות (ובמוסף א"ב מגני כתוב עכ"ל) כן כתוב לפנינו מגני ופי' רשב"ם שהוא מלשון אשר מגן צריך בידיך ומתרגמינן מסר וכו':
מגד ב' פסחים דף כ"ו: ובבבא מציעא דף ל'. לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד לצורכו. פירוש דבר שמזומן לשטוח עליו כלי כביסה פירוש אחר גודא ממש עכ"ל. וז"ל תוס' מגוד פירש ר"ח כמו נגוד לי' גלימא (ערובין דף ס"ד) עכ"ל. וכתבתי על הגליון דמה שציינו עירובין טעות וצ"ל בכורות דף מ"ד:
מגדל א' חגיגה דף ט"ו: ובסנהדרין דף ק"ו: תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר. פירוש משנה ידועה היא בפרק ד' באהלות מגדל שהוא עומד באויר ופי' תיבה ארוכה כמגדל תלוי' בחבלים. פירוש אחר ראשו של למ"ד כלומר עליון של למ"ד גבוה מכל האותיות עכ"ל. פירושים האלו כתבם רש"י בשם מ"ר ועל הפירוש הראשון כתב שכן (דכן) נראה לרבי:
מגל ג' מגילה דף ה'. אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפילו ביחיד כלומר בי"ד. שלא בזמנה שמקדימין ליום הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה. פירוש רבינו חננאל הלכתה כרב דהא רבי יוחנן אמר לקמן בפ' הקורא הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא לא אמרו אלא בצבור מכלל דס"ל שקורין אותה ביחיד ואף על גב דחש לה רב להא דרב אסי קיימא לן הלכת' כרב עכ"ל. וכן כתבו התוספות שם:
שם באות הנ"ל רב צמח גאון כתב בשליח ציבור הקורא את המגלה שקורא וכורך כספר תורה לא חזי לנא עכ"ל. ז"ל הטור באורח חיים סימן תר"צ כתב רב האי ז"ל מנהג דחזי לן מאן דקרי לה למגלה פושט וקורא כאגרת אבל כספר תורה לא חזי לן וכו' ע"ש ובבית יוסף ובמגן אברהם ובטורי זהב:
מגמגם מגילה דף ל"א: מגמגם וקרא בארורי עכ"ל. פירש במוסף בלשון ישמעאל מי שאינו מבטא המלה בפעם אחד אלא הוא עמוס בלשונו ואולי נאמר כן מאות גמא יונית כי העלגים חוזרים ואומרים אות גימ"ל פעם אחר פעם עכ"ל. וז"ל רש"י מגמגם קרא אותן במרוצה ובקושי. וכן פי' רש"י בברכות דף כ"ב: מגמגם במרוצה:
עוד שם עיין ערך גמגום עכ"ל. לא מצאתי ערך גמגום ולעיל כתב המוסף בעצמו גמגם עיין ערך מגמגם:
מגסתא בבא קמא דף קי"ד. לא אמרן אלא בדינא דמגוסתא. בבא מציעא דף ל': אטו דינא דמגוסתא. פירוש דין של אומות העולם של הדיוטות שדנין בגסות כדאמרינן בגמרא (בבא קמא דף קי"ד. נטלו מוכסין לא שני אלא בליסטים גוים דדייני בגיתי פירוש כותים שדנין בשמא ובשוחד ובאונס ובגאוה ולא מיאש אבל בליסטים ישראל כיון דכי מייתי לי' לבית דין אומר בית דין מי יימר דהאי ליסטים הוא ומי יאמר שזה חמורך איאושי מייאש דאמר מי יימר דמחייבי לי' בי דינא וכיון דמייאש מותר ליקח מלסטים גוים עכ"ל. וע"ש ברש"י:
מגפיים שבת דף ס'. אמר רב בר בר חנה פוזמקי. פירש רב שר שלום מסאנא דליבדא דנמטא דעמרא או דעיזי עכ"ל. לפנינו איתא רבה בב"ח אסר פוזמקי:
שם באותו האות כלים פרק י"א הכידון והניקון והמגפיים. פירוש כולן מנעלים של נחושת או של ברזל שנותנין אנשי המלחמה לפני שוקיהן שכירוצו לא יחפו כדכתיב ומצחת נחשת על רגליו ומתרגמינן וטרקלילין עכ"ל. בספר חסידים סוף סימן ס"ד פירש מגפיים ספירני בלע"ז:
מגוש שבת דף ע"ה. הלומד דבר מן המגוש חייב מיתה פירש רב האי אמגושתא היא הנודעה בלשון ישמעאל זמזמה שהמגשין בשעת סעודתן שותקין ואין מוציאין דבר בפיהם אלא מוציאין קול שאינו מחותך בנעימות והנעימות בלבן. פירוש אחר מלשון בלשון יון מכשף גידופי כופר בעיקר ראטין מגושא פירשתי בערך רטן עכ"ל. פירוש של רב האי וגם פירש אחר מגוש וכו' לא עלה דהך מילתא דהלומד דבר אחר מן המגוש וכו' קאי דהא מסיק הש"ס דע"כ הך דמגוש דאיתמר דהלומד ממנו חייב מיתה הוא גדופי בהכרח ע"ש. וצריך אני לומר דשני הפירושים קאי אאמגושא דפליגי רב ושמואל בשבת:
מד א' בבא מציעא דף ל"ג. ת"ר העוסקין מדה שאינו מדה. פי' העוסק במקרא לבד מדה שאינה מדה שהרי לא נתעסק בפתרון המצות במשנה מדה שנוטלין ממנה שכר. פירוש המתעסק בפתרון המשנה שיש בה הרבה מן המצות שהן קבלה והן תלויות במשניות החיצונות וכשהוא מתעסק במשנה צריך לעיין באותן הברייתות כולן ופתרוני החכמים יש לו בזה שכר מצוה אבל המתעסק בתלמוד ומורה ומבאר המצות כתקנן ומגיד הלכה למעש' אין לך מדה גדולה מזו כי בתלמוד פתרון התורה והמשנה והמצות שהן בקבלה הלכה למשה מסיני עכ"ל. לפנינו איתא מדה ואינה מדה ופירש"י מדה היא קצת ואינה מדה שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחין שבימיהם לא היתה הגמרא בכתב וגם לא היה ניתן ליכתב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורותינו לכתבו עכ"ל:
שם באות הנ"ל סנהדרין דף צ"ח. אין משיח בן דוד בא עד שיהיו כל המדות שוות. פירוש מרוב אמת כל בני אדם מוכרין במדה שוה עכ"ל. לא מצאתי אלא כך איתא ושמואל אמר עד שיהיו כל השערים כולן שקולין וע"ש בפי' רש"י ואולי גרסת רבינו היה כך כמו שכתב:
מד ב' בבא בתרא דף ע"ד: ונחית בר אמודאי לאיתויי. פירוש אדם שיודע לשוט במים עכ"ל. (לפנינו איתא בר אמוראי) עיין קונטריס סימן י"ד:
מד ג' ברכות דף כ"ח. מאן דלביש מדא ילבש מדא פירוש מלך שלובש הכתר מזה בן מזה פירוש כהן בן כהן עכ"ל. (ובמוסף א"ב אולי מדא הוא כהן שהיה לבוש מדו בד והענין כפול עכ"ל) וז"ל רש"י דלביש מדא הרגיל ללבוש המעיל ילבוש כלומר הרגיל בנשיאות יהיה נשיא:
מדך שבת דף פ"א. ואם לאו בהכרע מדוכה קטנה של בשמים. פירוש ראשו של בוכנא שדכין בו והוא מקום שמעבירין בתוך המדוכה לשחוק בו. ובירושלמי מקום רגל מדוכה קטנה של בשם עכ"ל. רש"י פירש באופן אחר וז"ל תוס' נראה לר"ת כגרסת רבינו חננאל כהכרע מדוכה קטנה והכרע פירוש רגל כמו כרעי המטה וכן מפרש בירושלמי כמו רגל מדוכה קטנה של בשמים וכו' ע"ש:
מדן א' שבת דף ל"ג: חזי ההוא סבא דהוה נקיט תרין מדני אסא עכ"ל. לפנינו איתא מדאני פירש"י חבילות של הדסים מדאני כמו מעדנות כימה (איוב ל"ח):
שם סוכה דף י"ג: הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מדנין שלהן כשרים. פירוש מדן ע' מובלע והוא מעדן כדכתיב (איוב ל״ח:ל״א) התקשר מעדנות כימה ואלו הקשרים אינן עשויין להטלטל בהן עכ"ל. לפנינו איתא מעדנים ופירש רש"י קשר כמו התקשר מעדנות כימה וכו'. ומעתה נראה דיש לגרוס בשבת דף ל"ג: [דהובא לעיל בסמוך] תרי מעדני אסא וכן יש לגרוס ברש"י שם:
מדעית חגיגה דף כ"ה: מן המודעית ולפנים נאמנין על כלי חרס. פסחים דף צ"ג: איזו היא דרך רחוקה מן המודעית ולחוץ. גמרא אמר עולא מן המודעית לירושלים ט"ו מילין הוי. פירוש שם מקום עכ"ל. לפנינו בחגיגה ובפסחים איתא מן המודיעים (וכן איתא בקידושין דף ס"ו. גבי ינאי המלך אמו נשבית במודיעים):
מדר א' עירובין דף ק"א. ובביצה דף ל"ג. אמר רב יהודה האימדורתא מלמעלה למטה שרי. פירוש דרך בנין אסור כגון שנתן עצים בארץ ואחרים על גבן. אבל אם אחז עץ למעלה ונתן אחר תחתיו ועוד אחר תחתיו עד שמגיע בקרקע למטה כיון שאינו דרך בנין מותר. וכן אם מבקש לצלות ביצים כענין הזה הוא עושה אוחז העליונה ונותן אחרים תחתיה וכן פוריא אוחז הקרשים ומניח הרגלים וכן חביתא כדים של יין שמשימין שורות שורות אוחז העליונה ומניח אחרת תחתיה עכ"ל. ז"ל רש"י בעירובין וכן ביעתא לסדר ביצים על גחלים על כלי ברזל או על גבי שני עצים שמקיפין צריך לאחוז ביצים בידו על האור וחבירו יתן העצים תחתיהן וכתבו התוס' ואין נראה לר"י דרך בנין בכך שהרי כל המחיצות וכו' ונראה לר"י לפרש שמסדר עצים או ביצים ומניח ביצה על גביהן וכו' ע"כ. ולא ידעתי מה חידש ר"י בזה הלא זה הדבר כתב רש"י ג"כ או על גבי שני עצים וכו' ורק מה שנראה לר"י לדחות דברי רש"י הראשונות הו"ל לתוס' לכתבו ולא משום מה שהוסיף או ביצים כדאי להאריך דמ"ש עצים או ביצים וצ"ע קצת. ובביצה כתב רש"י בזה הלשון וכן ביעתא. ביצים גסות הניתנות ע"פי כלי חלול כעין טרפי"דא או על האסכלא אין משיבין את הכלי תחלה [דוק ותשכח ששינה בכמה בפירושו כאן נגד הפירוש שכתב בעירובין]. וכתבו תוס' תימא דאמר בשבת דף ל"ו: מחזירים קדירה על גבי כירה וכו' וי"ל דכל הנך אינן אסורין אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות אבל אם עשה האהל בלא מחיצות שרי והתם גבי כירה המחיצות היו עשויות מתחלה וכן פירש רבינו חננאל גבי ביצים שיש ביצים מכאן וביצים מכאן ואחת על גביהן והאור תחת אוירן וכו' ועיין היטיב:
מהה א' נדה דף ד'. וכן מטלית המהוהא פירש רבינו חננאל שחרכה האש ונשארה כגון קורי עכביש. ויש מפרשים בגד בלה עכ"ל. כפירוש ר"ח כתבו הרמב"ם והרב בפרק ט' משנה ט' דטהרות וכפירוש יש מפרשים כתב רש"י בנדה דף ד'. ודף נ"ו:
מהט שבת דף צ'. צינורא קטנה של נחושת למאי חזיא אמר אביי שמוהטין בה את הפתילות עכ"ל. לפנינו איתא שמחטטין. וז"ל רש"י שמוחטין ומנקבין ראשיהן לעדויי חושכין:
שם באות הנ"ל ביצה דף ל"ב: מוהטין הפתילה מאי מוהטין עדויי חושכא. פירוש המתעבה בקצה הפתילה כמין גחלת ומעכב האורה מותר לחותכה עכ"ל. לפנינו איתא מוחטין:
מהרק עירובין דף ס"ב. בריאה במוהרקי ואבריגני. פירש רבינו חננאל כגון בנין ורבינו גרשם ז"ל פירש כלי הבית. ורבינו נסים פירש אבריגני שלוחים מוהרקי כתיבה וחתימה כדאמרינן בסוף איזהו נשך בבבא מציעא דף ע"ג: מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מונח והוא הכתב שיש בו כרגא שעל כל אחד ואחד. ויש בפרק החולץ ביבמות דף מ"ו. מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא כלומר כאלו מכורין הן וצריכין גט חירות עכ"ל. בעירובין פי' רש"י בריאה במוהרקי ואבריגני. למלאות החצר ספסלים וקתדראות אם ירצה וביבמות פי' רש"י מוהרקייהו דהני חותמן: ובב"מ פי' רש"י מוהרקייהו חותם עבודות שלהן. וז"ל תוספות בעירובין מוהרקי כתיבה וחותמת כמו מוהרקייה דהני וכו' ואברגני שלוחין. ורבינו חננאל פירש מוהרקי ואברגני כמו בנין עכ"ל. והרא"ש בעירובין כתבו בשם הערוך. ודע דמה שכתב רבנו הכא בשם רבנו נסים אכן לעיל בערך אברוגני כתב זו בשם רב האי גאון ע"ש:
מזא קידושין דף נ"ב: ההיא גנאה דשקיל מוזא דירקא מוזא דשמכי. פירש ראשי בצלים שהיו בשותפות בלא חלוקה וקידש בהן ואמרו אינה מקודשת עכ"ל. ופי' רש"י מוזא דשמכי. מלא יד של בצלים. ודע דמוזא דירקא עדיין לא מצאתי איה מקומו לפנינו ורבנו הביאו עוד פעם אחת לקמן בערך מצה ג':
מזבלי סוכה דף כ'. מאי חוצלות מזבלי. פירוש עושין כמין יריעות ואח"כ תופרין אותן ועושין מהן כפיפות וכסויין עכ"ל. וז"ל רש"י מזבלי בו"לס ועשוי לרועה להניחן תחת ראשו ולשכב:
מח ג' מגילה דף כ"ה. ומחינא לי' באזרפתא (לפנינו איתא בארזפתא) שם דף י"ט: ומחו לה אמוחא. פי' גמרא שמכה שמועה זו על קדקדה כלומר מפני שלא תקרע היריעה ולא משום קדושה עכ"ל. ובמוסף (א"ב לשון מקרא זה נהרות ימחאו כף ועיין גרסת הגמרא כי היא אחרת) עכ"ל. כפי מה שעשיתי ציון דהך דמחייא לי' באזרפתא היינו במגילה דף כ"ה. ובברכות דף ל"ד. [ופי' רש"י מרזפתא מרטיי"ל בלע"ז ותשם את המקבת תרגום מרזפתא (שופטים ד׳:כ״א) ובברכות ז"ל רש"י מרזפתא קורנס וכו'] ושם בשני מקומות הללו וודאי דאי אפשר לפרש בשום אופן כי אם דמחינן להאי גברא על שלא כוין דעתי' בשעה שאמר שמע. ובתר הכי מייתי רבינו מימרא ומחו לה אמוחא והוא במגילה י"ט: דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע על זה כתב רבנו פירוש שמכה שמועה זז על קדקדה וכן פי"רשי ע"ש. ובזה אתי דברי רבינו שפיר:
מח ז' שבת דף ל"ז: כל דאית בי' מוחא מצטמק ויפה לו עכ"ל. לפנינו איתא מיחא ופי' רש"י קמח:
שם באות הנ"ל ברכות דף ל"ז: האי ריהטא דחקלאי דמפשי בה מוחא בורא מיני מזונות. פירוש קמחא עכ"ל. לפנינו איתא קמחא:
עוד שם בסוף האות פסחים דף מ': למימח בחסיסי עכ"ל. במוסף (א"ב בנוסחאות כתוב למימח קימחא בחסיסי) עכ"ל. לפנינו איתא קדירה בחסיסי פי' רש"י בחסיסי קמחא דאבשונא:
מחלץ מועד קטן דף י"א. אבל לא במחלציים. פירוש בלע"ז קצו"לה עכ"ל. ועיין לקמן בערך מחצל:
מחפז שבת דף כ"ה. יבמות דף ע"ג. מה לתרומה שכך מחפז. מחתה חומש. אין לה פדיון ואסורה לזרים עכ"ל. לפנינו בשבת וביבמות איתא כך להדיא מיתה חומש וכו'. ואפשר דלא היה בגירסת הערוך כך להדיא וכתב מה שחידש:
מחצל מועד קטן דף כ"ה: אשתעו כל צלמניא והוו למחצליא. פירוש נמחו כל הפרצופין והוו חלקים כמחצליים עכ"ל. לפנינו איתא למחלצייא וז"ל והוו למחלצה כמו שהוחלקה במעגל ובמחלציים שבה טחין הכותל עכ"ל. וכן כתבו תוספות בפסחים דף ק"ד.:
שם באות הנ"ל מכות דף ט': עד שישמט מחצלו מידו. ס"א מחלצו כמו מחלצים שלמעלה דמשקין וי"מ מחלציים אגפיים של מעגילה וכך מפרש שפין את הסדקים במעגילה בלא מחלציים אבל על המחלציים אסור עכ"ל. עיין לעיל בערך מחלץ:
מחצלת סוכה דף י"ט. מחצלת קנים גדולה. ובכתובות דף ס"ד: ונותן לה מטה ומפץ ואם אין לו מפץ נותן מחצלת. אהלות פרק ח' סדין ומפץ ומחצלת עכ"ל. עיין קונטריס סימן מ"ח:
מחק מגילה דף י"ט. גנייר מחקא והוא חיפא עכ"ל. פי' רש"י מין עשבים עשוי על ידי דבק:
שם באות הנ"ל שבת דף קי"ג: תניא רבי אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה. פירוש בו ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בראש גדשו סאה כלומר מדת סאה ששה קבים והיא מחוקה והוסיפו מדבריהם רבותינו כמה דברים כגון הגדישה שהיא יתירה על העיקר והדברים שהוסיפו מהן להיתר ומהן לאיסור והכל להיות העיקור שמור ומוזהר והוא כגון זה ששנינו נותן כיסו לנכרי התירו לו לתתו לנכרי שלא יביאהו בעצמו ויחלל שבת זה וכיוצא בו להיתר ולאסור. כל גזירות שגזרו מקצת מן המותר לעשות גדר לנשאר שהוא אסור מן התורה. ורבי יהושע אומר בו ביום מחקו סאה. פירוש העמידו כל דבר על עיקרו לא פחתו ולא הוסיפו אלא התירו העיקר המותר מן התורה ואסרו העיקר שהוא אסור מן התורה שאלו באו להוסיף חששו פן יפסידו גם דברי תורה שהן העיקר שיבא אדם להרהר ולומר כשם שזה אינו מן התורה אלא מדרבנן כך זולתי זה יש מן המצות האחרות מדרבנן כמותן ובאו לנדור ונמצאו פורצין. ירושלמי בריש שבת רבי אליעזר אומר בו ביום גדשו סאה לחבית שמליאה אגוזים כל מה שאתה נותן בהן שומשמין מחזקת פירוש הוסיפו גזירות לגדור גדירות רבי יהושע אומר בו ביום מחקו סאה לא הוסיפו ולא גרעו אלא התירו המותר ואסרו האסור לחבית מליאה שמן אם יתן לתוכה מים מקיאה השמן עכ"ל. עיין פירוש רש"י ותוספות:
מחרש בבא מציעא דף קי"ג: אלא מחרישה למאי חזיא אמר רבה ברי' דרבא מחרישה דכספא. פירוש כמין מסרק היא ומחכך בה בשרו במרחץ עכ"ל. פשטא דהשמועה פירושו דמחרישה היינו הכלי שהוא חורש בה וכן משמעות כל הפוסקים שכתבו מחזיר את המחרשה לעשות בו מלאכתו ומימי הייתי תמה אהא דאוקמה הש"ס במחרישה דכספא אטו בשופטני עסקינן ודבר שאינו מצוי הוא שיעשה אדם מה שצורך לו לחרוש בו מן הכסף ומי שמע וראה תחת הברזל יביא כסף. ותו קושית הרב המגיד בפרק ג' מהלכות מלוה ולוה דין ה' בזה הלשון ואת המחרישה ביום והקשו המפורשים ז"ל והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא ואין ממשכנין אותו ותירצו כשמשכן בלילה שאין זמן מלאכת המחרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה וכן אמרו בירושלמי וכו' וגם הנימוקי יוסף כתב דמיירי שעבר ומשכן אי נמי שמשכנם שלא בשעת מלאכה. ועיין עוד בבעל המאור ובהרמב"ן שהפילגו והאריכו ביישוב קושיא זו. איברא כפי שפירש רבינו הערוך אתי הכל שפיר. וכן כתבו התוס' דף קי"ג. ד"ה ואת המחרישה וכו' ועוד נראה לר"ת וכו' דמוקי בגמרא במחרישה דכספא ואין דרך לחרוש בשל כסף אלא נראה דהיינו אגרדתא שמגרדין בו בני אדם בבית המרחץ כדאמר בשבת דף קמ"ז: עבדא לי' אימי' אגרדתא דכספא וכו' [ודע לפנינו בשבת איתא מגרדתא דכספא] ועיין מה שכתב מהרש"א בשם הפוסקים:
מטמטם איסורי קא מטמטם. פירוש לא עביד לוותורי נפשי' טעם עבירות בעי למיטעם עכ"ל. לא ידעתי את מקומו. ואולי בעבודה זרה דף כ"ו: ובהוריות דף י"א. הי' גרסתו כך. ולפנינו איתא בעי למיטעם טעמא דאיסורא. ובהוריות איתא דאמר אטעום טעמא דאיסורא:
מטרפלין מגילה דף ו'. עקרון תעקר זו קיסרי בת אדום שהיא היתה מטרפולין של מלכים וכו' פירוש אם של עיירות אם בלע"ז מטר"י פו"לין בלשון יון עיר עכ"ל (במוסף א"ב בלשון יון מטריפולין שרתי במדינות עכ"ל) וז"ל רש"י מטרופולין לשון יון אימא של מלכות מטרא אם פולין לשון שררה כדאמר מר עד שבאו דיופלי העיר [תענית דף י"ח] שני שרים עכ"ל:
מטרקא יומא דף כ"ג. מטרקא קטילא דטייעי דפסיק רישי'. פירוש פקיע מדוורתא והיא מטרקא והיא חבל מפתיל תלוי במקל כגון הרצועה שמכין בה בית דין ופירשנו בערך דרא עכ"ל. מלת קטילא ליתא לפנינו וז"ל רש"י מטרקא דטייעי. רצועות ישמעאלים העשויות שוט לסוסים:
שם באות הנ"ל יומא דף ע"ז. ודלמא יחף מסוסיא ומטרקא עכ"ל. לפנינו איתא מרטקא. פי' רש"י שוט הסוסים:
מטרתא כתובות דף ק"י. הפוכי מטרתא למה לי פירוש מטרתא הן שליפין של שק שנושאין בהם תבואה וכל מיני קטניות על גבי שוורים זה מחזיק עשרה סאין וזה מחזיק עשרה סאין למה לנו להפך משאוי של זה לזה ומשאוי של זה לזה יעמוד כל אחד במשאו עכ"ל. וראיתי בפירוש הרמב"ן על פסוק ויפתח האחד את שקו [מקץ מ"ב פסוק כ"ז] כתב מתראתא:
מכחל בבא קמא דף קי"ז. הוו דלו לי במכחלא דכספא עכ"ל. לפנינו איתא במכחלתא:
מכן א' שבת דף מ"ז. ובכלים פרק י"ח פרק השידה מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת וכו' פירוש גלגל היא כגון גלגל של עגלה (זהו כפירש"י דף מ"ד:) אי נמי גלגל של בור שתולין אותו על פיו ומעלין בו דלי כדכתיב ונרוץ הגלגל אל הבור (זהו כפירוש הראב"ד הביאו התוס' י"ט) ויש אומרים מוכני מלשון ואת כנו עכ"ל. ר"ת הקשה על פי רש"י דאין דרך להניח מעות על האופן ולכך פירש דמוכני היינו כן של שידה מלשון את הכיור ואת כנו עיין תוספות דף מ"ד: ד"ה ואין מצלת:
מל ד' שבת דף כ"ט. לענין טומאה וכן בכלים פרק כ"ח שלש שאמרו חוץ מן המלל. פירוש מלל מה שמשייר האורג בראש הבגד ובסוף הבגד שיעור שתי אצבעות והוא ענף של בגד וכיון ששתי לבדו הוא ואין בו ערב אינו מצטרף ושמו מלל. ובלשון רבנן שמו כרכשתא והוא כרוספדין בלשון יון ובלע"ז ציד"י עכ"ל. הביאו הר"ש ותמה עליו ורש"י פירש בענין אחר והרב מברטנורה הביא שני הפירושים ע"ש גם הר"ש מסיק בפרק כ"ז דכלים משנה ה' דדרך תופרי בגדים למלול מן הבגדים וכופלן מעט סביב התפירה והיינו כמו שפירש רש"י:
מל ה' סנהדרן דף ס"ו. לא תקלל חרש במיללין שבעמך הכתוב מדבר פירוש שפלים והדיוטות עכ"ל. לפנינו איתא באומללין ופי' רש"י באומללים שפלים כמו היהודים האומללים (נחמי' ד'):
מל וי"ו שבת דף כ"ד: לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בקל וחומר. פירוש ומה אוכל נפש שאף על פי שהוא באזהרת שמחה (אינה) דוחה יום טוב מילה שאף על פי שלא בזמנה היא מצוה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות וחייב עליה כרת אם לא ימול אינו דין שידחה יום טוב. תלמוד לומר וכוונת פירוש זה עיין בתוס' שם ד"ה זהב הרי הוא כשויו מה שכתבו בשם רבינו חננאל:
שם אות הנ"ל רב אשי אמר במללא. פירוש זהב ממלא זהב הנלקט מן הארץ ממוצאו הנקרא בלשון ישמעאל אלתבר עכ"ל. לפנינו איתא בממלא וז"ל רש"י בממלא. דק דק של זהב שקורין פלא"לא. וז"ל תוס' ממלא זהב הניטל מן הארץ ממוצאו ורבינו דלא מייתי סוגיא זו בערך ממל מוכח דגרסתו הי' במללא. פירוש זהב מללא וכך צריך להגיה:
מל י"ד קידושין דף כ"א: אמר רבי אלעזר יודן ברבי הי' דורש כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילת. פירוש הרך שבאוזן אותו שלמטה עכ"ל. לפנינו איתא במלתא וע"ש פי' רש"י מיהו בבכורות דף ל"ז: איתא במילת בלתי סיומא האלף:
מלבז יומא דף ל"ז. מולבז המלך עשה כל ידות הכלים של זהב. פירוש מולבז המלך בלע"ז מונבז תנא בגמרא עכ"ל. במוסף (א"ב שמו מונבז הי' וכן כתוב בספר יוסיפון לרומיים והוא הי' מלך הדייב) עכ"ל המוסף. וכן איתא לפנינו ביומא ובבבא בתרא דף י"א. מעשה במונבז המלך:
מלגא כתובות דף פ"ה. ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשים וקתבעו לה אמרה להו מחיים תפיסנא להו. ובבבא בתרא דף קנ"א. אימי' דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי אמרה ליהוו לעמרם ברי. במוסף (א"ב פירוש בלשון יון שק של עור) עכ"ל. בכתובות פי' רש"י מלוגא דשטרי. תיק מלא שטרות. ובב"ב פירש רשב"ם כרך של שטרות אי נמי נרתק מלא שטרות:
מלגז שבת דף קכ"ב: את הרחת ואת המלגז ובספרא בפרשת חטאת חלב של יחיד שנים אוחזין במלגז ולוגזין. פירש כלי עשוי כשיני מסרק לטלטל תבן עכ"ל. ובמוסף (א"ב עיין ערך לגז פירוש מזלג בחילוף אותיות על דרך כבש כשב שמלה שלמה) עכ"ל. הך סוגיא דספרא איתא נמי בשבת דף צ"ב: ופי' רש"י מלגז פור"קא בת ג' שיניים ומהפכין בה תבואה וכו' וכ"כ רש"י שבת קכ"ב: שם כאן בדף קכ"ב ז"ל רש"י מלגז כמין עתר שקורין פורקא ולו ג' שיניים ומהפכין בו קש בגורן. גם במשנה שבגמרא דף קכ"ב: איתא כי האי לישנא את הרחת ואת המלגז כמו שהביא רבינו הערוך וכתוב על הגליון בצידו פירוש מזלג. אך במשנה שבמשניות איתא להדיא את הרחת ואת המזלג):
מלגמה שביעית פרק ח' כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא וכו' סוכה דף מ'. בבא קמא דף ק"ב. ומוציא אני את המלוגמא שאינו שוה בכל אדם. פירוש מלוגמא רפואה עכ"ל. ובמוסף (א"ב פירוש בלשון יוני ורומיי רטיה ומזור) עכ"ל. לשון הרב מברטנורה בריש פרק ח' דשביעית מלוגמא תחבושת ורטיה ופירש מלוגמא מלא לוגמיו שדרך אדם ללעוס מלא לוגמיו חטים או תאינים ונותן על מכתו ע"כ. וכן פירש במשנה פרק כ"ח דכלים מלוגמא תחבושת עשוי' מקמח ותאנים וכיוצא בהן שאדם לועס ונותן ע"ג המכה ופי' מלוגמא מלא לוגמיו ע"כ. ורש"י כ' בבב"ק מלוגמא אלנפ"שטר. ובסוכה כתב רש"י מלוגמא רפואה [ועיין מ"ש בס"ד בערך אספלנית. וע"מש כאן החכם המוסף שפירשו בלשון יוני וכו'] מכל הלין נרא' דדוקא כגון רטיי' ותחבושת אסוראבל דרך אכילה אע"ג שמתכוון לרפואה הואיל והוא דרך אכילה נהנה ממנו ושרי גבי שביעית. והארכתי קצת לפי שראיתי בספר שבט מוסר פרק ו' כתב הבעל הגה"ה מלוגמא הוא איזה דבר שאוכלין לרפואה:
מלזמה ברכות דף נ"ג: כדי שיכיר בין מלוזמה של טבריה למלוזמא של ציפורי. פירוש מטבע וכו' עכ"ל. ורש"י פירש מלוזמא. משקל:
מלח א' קידושין דף ס"ו. אבותינו היו אוכלין מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים והעלו מלוחים וכו'. פירוש ינאי המלך הי' מבני חשמונאי וכשחזר מן המדבר הביא עמו ירקות ושמם מלוחים והן חרולין כדמתרגמינן ממשק חרול ומכרה מלח משמט חרול ומחפרין דמלח אמר לחכמים אבותינו כשעשו המשכן היו במדבר אוכלין מלוחים ועושין המשכן פירוש מלוח כדכתיב הקוטפים מלוח עלי שיח עכ"ל. ורש"י שם כתב שבלשון ארמי שמן קקו"לי:
מלטס בבא קמא דף ס"ז. צלעות הבית אלו המלטוסין והעובין אלו המרישות. פירוש המלטוסין הנדבך של עץ שמניחין על הקיר הניח עליו ראשי הקורות המרישות אלו הקורות שמשימין על המלטוסין וכו' עכ"ל. לפנינו איתא המלטטין. וז"ל רש"י המלטטים. המלטה כדאמרינן בהשותפין (דף ו'.) שנותנין נסרים סביב פתחי חלונות ופותחין ובמקום חורי קיבוע החלונו' ולעיל בערך המלטאה פירש רבינו ג' פירושים שונים ע"ש:
מלך בברייתא דשנו חכמים בשלשים מעלות המלכות. פירוש מפורשת במשנה דסנהדרין דף י"ח. א' לא דן. ב' ולא דנין אותו. ג' לא מעיד. ד' ולא מעידין אותן. ה' לא חולץ. ו' ולא חולצין לאשתו. ז' לא מייבם ח' ולא מייבמין אשתו. ט ולא נושאין אלמנתו וכו' עכ"ל. אהא דאיתא בברייתא בפרק שנו חכמים גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות בשלשים מעלות וכו' בא רבינו לפרש פרטן לידע כל אותן שלשים מעלות הנהוגין במלך וראיתי בפירוש מדרש שמואל נדפס מצד אחד רש"י בזה הלשון שהמלכות בשלשים מעלות אותן שכתובין בשמואל כשבקשו ישראל מלך ואמר להם דעו כי כך וכך משפט המלך וכשתחקור הם שלשים דברים עם אותן ששנויות בסנהדרין מלך לא דן ולא דנין אותו עכ"ל:
מלען עוקצין פרק א' משנה ג' חולין דף קי"ט: מלעין של שבלים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין ס"א מלאין פירש הוא שיער השיבולת שהוא זקן השיבולת כמו והלחיים דמתרגמינן ולועא לפיכך יש ששונין מלעין והוא כמו שיער עבה דומה לססא כדאמרינן (חולין דף י"ז:) סכינא חריפא דמיא לססא כשירה וכו' הביאו התי"ט שם במשנה דעוקצין דברי הערוך:
מלפפון סנהדר' דף ק"י. בגמרא עדת קרח כי מלפפנא עכ"ל. לפנינו איתא ומיטלל לכו ככפותא [וז"ל רש"י ככפותא רעי כמו בטולא דכפותא דאמרן לעיל (דצ"ח:) כגלל זה אתם חשובי' בעיניו] עינא יהיב במזייכו ע"ש וכל הרואה גירסת רבינו יכיר ויבין הכוונה במה דהתחילה אשת [קרח] ועוד דגייז לכו למזייכו וסיומא עינא יהיב במזייכו. עיין:
מלקות סמכו רבנן שהן ל"ט הכאות דכתיב ונקלה אחיך לעיניך אחיך בגימטריא הכי הוו עכ"ל. במשנה דמכות דף כ"ב. כמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מניין שהוא סמוך לארבעים ובגמ' שם מאי טעמא איכתיב וכו' ועפ"ז דברי בעל הערוך צריך עיון גדול דקאמר סמכו רבנן וכו' אחיך בגימטריא הכי הוו. ומהנראה דמיישב בזה קושיא חזקה במה דמסיק הש"ס לקמן דף כ"ג: חלוקין עליו חביריו על רבי חנינא בן גמליאל דס"ל לרבי חנינא בן גמליאל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך ורבנן חולקין עליו וסבירא להו דלא נפטרו. ויש להקשות טובא דהא ר"ח בן גמליאל וודאי מיתורא דאחיך דמיותר לגמרי דהוי סגי לומר ונקלה לעיניך דריש דלהכי כתיב אחיך להורות דחייבי כריתות שלקו וכו' וא"כ לרבנן דפליגי עלי' אחיך למה לי [ואין לומר דצריכא להא דאיתא בסנהדרין דף יו"ד. דצריכא אומדנא דכי מחית אגבא דחיי מחית אך כל זה אינו אלא לר' ישמעאל דס"ל מלקות בעשרים ושלשה משום דמלקות במקום מיתה עומדת משא"כ לרבנן דפליגי במשנה וס"ל דמלקות בשלשה ע"כ דלא ס"ל מלקות במקום מיתה עומדת א"כ בלאו הכי ידעינן דבעי אומדנא ע"ש היטיב] אלא וודאי דהנך רבנן סבירא להו בזה כר' יהודא במשנה דלא דריש להך דבמספר ארבעים. אמנם מפקו דלהכי כתיב אחיך יתירא לרמוז עלל"ט מלקות איברא אכתי יש לומר דרבנן דפליגי אר"ח ב"ג ס"ל כר' ישמעאל דמלקות במקום מיתה עומדת אכן עדיין שפיר קאמרי לשיטת אביי דאמר דר' ישמעאל אתיא דמלקות בכ"ג מגזירה שוה דרשע רשע ולא ס"ל דמלקות במקום מיתה עומדת א"כ אחיך יתירא הוא אלא דאתי להורות על ל"ט מלקות ובזה נבין מה דאמר רב יוסף לקמן במכות דף כ"ג: אהא דאמר רב הלכה כר"ח בן גמליאל מאן סליק לעילא ואתי ואמר א"ל אביי וכו' הכי נמי קראי קא דרשינן דוודאי גם רב יוסף ידע דר"ח ב"ג קרא קדריש דהא כך אמר בהדיא ונקלה אחיך אלא דרב יוסף ס"ל כתירוץ דרבא מלקות במקום מיתה עומדת [וגם חכמים דס"ל דמכות בשלשה מודו לזה אלא מטעם דכתיב ושפטו שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ס"ל דמכות בשלשה ע"ש] וא"כ צריך אחיך להורות דבעינן אומדנא והשתא דליכא יתירא דקרא וודאי דהלכה כחכמים כדין יחיד ורבים ולכך רמז יוסף באמרו מאן סליק לעילא דבשמים יכולין לפסוק כיחיד משא"כ לדידן אחר שכבר ניתנה התורה אחרי רבים להטות כדאיתא להדיא בבבא מציעא דף נ' ט: אמנם אביי לשיטתי' דאתיא מג"ש דרשע רשע ולא ס"ל הך סברא דמלקות במקום מיתה עומדת דמה"ת לחדש סברא כזו [דלהכי הוכרח לומר טעמא דג"ז] וא"כ קרא דאחיך יתורא כפי מה דקיי"ל כרבים במשנה דמלקות ל"ט מדכתיב במספר ארבעים [ולא כר' יהודה] וע"כ דקרא דייקי כר"ח ב"ג ולהכי שפיר הלכה כוותי':
מם פסחים דף קי"ג: וכי ימיין בחייהן דרבנן קדישי ארעא עכ"ל. לפנינו איתא ומומתייהו הכי בחייהן רבנן קדישא דבארעא דישראל:
ממחה א' וב' שבת דף ס'. במשנה ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה בכורות דף כ"ח: כל המומחה לבית דין פטור מלשלם. פירוש מומחה בקי ומדקדק. עירובין דף נ"ח: אין מודדין אלא מן המומחה וכו' פירוש מקום מיושר מלשון ומחה על כתף ים כנרת עכ"ל. במוסף (א"ב זה פירוש הביא התוספות בשם רבינו חננאל ורש"י גריס אלא מומחה ופירש בקי ולא נהירא דאם כן היה לומר אין מודד אלא מומחה) עכ"ל. ורש"י וברטנורה ורמב"ם פירשו בקי. והתוס' י"ט הניח דברי רבינו ר' חננאל בתימא מהירושלמי אמתניתין דאמר ההדיוט שריבה אין שומעין לו. וראיתי בתשבי בערך מומחה כתב על בעל הערוך בזה הלשון ואני לא ידעתי לכוון דמיונו זה וכו' ע"ש במחילה מכבודו לא עיין היטיב ובמה שהקשה החכם המוסף על פירוש רש"י בארתי בסייעתא דשמיא בחבורי יש סדר למשנה:
ממלא בבראשית רבה פרשה כ"ט רבי מאיר אזל לממלא ראה אותן כולן שחורי הראש אמר להן מאיזה משפחה אתם שמא מעלי אתם וכו'. פירוש ממלא שם עיר ומסתברא איקרי דבית עלי ממלאי על שם ממלא עכ"ל. עיין לעיל ערך מל זיי"ן שפירש רבינו בענין ואופן אחרת.
ממש שבת דף קנ"ב: גשיי' חזיי' דאית בי' ממשא עכ"ל. לפנינו איתא גששי' חזיי' דאית בי' מששא:
מן וי"ו ראש השנה דף י"ז. אבל המינים והמסורות. גיטין דף מ"ה: ספר תורה שכתבו מין פירוש עובד אלילים עכ"ל. עיין בעבודה זרה דף כ"ו: דפליגי רב אחא ורבינא בזה ופסקו הרמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע חשן המשפט סימן רס"ו וסימן תכ"ה דאוכל נבילות להכעיס הוי מין לכל דבר:
שם במוסף באות הנ"ל (א"ב נראה לי שטעם מלה זו שהנוטים מן הדת היו קוראים לעצמם מאמינים וח"זל קטעו המלה וקראום מינים כי יש ביניהם מינים ממינים שונים) עכ"ל. אמנם התשבי כתב בזה"ל מין קראו רז"ל למי שאין לו דת מין. וכתב הרמב"ם ז"ל כי השם הזה אינו נופל רק על צדוקי ובייתו'. ותמי' אני כי נמצא בספרי היוונים שהיה אדם אחד שהי' שמו מאני ולא הי' בעל הדת ועל שמו נקראים כל הנמשכים אחריו מינים וכו'. וגם הצמח דוד כתב כן על שמו וכל מעשה מאני ותלמידיו הלא המה כתובים בצמח דוד שנת פ"ה לאלף החמישי:
מן ט' תוספתא דמעשר שני פרק ד' הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וכו' עכ"ל. ובביצה דף יו"ד: מייתי הש"ס להך ברייתא. (גם בפסחים דף יו"ד בסוגיא דתשע חנויות מייתי לה הש"ס הניח עשר ומצא תשע והיינו סיפא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכ"א הכל חולין):
מן י"א בילמדנו אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא ישב עולמך בשוה העניים והעשירים אמר לו הקדוש ברוך הוא אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו. פירוש אחר בערך ישב עכ"ל. לעיל בערך ישב מייתי סוגיא דעירובין דף פ"ו. כדדריש רבה בר מרי אימתי ישב עולם לפני אלקים בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו כלומר בזמן שנותנים צדקה וגומלים חסד העולם מתישב והואיל וכך יש להם כבוד לפני הקב"ה אנו מכבדין אותן. פירוש אחר לולי חסד ואמת שהן עושין לא הי' עשרם נצור לפיכך ראוי לכבדן עכ"ל. וז"ל רש"י אימתי ישב עולם. בזמן שיש עשירים שנותנין צדקה וגומלין חסד ומזמנים מזונות לעניים והם ינצרוהו. מן. מזונות:
מנהרותא נדרים דף ל"ח: עבדיו ושפחותיו למנהרותא עבידן. פירוש לצורך עבדות עשויין ולא להתפטם ולאו הנאה היא לו עכ"ל. לפנינו איתא למנחרותא ופי' רש"י לצורך עבודה עשויין. וגרסת הר"ן למנקרותא כלומר לנקר הבית. ובהרא"ש איתא בזה הלשון למנחרותא כלומר למראית העין. ובכן נראה לכאורה דטעות נפל והחליפו חי"ת תחת הה"א וצריך להיות גם לפירוש הרא"ש למנהרותא ואז שייך שפיר לפרש למראית העין:
מנח תמורה דף י"ד. מנחתם ונסכיהם בלילה ואף למחר אמר רב פפא נזדמנו לו נסכים הבאין בפני עצמן מקדישן ומקריבן בלילה רבי יהושע בן לוי אמר מניין לנסכים הבאין מן הזבח שאין קריבין אלא ביום תלמוד לומר לנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים וכו' עכ"ל. הך מלתא אמר רב פפא נזדמנו לו עד בלילה ליתא לפנינו בגמרא:
מנמנמי הוא דתן ואבירם קרואי העדה תרגום מנמנמי כנשתא עכ"ל. ובמוסף (א"ב פירוש בלשון יוני פרנסים) עכ"ל. בכל התרגומים שלפנינו לא מצאתי:
מנוני שבת דף ק"י: מוניני דחמצי פירוש ציר של ארבה (וכן פי' רש"י ציר של חגבים) מוניני דנקירי. פירוש שאין בציר שום ארבה כלומר מנוקרים עכ"ל. ורש"י פירש מין עופות קטנים וכן פי' רש"י בחולין דף נ"ז. גבי צנא דאינקורי. אבל דברי הערוך לפמ"ש לקמן בערך נקד מוניני נקידי צריכין עיון קצת:
מנשתפא בבא מציעא דף כ"ג. כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו משום דמנשתפא. פירוש מתגלגלין ועקרו מן נשפת ברוחך כלומר הרוח מנשבת בהן ומתגלגלין עכ"ל. ועל דרך חילוף כבש כשב שמלה שלמה כן יאמר מן נשפת מנשתפא:
מסא בכורות דף כ"ז. ואי ליכא כהן קטן שקלא לי' בריש מסא ושדיא לי' בתנורא. פירוש מסא היינו מרדה שרודה את הפת מן התנור עכ"ל. וכן פירשו תוס' דלא כרש"י ע"ש:
מסבלין בבא בתרא דף פ"ו. במסובלי דתומי פירוש מחרוזות של שומין שאין נותנין בכלי עכ"ל. לפנינו איתא במתאכלי דתומי ופירש הרשב"ם חבילות שומים:
מסחתא שבועות דף מ"ב. אתורי יהבת לי ואתית (יהבית) אמסחתא וקבילת זוזי עכ"ל. לפנינו איתא ואתיבת אמסחתא:
מסכסכת חולין דף י"ז: מסוכסכת מצד אחד (במוסף א"ב מלשון וסכסכתי מצרים לשון בלבול וכן הפגימה שהיא מצד אחד מקלקלת הנוגע בה כי מצד האחר אינו מרגשה) עכ"ל. וכן כתב רש"י להדיא:
מסכתא תעניות דף יו"ד תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפילו במסכת כלה. ובקידושין דף מ"ט: על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה ואפי' במס' כלה. (ובשבת דף קי"ד. אמר רבי יוחנן איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הציבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ ואומרה ואפילו במסכת כלה). פירוש מסכת שמועה מלשון הסכת ושמע כי דברי תורה שבעל פה היו מקובלין משמועה אל שמועה וזה ענין שמעתא. עירובין דף י"ג. דוד גלי מסכתא שאול לא גלי מסכתא. (פירוש אומר שמועות ומורה הוראות) עכ"ל המוסף. ובהקדמת התי"ט על המשניות כתב מסכת נראה בעיני שהוא מלשון מסכה יינה כי כן כל מסכתא מזוגה ומעורבה בדינים שונים וכו' אבל בספר חסידים סימן תתקכ"ט מצאתי תורה שבע"פ וכו' לכך נקראת מסכת לשון אריגה וכו' ע"ש כי האריך:
מסיפס עירובין דף ע"ב. אמר רב נחמן מחלוקת במסיפס וכו'. בבא בתרא דף ב': מאי לאו כותל לא במסיפס בעלמא. עבודה זרה דף ע': חצר שחלקו במסיפס טהורותיו טמאין. פירוש הגאון מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות חלונות עכ"ל. (הביאו התוס' ב"ב דף ב': בד"ה הוה אמינא במסיפס בעלמא. ורש"י פירש מחיצה נמוכה של חתיכת עצים (והתוס' הנ"ל הקשו עליו בסוף הדיבור ועוד דהא במתניתין קתני גויל וגזית ע"ש):
מסר ב' בבא קמא דף ה'. ובכריתות דף ב': למעוטי מפגל ומסור. פירוש המוסר חבירו לגוים ונענש ממון על ידו או מסר ממון חבירו לגוים אם יש עדים חייב לשלם עכ"ל. עיין קונטריס סימן ס"ח. בב"ק איתא למעטי מוסרי ומפגל. ובכריתות איתא מסור ומפגל ועמ"ש התוי"ט במשנה ג' פרק יו"ד דנדרים טעם נכון דנקרא מסור ובדין היה לקראו מוסר שהוא מוסר אחרים וכתב עוד בשם הגאון מוהר"ר ליווא דנקרא מסור לפי שאף על פי שלשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים אבל קראוהו מסור להורות כי בא יבא יומו ולא יאחר והרי הוא נמסר. וכן בשם ארוס ורכוב עיין שם מלתא בטעמא:
מסת ב' חגיגה דף ח'. מאי משמע דהאי מסת לישנא דחולין אמר רב משרשיא דאמר קרא וישם המלך אחשרש מס עכ"ל. לפנינו מלות אלו אמר רב משרשיא ליתא אלא סתמא דגמרא קאמר לה:
מסותא בבא מציעא דף מ"א. אמר רבי יוחנן האי מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתרי' לבי מסותא. מסותא מסחותא ח' מובלעת והוא המרחץ עכ"ל. כהאי לישנא אמר ר' יוחנן גם כן בעירובין דף כ"ז: מאן דמתרגם לי בבקר אליבא דבן בג בג מובלינא וכו'.
מסתק ביצה דף נ"ז: כי תניא ההיא במוסתק. פירוש קציעות מהודקין בתוך החבית. פירוש אחר חבית רעועה דהוי כמו שנשברה מערב י"ט עכ"ל. עיין פירוש רש"י ותוספות:
מע ב' תעניות דף י': י"א. המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון מאי טעמא הכא תרגימו משום מעיינא וכוw. פירוש אם יאכלהרבה יתכבד ממעיו ואינו יכול להלך. פירוש אחר אם יאכל הרבה יקחהו שלשול ויבא להתאחר מן השיירא (ובמוסף א"ב נקרא חולי השלשול מעיין בלשון חז"ל וזה אמרם ברדס אין מזכירין ואין מבקרין אותו מאי טעמא מפני שהוא כמעין הנובע עיין ערך ברדס) עכ"ל. עי' רש"י כתב שני פירושים א' שלא יתחלחלו מעיו ברוב אכילתו וי"מ שיהיו מיעיו שופכין זה לזה כמעיין ותוס' כתבו משום שהבני מעיין הוה קשה להו:
מעבר חולין דף צ"ה. רב בדק במעברא. פירוש היה מנחש אם ימצא בשפת הנהר מעברתא כגון בוצית ודוגית שהן ספינות קטנות שעיברין בהם בני אדם בנהר ונקראות מעברות אם יעבירוהו מיד ואין צריך להמתין ידע שמצליח עכ"ל. לפנינו איתא במברא. וז"ל רש"י בדק במברא. אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל:
שם באות הנ"ל מנחות דף ל"ה. אמר אביי האי מעברתא דתפילי הלכה למשה מסיני. פירוש מעברתא דתפילין היא תיתורא וכן גשריא נקראין מעברתא ונקראין תיתורא ובתפילין הוא מקום שמכניסין בו הרצועה ונקרא מעברתא דתפילין עכ"ל. ע"ש בתוס' ד"ה מעברתא שהביאו דברים אלו וכתבו פירוש נכון בדברי הערוך אמנם דע כי יש שם חסרון מבפנים בהעתקת דברי הערוך ושמי' חסרון בהבנת ולידע כוונת התוס' ולכך כתבתי על הגליון הנוסחא הישרה כמו שהיא לפנינו כאן:
מעד פסחים דף יו"ד: במשנה רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים לא בדק באור י"ד יבדוק ביום י"ד לא בדק ביום י"ד יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך יבדוק לאחר המועד ומה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. פירוש רבי יהודה סבר אם לא בדק באור י"ד יבדוק בשחרית ואם לא בדק בשחרית יבדוק בשעת הביעור אבל מכאן ואילך לא יבדוק ורבנן סברי אם לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד וישבית מפני שהוא אסור בהנאה ואם לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ובהא פליגי דרבי יהודה סבר לאחר הביעור לא יבדוק גזרינן דלמא אתי למיכל מני' ורבנן סברי לא גזרינן הוא עצמו מחזר עליו לשורפו לא מיכל קאכיל מיני' והא דתנן בסיפא מה שמשייר יניחנו בצנעא לא אהדר אתוך המועד ולאחר המועד שהוא תוך הפסח ולאחר הפסח אלא סליקא לי' פלוגתא דר' יהודה וחכמים והדרא לה מימרא לסתם מתניתין דאור י"ד וקתני מה שמשייר אחר שבדק באור י"ד יניחנו בצנעא. ודבר זה (דתוך המועד ואחר המועד) אפשר כגון שהיה במדינת הים וחזר בתוך המועד או לאחר המועד. ירושלמי שעת הביעור שעה ה' עכ"ל. וכן פירשו התוס' דתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף הפסח ולאחר המועד יבדוק כדי שלא יתערב לו חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו. ויש לדקדק דלמא נקטו דהחשש משום תערובות ומשום איסור אכילה מוטב היה להם לחוש משום חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה וכמו שכתב הרמב"ם פרק ג' מהל' חמץ הלכה ג' לא בדק וכו' יבדוק אחר הרגל כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח משום שהוא אסור בהנייה וגם הטור בסימן תל"ה כתב בזה הלשון יבדוק לאחר הפסח כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה ע"כ. וכן לשון הערוך לפנינו ולמה הפליגו התוס' דוקא בדרך התערובות ובאיסור אכילה דוקא וצ"ע:
מעזב בבא מציעא דף קי"ז. התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה. גמרא מאי מעזיבה רבי יוסי בר חנינא אמר קנים וסנאין וטינא (וסטיני כתוב) אמר ריש לקיש לוחאי ולא פליגי מר כי אתרי' ומר כי אתרי'. מנהגם לשום על הקורות קנים וקוצים וחרסית וצרורות ושמו מליטה בלשון ארמית מן וטמנתם במלט במלבן ושמו מעזיבה מן ויעזבו את ירושלים ובאתרי' דמר משימין לוחות על הקירות ונקראין מעזיבה עכ"ל. לפנינו איתא מאי תקרא ר"י בר חנינא אמר קינים וסנאים. וסטיני אמר רבי שמעון בן לקיש לווחים ולא פליגי מר כי אתרי' ומר כי אתרי' וז"ל רש"י קינים וסנאים מעשה תקרה כעין מחצלות שקורין קליד"ש. וסטיני אמר ר"ל. שם חכם תלמידו של ריש לקיש. לווחין. פלנק"ש בלע"ז מנסרין של ארז עכ"ל. וז"ל הר"ן בסוכה דף רל"ז. מחלוקות בנסרים שיש בהן ארבעה שרוב תקרות הבית עשויין מהן וכו' כך פי' רש"י ז"ל והקשו עליו היכי אמרי' שרוב תקרות הבית עשויות מנסרים שיש בהן ארבעה והא אמרי' בפרק הבית והעלי' מאי תקרה ר"י ב"ח אמר קנים וסנאין ויסטינו אמר ריש לקיש לווחין ולא פליגי מר כי אתרי' ומר כי אתרי' אלמא אין רוב תקרות מנסרים שיש בהן ד' אלא אף מקנים ואין זו קושיא אצלי שהנוהגים בקנים מחברין וקושרין אותן עד שעושין מהן לוח מחובר יותר על ארבעה עכ"ל. הנה לפי הגירסא שלפנינו מאי תקרה דחיק הר"ן טובא בנפשיה כדי לפרוק ולתרוצי סוגיא. אבל לפי גירסת הערוך מאי מעזיבה אין מקום לקושיא כלל. ומסתבר מהשאלה מאי מעזיבה ואי הגירסא מאי תקרה קצת קשה אטו אכתי לא ידע דהתקרה היא בנסרים [אחר כתבי מצאתי בערוך ערך קר יו"ד פירוש אחר ע"ש ובמוסף ערוך שהסכים לגירסת מאי מעזיבה ע"ש] ועיין עוד בערך הן ד':
מעל ב' יבמות דף ק"ד: שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה. פירוש חליצה ורקיקה שני דברים המתירין את היבמה מעלין זה בלא זה שאם רקקה ולא חלצה נפסלה מן האחין עכ"ל. לפנינו איתא אין מעלין וכו' אמנם רבינו כתב כך אליבא דרבי דס"ל הכי דמעלין וכו' ע"ש:
שם באות הנ"ל פסחים דף י"ג: שני דברים המתירין מעלין זה בלא זה. פירוש שחיטה וזריקה שמתירין חלבים למזבח והבשר לאכילה מעלין זה בלא זה כלומר מקדש האחד בלא חבירו והנהנה ממנו נהנה מן ההקדש שחייב קרבן מעילה עכ"ל. וה"ה שקדוש גופו שלא לפדות עוד וכ"כ רש"י אלא דרבינו לא חש להזכיר כלם:
מעל ג' סנהדרין דף כ"ו: אמר עולה מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה. פירוש מחשבה שאדם מחשב לכל דבר מועלת לבטל תורתו אפילו אם מחשב כל זה אני שונה היום שנאמר מפר מחשבות ערומים עכ"ל. ע"ש פי' רש"י ותוס' בשני דרכים ופירושים:
מעון בבא בתרא דף קס"ו. ובכריתות דף ח'. אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה. פירוש נשבע שבועה במקדש עכ"ל. וז"ל הרשב"ם בבבא בתרא דף קס"ו. המעון הזה. בבית המקדש נשבע. ורש"י בכריתות דף ח'. כתב המעון הזה שבועה. וכן בכתובות דף ק"ז: כתב רש"י בזה הלשון המעון הזה שבועה היא. אמנם בכריתות דף כ"ה. לא פירש רש"י כלום. וראיתי בתוס' י"ט בכתובות פרק ב' משנה ט' כתב בזה"ל המעון הזה פירש הרב שבועה ור"ל המקדש וכך כתב הערוך ובספר יוחסין אות ז' כתב רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע המעון הזה מלשון מעון אתה וכו' ואין זה אמת כי בבא בן בוטא בסוף כריתות נשבע כן וכן רבן גמליאל בתחלת כריתות (נ"ל שטעות נפל בספר יוחסין וצ"ל רבן שמעון בן גמליאל) וזה מנהג בישראל עד כאן וכן מצינו לר' יוחנן שנשבע היכלה בפרק עשרה יוחסין דף ע"א. ונראה לי שאין זו שבועה לפי האמת כלל וכמ"ש הב"י בי"ד סימן רל"ז לענין נשבע בשולחן המקדש או בשאר כלי הקודש שאינה שבועה והכא נמי דכוותי' ואף ר' זכרי' וכו' ואף שפירש הר"ב שבועה ר"ל בדרך שבועה אבל לא שהיא שבועה עכ"ל. ומצאתי עוד בחידושי אגדות למהרש"א בכתובות הנ"ל כתב בזה הלשון דף כ"ז במתני' המעון הזה וכו' בערוך פירש נשבע שבועה במקדש עכ"ל. ועוד נ"ל שנשבע בשמים כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין בשבעה רקיעים רקיע החמישי נקרא מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בלילה וכו' ע"ש עכ"ל המהרש"א. ולכאורה הא דלא פירש רבינו וגם רב צמח גאון וכן הרשב"ם ושאר גדולים כפירוש המהרש"א משום דקשיא להו דאם נימא דבשמים נשבע למה בחר לו דוקא לישבע ברקיע החמישי ולא נשבע בוילון שהיא הראשונה ולא בערבות שהיא השביעי [עיין חגיגה דף י"ב:] ותו הניחא לר"ל דאמר שבעה רקיעין הן אבל לרב יהודא [שהוא אמורא] דאמר שם שני רקיעין הן מאי איכא למימרא. ועוד דמלת הזה אין לו מובן לפירוש המהרש"א. אבל לפירוש הערוך ורשב"ם אתי שפיר דרבן גמליאל ובבא בן בוטא אמרו זה על המקדש שהיה קיים לפניהם אבל ר' זכריה שאמר משעה שנכנסו נכרים להיכל ועד שיצאו ונחרב אז בית המקדש לכך ביאר רב צמח גאון בעבור שראה החורבן נשבע המעין הזה:
מפגיע שבת דף ע"ז: אימת מפגיע על ארי. פירוש חיה קטנה שהיא מהלכת בין רגלי הארי וצועקת בקול גדול וכשומע הארי את קולה מתפחד עכ"ל. וז"ל מפגיע חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח:
מפוחא תענית דף י"ב. למפוחא דמלי זיקא. פירוש נוד מלא רוח. וז"ל רש"י למפוחה הוא המפוח שנופחין המפחין את האור המתמלא ברוח אף זה נתמלא רוח שלא אכל בחנם:
מפלם ביצה דף כ"ד: נכרי שהביא דורון לישראל אפי' דגים המפולמים חגיגה דף י"ב. בוהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום. זבחים דף נ"ד. מביא חלקי אבנים מפולמות גדולות וקטנות. פירוש בריאים לחים וחזקים עכ"ל. וז"ל רש"י בביצה דף כ"ד: דגים המפולמים. לחים א"מי בלע"ז:
מפלצת עבודה זרה דף מ"ד. מאי מפלצתה אמר רב יהודה מפליא ליצנות תני רב יוסף כמין זכרות עשתה לו והיתה נבעלת לו בכל יום עכ"ל. לפנינו איתא דהוה מפליא ליצנותא כדתני רב יוסף כמין זכרות וכו' וז"ל תוס' מפליא ליצנות פי' בקונטרי' ליצנות מופלא. ובבראשי' רבה סוף פרש' תולדות יצחק מה אתה מפליא בי' כלומר למה אתה מלעיג עלי וכן פירש בערוך עכ"ל. תוס' אולי היה כך כתוב בערוך שלפני התוס'. או אפשר דכוונו דמפני שלא גרס הערוך כדתני רב יוסף וכו' אלח גריס תני דב יוסף וכו' ואי כפרש"י מוכרח לגרוס כדתני רב יוסף וכו' שבא לראי' על ליצנות מופלא אלא וודאי הפירוש כמו בבראשית רבה:
מפיס א' שבת דף ג'. (ודף ק"ז:) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה וכו'. פסחים דף ק"ז. בלילה צערוה אמר מיסרן ומפייס. פירוש מסיר הדעת כמו המסית שבא בדברים רכים והוא מתוק ומפתה בני אדם לשתותו ואח"כ מצערו מלשון המפיס מורסא עכ"ל. (במוסף מפייס כתוב עכ"ל.) ועיין פירוש רש"י ופירוש רשב"ם דלענין קידוש אמרהו:
מפיס ב' שבת דף ל"ג. שמואל חש בי' אמר רבש"ע מי מפיס. שם דף נ"ד. אבל מי מפיס שזו ליבש וזו לחלב עכ"ל. ובמוסף (א"ב לשון פייס שהוא גורל עכ"ל) עיין ערך פס ב' בשם ר"ח לא משמע הכי:
מפת חולין דף ק"ג: אמר לי' מופת הדור כלומר אדם חשוב עכ"ל. ורש"י פירש גדול הדור כמו כי אנשי מופת המה (זכריה ג׳:ח׳):
מץ כתובות דף ס': בני מציצי עיני. פירוש קטני עינים עכ"ל. ורש"י פירש עינים פורחים ונעים תמיד:
מצביתא סוכה דף כ"ט. וקא מבלבל מצוביתא. פירשתי בערך קרס א'. לפנינו איתא וקא מייתא ציבותא פי' רש"י קסמין וכו':
מצה ג' כלים פרק ט' מגופת החבית שניקבה שיעורה מלא מוצא שניי' של שיפון. פירוש קשר שני של קנה שהוא דק ואינו עבה כראשון. פירוש אחר הקש שעל גבי שיפון שדומה לירק ובתלמוד מוזא כדגרסינן בקידושין דף נ"ב: מוזא דירקא והוא פסולת של ירק ועיקר הדבר פירושו וכל חסדו כציץ השדה כמוצא דחקלא עכ"ל. עיין מה שכתבתי לעיל בערך מזא:
מצוי חולין דף נ"ג. הוא מצוי ואינהו קא מקרקרן עכ"ל. לפנינו איתא קא מעואי פי' רש"י נוהס:
מצליף יומא דף ט"ו. ודף י"ג: ובזבחים דף ל"ח. אחת למעלה ושבע למטה כמצליף מאי כמצליף מחוי רב יהודה כמיגדנא. פירוש המכה שמרים ידו ואינו מכה עד שיורד. ירושלמי כמצליף כמטבריר. פירוש שמטה ידו עד טיבורו עכ"ל. כתבו התוס' ביומא דברים אלו בשם רבינו. ובזבחים כתבו התוס' דברי רבינו בשמו גם מה שפירש על הירושלמי. ורש"י כתב לשון כמצליף לא נודע לי. ודע דבירושלמי שלפנינו איתא מהו כמצליף כמטוורד. וז"ל בעל קרבן העדה כמטוורד כמין חבל בפתיל התלוי במקל כגון הרצועה שמכין בה בית דין ועיין בערוך ערך מרטקא עכ"ל. ופליאה על הגאון המפרש שלא ראה מה שכתב הערוך כאן ובתוס בזבחים להדיא וגם מערך מרטקא אין שום ראי' לכאן ועיין לקמן בערך נגד ב':
מצר ב' בבא בתרא דף ו': ובע"ז דף ע': אימצורי קא ממצירנא (וע"ש ברש"י בב"ב משמע דלא גרסי') פירוש כדכתיב ויזורר הנער והוא פשוט עצמות ואם הם הגגות משוות זו לזו יכול למימר הכי אבל אם יש ביניהם מעקה אפילו גבוה עשרה טפחים לא יכול למימר הכי אלא נתפס עליו כגנב עכ"ל. ועיין מהרש"א בע"ז שכתב מפירוש הערוך נראה דהוה גריס בהנך ברייתות בהיפוך:
מק ג' יבמות דף ק"ב: במוק ובסמיכת הרגלים. פירוש אלמוק בלשון ישמעאל ועץ למטה ובלע"ז פיינולי עכ"ל. וז"ל רש"י במוק קילצו"ן של לבד קשה ומגין:
מקפה חולין דף י"ד: שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה. פירוש מרק של פולין והוא גריס עכ"ל. ובשבת דף קכ"ד: איתא ג"כ במשנה:
מקר א' ברכות דף נ"ו. חזאי מוחאי דאדים ונטל מוקרי' עכ"ל לפנינו איתא בענין אחר:
מקורזלות שבת דף מ"ג. באבנים מקורזלות דחזיין לבית הכסא. פירוש מתוקנות ואין בהן חידודין פירוש שראשיהן חד. פירוש אחר אבנים רכות עכ"ל. ז"ל רש"י מקורזלות ראשן חד וראויות לכך וז"ל תוס' בפסחים דף מ"ז: באבנים מקורזלות פירוש רכות שהן ראויות לזה מיהו לא חזי לכיסוי עד שיכתוש וגבי בית הכסא נמי לפי שהן רכות ראויות יותר לקינוח מכשהן קשין ולא כמו שפירש התם הקונטריס בפרק כירה (דף מ"ג.) מקרזלות חדות דהכא לא אתי שפיר ורש"י מוחקו כאן מן הספרים עכ"ל. [והנה רבינו שפירש בלשון ראשון שראשיהן חד והיינו כפי' רש"י ע"כ דגם הוא לא היה גרס בפסחים דף מ"ז: מקורזלות אלא כגירסת רש"י באבנים דלא חזו לכיסוי הדם] ובסוכה דף ל"ז: כתבו התוס' להשיג על פי' רש"י וכתבו בשם ר"ת באבנים מקורזלות היינו רכות דחזו לחרישה ולזריעה. ודע דבשבת דף פ"א. ז"ל רש"י מקורזלות ביקוע שיהיו ראויות לקינוח:
מקשה שבת דף צ': מקשה של חזיר אחת. פירוש נימין הקשות בצואר החזיר שבין כתפיו שהן קשות ומשונות מכל שערו שבהן תופרי הרצעינין עכ"ל. וז"ל רש"י נימין קשין שבשדרה של חזיר:
מר ב' בפסחים דף כ"ה: אמר לי מרי דוראי. פירוש שלטון של כפר שלי עכ"ל. ורש"י פירש מושל עירי:
שם באות הנ"ל (שבת דף כ"ב.) אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב. פירוש מר רבה בר נחמני רביה. שבת דף ל"ז: ורב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה (חולין דף ק"י.) ורב יצחק נפחא מרי דעובדא הוה וכו' עכ"ל. בשבת דף ל"ז: פירש רש"י מרי דעובדא. מדקדק במעשיו. ובחולין דף ק"י. פי' רש"י מדקדק במעשיו. זהיר במעשיו טובא. עוד בביצה דף כ"ט: ורמי בר חמא מרא דעובדא הוה. ופי' רש"י מדקדק במעשיו:
מר ד' סנהדרין דף כ"ה: מפריחי יונים אלו שממרין את היונים. פירוש לשון מורה כלומר מלמדין אותן לפרוח להקדים ליונים אחרים עכ"ל. וז"ל שממרים את היונים מרגיזים אותם זה על זה להלחם:
מר יו"ד חולין דף צ"ד. טרפה הואי ויהבה ניהלי' במר דשחוטה. ובבכורות דף למ"ד. ההיא טבחא דהוה חשיד לזבוני תרבא דאטמא במר דכנתא. פירוש בתמורת' וחלוף עכ"ל. וז"ל תוס' תרבא דאטמא במר דכנתא. פירוש מר בחילוף דכנתא כמו במר דשחוטה:
מראנה חולין דף מ"ט. פליגי בה אבא יוסי בן דוסאי ורבנן. פירוש מראנה תולעת של בהמה שנמצאת חיה במעיה עכ"ל. לפנינו איתא מורנא. פיר' רש"י תולעת היוצאת מן הריאה ונקבה:
שם באות הנ"ל חולין דף ס"ז: מראנה דבישרא אסירן דכוורי שריין. פירוש תולעים שהתליעו הבשר או הדגים שרו עכ"ל. לפנינו איתא תולעים דרנא דבישרא אסירי דכוורי שריין. פי' רש"י דרני תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטין הבהמה ובלע"ז גרביליי"ש [ודע דתולעים הנדפס בגמרא לכאורה טעות הדפוס וגם אדלעיל מניה לא קאי להמעיין ברש"י ד"ה מינם ניים וכו'] איברא ברי"ף והרא"ש איתא מורנא דבשרא כגירסת רבינו אכן מה שכתב רבינו תולעים שהתליעו הבשר או הדגים שרו לא זכיתי להבין דהא מבשרא אסירי טעמא מפרש בסוגיא בגמרא משום דבהמה בשחיטה הוא דמישתריא הלכך התולעים שגדלו בבהמה עד שלא נשחטה באו מן אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא מהניא להנך תולעים שיש להם חיות לעצמן. אבל דגים באסיפה בעלמא סגי הלכך התולעים בהיתירא קא גבלו עיין רש"י ותוס'. [הן אמת בשר ודומה שהתליע אפילו בבשר בהמה אחר שחיטה שריין כמבואר בהרא"ש ובכל הפוסקים ובשולחן ערוך יורה דעה סימן פ"ד סעיף ט"ז. אבל מה שכתב פירוש וכו' צריך עיון מה ענינו לכאן דאיתמר דבישרא אסירי]:
מרביינת קידושין דף ל"א: והאמר אביי אמרה לי אם ההוא מרבייתא הואי עכ"ל: לפנינו איתא ההיא מרבינתיה הואי:
שם באות הנ"ל מינקת רבקה תרגום ירושלמי מרבנייתא דרבקה עכ"ל. בתרגום ירושלמי שלפנינו איתא מרבייתא:
מרג ב' תמורה דף י"ח. תשא ובאת שמה אפילו ממוריגייהו. פירוש אמר לך תשא ובאת להכי אתא דכיון דהגיע הרגל אי אתה רשאי לעכב מלהביא קדשיך ונדריך מיד אלא תטול אותם אפילו מן מוריגייהו כלומר שאפי' נכנסו מעצמן על הגורן ועל התבואה ועל המוריגים ודשים תקח אותם משם ותביאם לבית הבחירה וכו' עכ"ל. בהא שפירש רבינו שאפילו נכנסו מעצמן כיון לתרץ קושית תוספות בתמורה דף י"ח. ד"ה אפילו וכו' וז"ל לישנא אחרינא אפילו ממוריגייהו כלומר אפי' הן דשין את התבואה במוריגה ולא נהירא שהרי אסור הוא בעבודה וכו' ע"ש לכך כתב הערוך שאפילו נכנסו מעצמן וכו':
מרד א' שבת דף מ': לוקה מכת מרדות דרבנן. פירוש מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין באומד ובהתראה ובעינן מכה משולשת כדכתיב ארבעים יכנו ואמרו חכמים מנין הסמוך לארבעים אבל מי שעובר על מצות עשה שאמר לו עשה סוכה עשה לולב ואינו עושה (כתובות דף פ"ו.) (חולין דף קל"ב:) מכין אותו עד שתצא נשמתו בלי אומד ולא מכה משולשת. וכן מי שעובר על דברי חכמים מכין אותו בלא מספר ובלא מנין ובלא אומד ולמה קורין אותו מכת מרדות שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים עכ"ל. (במוסף א"ב תרגום ובנגעי בני אדם ובמרדות בני אנשא. פירוש מוסר תרגום ואני איסר ואנא ארדה) עכ"ל המוסף. וכן לשון התוספתא סוף פרק ג' דמכות מכת תורה ארבעים חסר אחת אומדין אותו אם יש לו ללקות לוקה ואם לאו אינו לוקה מכת מרדות אינו כן אלא עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו. וכן כתב רש"י בחולין דף קמ"א: ד"ה מכת מרדות. רידוי בתוכחות שלא ירגיל ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו עכ"ל. וז"ל המגן אברהם סימן תצ"ו סעיף קטן ב' מלקין אותו פירוש מכת מרדות כתב מהרא"י בביאורי רש"י סוף פרשת תצא שהוא י"ג מכות ע"ש ובהרמב"ם לא משמע כן עכ"ל. וחידוש שלא זכרו התוספתא הנזכרת וגם מה שכתב הערוך. וז"ל הר"ן בפרק נערה שנתפתתא בסוגיא דמוציא שם רע [באלפסי דף פ'.] אהא דקאמר מכות מרדות דרבנן פירש הערוך מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין באומד וכו' ולמה קורין אותו מכת מרדת מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים עכ"ל. נראה מדבריו דמכת מרדות הוא עד שתצא נפשו אף הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ששי מהל' חמץ ומצה אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח וכו' ומי שאכל מצה בערב פסח מכין אותו עד שתצה נפשו ולפי דבריהם יש בזה חומר בדברי סופרים מבדברי תורה אבל ר"מ הלוי כתב שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה ונראין דבריו ומיהו וודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים אבל כל שאינו אלא כדי לענשו על מה שעשה נראין הדברים שמכין אותו כפי אומד ב"ד ולהקל ממלקות של תורה ומכל מקום אין מדקדקין במכות מרדות ברצועה של מלקות האמורה במסכת מכות (דף כ"ב) עכ"ל הר"ן. וראיתי בתשובת הריב"ש סימן צ' שנשאל על מ"ש הערוך בפירוש מכת מרדות וכו' איך אפשר שיחמירו וילקו העובר על דברי חכמים עד שתצא נפשו והעובר על דברי תורה באיסור כרת מכין אותו באומד נמצא שיותר יענוש על דבר קל מדבר חמור וכו' תשובה שמלקות של תורה היא על בשרו ממש והשליש מן המכות על לבו והרצועה מעור עגל כפולה לשנים ושנים לארבעה ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בו ורוחב הרצועה טפח והמכה מכה בכל כוחו ולפי שקרוב שימות המוכה מחמת המכות החזקות ההם צריך אומד מתחלה שהב"ד יראו באומד הדעת אם יכול המוכה לסבול המכות מבלי סכנת מיתה ואם יראו שאין יכול לסבול יפחתו לו מן המכות וכו' אבל מכות מרדות אינו בדרך זה אלא שמכין אותו בדרך תוכחת מוסר ואף אם יכול לסבול יותר אין מכין אותו אלא לפי חומר הדבר שעבר בו והתוס' אמרו שאף במכת מרדות הן כמספר של תורה אלא שאינו חזקים כמותן וזה לפי שאמרו רז"ל בקידושין (דף כ"ח). הקורא לחבירו ממזר סופג את הארבעים וזה אינו אלא מלקות מדרבנן ואמרו בו סופג את הארבעים ואין בשום עובר על דברי חכמים מכין אותו עד שתצא נפשו אלא במצות עשה של תורה שיש לה זמן לקיימו וב"ד מתרין בו והוא מעיז וכו' וזה משום דכל שעתא בקום עשה קאי ואי עבר זמן מצוה לא מלקינן לי' כלל למי שעבר על מ"ע ובעל הערוך ז"ל בסוכה ולולב הוא שהזכיר מכין אותו עד שתצא נפשו ובעובר על דברי חכמים הזכיר בלא אומד ובלא מספר ולא אמר עד שתצא נפשו עכ"ל הריב"ש. ודע דתוס' בקידושין דף כ"ח. כתבו הטעם יפה דבשביל מדה כנגד שקרא לחבירו ממזר ואומר שחבירו עבר בלאו לפיכך סופג ארבעים כדין עובר בלאו:
מרדיא בב"מ דף פ"ז. צריכה וי"ו כי מורדיא דלברות. פירוש לברות שם הנהר והוא אגם כלומר צריכה ו' כמו המשוט של מלחים שמנהיגים הדוגית בנהר הנקרא לברות עכ"ל. גם במגלה דף ט"ז: וי"ו דויזתא צריכה למימתה בזקיפא כי מורדיא דלברות ולא פירש רש"י כלום אמנם בב"מ דף פ"ז. פי' רש"י. גם על רבינו יש לדקדק קצת שלא כתב פירושו בהקודם על הנאמר במגלה ואולי לא היה גרסתם שם כך:
מרזב א' שבת דף קמ"ז. אסור לעשות מרזב בשבת. פירוש כשיעטוף אדם טליתו ויקבל (נ"ל שצ"ל ויקפל) שני קצותיה כמין כרך קפול ויניחנה על כתף השמאלית ויחזור ויקפל שאר הטלית המשלשל בצדו הימין ויניחנה בכתיפו הימין נמצאת טליתו מקופלות מהנה ומהנה ומופשלת על כתיפו וחלל כנגד השדרה ונראה כמין מרזב וכזה הוא קשר כישי בבלייתא שהיו קושרין שתי כריכות וקורין אותו כישא וכסכוסי מאני עכ"ל. הביאו תוס' בשבת וע"ש מה שהקשו עליו דא"כ מאי קאמר בתר הכי מאי מרזב כיסו בבלייתא הלא אינו עשוי כעין כיסא עכ"ל. ועיין לעיל ערך כסכס:
מרזבני מגלה דף ו': ותלת מאה ושתין ושתא מרזבני איכא ברומי. פירוש אדונים עכ"ל. לפנינו איתא בבבל וז"ל רש"י מרזבני דוכסים:
מרזמא חולין דף ס"ג. שיקטנאי (לפנינו איתא שקוטנא) אריכא שקי וסומקי שריין וסימן מורזמא. פירוש לשון פרסי הוא שכל דבר שהוא ארוך ואדום נקרא מורזמא ואם שוקי' ננסין נקראין קיזי ואית דאמר גוצי עכ"ל. ורש"י פירש מורזמאי שם עוף שהיה מוחזק להם בטהור ושוקיו ארוכין וגופו אדום:
מרט ב' חולין דף צ"ב: רבא ממרטט לי' כלומר מחטט אחריו וחותכו יפה עכ"ל. לפנינו איתא רבה וכן גירסת הרא"ש ולהכי פסקו כאביי דאמר כוותי' דרב אסי מסתברא. אמנם הר"ן גורס רבא:
מריא ג' גיטין דף ס"א: מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא. פירוש מורה הוראה לעצמה כאלו לזכות מתכוונת ואומרת אחליפנו לחבר החמה שלי בצוננת שלו כדי שיאכל הוא הטוב עכ"ל. וכן פי' רש"י בגיטין שם ובחולין דף ו': ותוס' הקשה על פי' רש"י דמוריא משמע שמורה היתר לעכב משלו. ולכן פירשו בשם רבי מנחם דבתמיהה קאמרה ע"ש:
מרכנתא בכורות דף כ"ט: ההוא טבחא דהוה חשיד לזבוני תרבא דאטמא במר כנתא. פירוש מחכמי מגנצא היה מוכר חלב של ירך והיה אומר שהוא טהור של הדורא דכנתא טהור כמו דכי ואמר לו רבי משמי' דרבי יצחק האורליני ז"ל דהוא אמר דאקשתא ואיתרא דאמרינן בחולין (דף נ'.) בחלב של קיבה הוו אבל הדורא דכנתא כולי' טהור ולדבריהם מדכנתא בדלי"ת עכ"ל. ובמוסף (א"ב בנוסחאות כתובות שתי תיבות מר כנתא כלומר תמורת דכנתא.) עכ"ל. זהו גרסת ופירוש של רבינו תם שכתבו התוס' שם בבכורות שם דף ל'. ד"ה תרבא. (וכן משמע לשון רש"י שם בבכורות ובחולין דף צ"ד. גבי במר דשחוטה):
מרן ב' בבא מציעא דף פ"ד: שדרינהו רבנן לבני מרוון ואסקוה עכ"ל. לפנינו איתא לבני בירי:
מרוס חולין דף ס': אמר ריש לקיש הרבה מקראות יש שראוין לישרף כספרי מרוס (לפנינו ליתא). פירוש ספרי הכופרים בבוראם ומפורש בשבת פרק כל כתבי דף קט"ז. פ"א מין היה ושמו מרוס. פ"א ספרים החיצונים של חכמת יונית שמם בלשונם המירוס עכ"ל. לפנינו בשבת איתא ספרי מינים:
מורסן חלה פרק ב' הן ושאורן וסובן ומורסנן. פירוש פסולת דק של קמח נקרא סובין ופסולת הגס מורסן עכ"ל עיין מה שכתבתי בקונטריס סימן ז':
מרק א' יומא דף ל"ב: חולין דף כ"ט: קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו למה לי למרק מצוה למרק. פירוש מצוה להשלים בשחיטה מיעוט סימנים שנשארו שלא ישאר כלום עכ"ל. ז"ל תוס' בחולין דף כ"ט. ד"ה ומירק אחר שחיטה וכו' מירק לשון גמר כדאמרינן במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק עכ"ל. ודע כי עד שעה זו לא מצאתי דבר בהמדרש רבה והנה גם רבינו הערוך שכתב לקמן בסמוך בזה הלשון כמו מלשון המתחיל במצוה אומרים לו מרוק וכו' אמנם לא הראה מקומו איה:
מרקא א' ממאי הוי דאפילו אימי' בטיהרא ושתיא חמרא מרקא. פירוש מזוג במים. פירוש אחר השוקט אל שמריו כדכתיב ולא הורק מכלי אל מכלי. פ"א יין המורק וצלול עכ"ל. וז"ל רש"י שכרא מרקא שכר מזוג. פירוש אחר שכר חזק:
מרקא ב' בבא מציעא דף מ"ז: קונין במוריקא (לפנינו איתא במרוקה) פירוש גרעינה של תמרה שמחליקין בה תפר הנייר עכ"ל. וז"ל רש"י מרוקא כלי העשוי מגללי בקר. וז"ל תוס' מרוקא פירוש גרעיני תמרה שמחליקין בהן את הקלף:
מרקוליס סנהדרין דף ס' הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ובבבא מציעא דף כ"ה: ואילו חייב להכריז מצא מעות וכו' כאבני בית קוליס חייב להכריז. פירוש בית ע"א שמה מרקוליס עבודתו רגימת אבנים ועיקרה במסכת עבודה זרה דף נ'. אילו הן אבני בית מרקוליס אחת מיכן ואחת מיכן ואחת על גביהן ע"כ. ונ"ל כרש"י בסנהדר' ד"ה מרקוליס מצדדין וכו' וקורין אותה מרקוליס ועובדין אותה בזריקת אבנים. מיהו תוס' בב"מ דף כ"ה: ד"ה כאבני בית קוליס כתבו בזה"ל מכאן אומר ר"ת דאין שם ע"ז מרקוליס אלא קוליס כדאמר הכא והא דקרי לי' בעלמא מרקוליס היינו חילוף קילוס שהן קורין אותו קילוס לשון שבח וחכמי' החליפו לגנאי לשון לעג וקלס (תהלים ע"ט) ומר הוא חילוף כמו מר דשחוטה בחולין דף צ"ד. עכ"ל. וכן כתבו בסנהדרין וכ"כ בע"ז דף נ'. ד"ה אבני בית קוליס הקשה ר"ת היאך מזכירין שמה כיון שאינה כתובה בתורה דבפרק ארבע מיתות (דף ס"ג) משמע דעבר אושם אלקים אחרים לא תזכירו ואומר ר"ת דקילוס לשון שבח שמה וחכמים כינו אותה קוליס לשון לעג וקלס וזה מרקוליס חילוף קילוס לשון מר דשחוטה עכ"ל. וכ"כ הרב מברטנורה פ"ו משנה ז' בזה"ל הזורק אבן למרקוליס שעובדין אותה בזריקת אבנים והמסלק אבן מלפניו נמי חייב מרקוליס חילוף השבח מר לשון חילוף הוא כמו במר דכנתא. במר דשחוטה קילוס שבח עכ"ל. ועל פי' זה יש לדקדק טובא חדא דעל פי דקדוק הלשון לא נמצא שום חילוק והעיקר והשורש קלס לו שני פנים שבח או בזיון כמבואר לפנינו בקונקרדנסיוס ובפסוק והוא במלכים יתקלס [חבקוק א' פסוק י'] פי' רש"י מתלוצץ בהם וכל לשון קלסה לשון דבור הנדברים בו יש לטוב ויש לרע עכ"ל. ורד"ק פירשו לשון שבח. וכן [ביחזקאל ט"ז פסוק ל"א] לקלס אתנן ז"ל רש"י לדבר ולהתהלל אתנן יפה שנותנין לה וכן כל לשון קלס לשון דבור ורד"ק פירש לשון בזיון הרי מבואר להדיא דמלת קלס פירושו לפי הענין. ואם היה קבלה ביד ר"ת לחלק בין קילוס ובין קוליס נקבל ממנו אבל עדיין קשה דהוי לחכמים להזכיר מר קילוס והיה מכוון חילוף קילוס פירוש חילוף השבח ועולה זכרונה לגנאי. אמנם בכל מקום נזכר מרקוליס והנה קוליס שפירושו גנאי ובצרוף מר יהיה הפירוש חילוף הגנאי ותו קשה דהי' סגי בכך אם הזכירו אותה הע"ז בשם קוליס לבדו ולמה זה הוסיפו על שמו [ואדרבא יש מכשול חלילה דמלת מר כמעט בכל המקומות אדנות וכבוד]. אמנם לפי פירוש רש"י והערוך דשם הע"ז בעצמה היה מרקוליס שפיר גרסינן בכל המקומות היכי דתני העובד למרקוליס דחייב משום עבודה זרה דהסברא ודיעה ישרה נותנת דהיכי אמרינן דעובר על ושם אלקים אחרים לא תזכירו היינו באופי המזכיר באותה ברייתא בסנהדרין דף ז"ג: שלא יאמר שמור לי בצד ע"ז פלונית הרי שמזכיר שמה לסימן וקצת לחשיבות נוטה ועל כל פנים אינו מבזה ולהכי נקט' הברייתא אופן האסור כגון שיאמר שמור לי וכו' אבל בלתי ספק כשיאמר אם תעשה כך וכך לע"ז תהיה חייב מיתה שאין בזוי גדול מזה שמזכיר שמה בפירוש לידע שחייב מיתה עליה וודאי דאפילו מצוה היא לידע הדין בהחלט. ומעתה ניחא הכל דבכל המקומות ובמשנה דסנהדרין דף ס"ג: דתני מרקוליס לענין העובדה באבנים שחייב מיתה עלי' שפיר מזכירה לגנאי אמנם בהך איבעי דהש"ס בב"מ דף כ"ה: באם מצא מטבעות אחת מכאן ואחת מכאן אם חייב להכריז ונקיט לסימנא כאבני וכו' הוכרח לצייר בסימנא כאבני בית קוליס ולא הזכיר בית מרקוליס ומשום ושם אלקים אחרים ולכך שינה ואמר קוליס. אמנם בברייתא דתני ואלו הן אבני בית קוליס אחת מכאן וכו' והך ברייתא הביא הש"ס בע"ז דף נ'. ותירץ רבא כי תניא ההיא בעיקר מרקוליס לחייב עלי' ע"ש הנה הערוך גורס באותה ברייתא ואלו הן אבני בית מרקוליס מעתה ראה בעין השכל דקדוק לשון הערוך כאבני בית קוליס מהו פירוש בית ע"ז שמה מרקוליס עבודתה וכו' [והא דנקיט הש"ס קוליס כדי שלא להזכיר שמה ועל זה סיים הערוך] ועיקרה כדתניא בפרק רבי ישמעאל [דשם מיירי לענין האיסור לכך] קתני ואלו הן אבני בית מרקוליס וכו' וניחא לפ"ז גם לשון רבא דאמר עלה דהך ברייתא כי תניא ההיא בעיקר מרקוליס עולה יפה גם בברכות דף נ"ז: דמברך ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו מזכיר שפיר שם מרקוליס. עיין קונטריס סימן נ"ז:
משה בקידושין דף ל"ח. תנו רבנן בז' באדר מת משה וכו' עכ"ל. לפנינו איתא תניא אידך בז' באדר וכו' ונחזיק טובה לרבינו דגריס תנו רבנן בז' באדר וכו' כי היא יותר נכונה על פי הסוגיא דשם ובזה תבין מה שחידש רבינו להביא דוקא הך דקידושין:
משח א' מגלה דף ט': אין בין כהן המשוח בשמן המשחה למרובה בגדים. פירוש כהן גדול שהי' בבית ראשון היה משוח שהיה להם שמן המשחה בבית שני שלא היה להם שמן היה מתמנה כהן גדול בלבישת שמנה בגדים שכל זמן שהיה הדיוט היה משמש בארבעה נתרבה בשמנה נעשה כהן גדול עכ"ל. וז"ל רש"י ד"ה מרובה בגדים. כהנים גדולים ששמשו בבית שני ואף בבית ראשון מימות יאשיהו ואילך שנגנזה צלוחית של שמן המשחה:
שם הוריות דף י"ב: משוח שעבר כגון שאירע פסול לכהן גדול ונתמנה אחר תחתיו ואח"כ חוזר ראשון לעבודתו אותו ששימש כשאירע פסול לכהן גדול נקרא משוח שעבר עכ"ל. גם במגלה שם איתא כן:
עוד שם באות הנ"ל עבודה זרה דף ל"ח: האי משחה שליקא דארמאי שרי למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם מותר אי משים תערובות מיסר אסירי עכ"ל צ"ל מיסרח סרי. פירוש מבאיש ומסריח ונפסד:
משח ג' סוכה דף ל"ו. רבי מאיר אומר אפילו בחוט ובמשיחה כלים פרק כ"א הנוגע בחוט ובמשיחה גיטין דף ע"ח: גט בידה ומשיחה בידו שבת דף נ'. בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה. פירוש משיחה יתר עכ"ל. תיבת בשמן ליתא לפנינו בגמרא דשבת וכ"כ הרב"י בסוף סימן ש"א דנראה מדברי הרמב"ם שלא היה גורם בשמן. אמנם רש"י ותו' וכן הטור והרב"י גרסו בשמן ע"ש:
משך יומא דף נ"ט. זבחים דף נ"ג. תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר שמעון בן יוחאי זה וזה יסוד דרומי ומשכוה גברי לגברא. ובזבחים דף קי"ט: אל המנוחה ואל הנחלה וכו' תנא דבי ר' ישמעאל זו וזו שילה ור' שמעון בן יוחאי אומר זו וזו ירושלים וכו' עד תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר' שמעון בי יוחאי זו וזו ירושלים ומשכוה גברי לגברא עכ"ל. ביומא נ"ט. ובזבחים דף קי"ט: כתבו תוס' דנראה להם כגרסת הערוך גברי לגברא ע"ש:
שם שבועות דף י"ב: זבחים דף ו': קרבנות ציבור סכין משכתן למה שהן. פירוש מה שהן אם תמידין ואם מוספין סכין מושכתן להיות כן טרם ימשכו לסכין אין לומר איזה תמיד ואיזה מוסף אלא תלויין ועומדין בתנאי לב בית דין שכן מתנה עליהן לב בית דין אף על פי שאמרו עליהן שהן תמידין אם ירצו להקריבן לשום זבח אחר רשאין לפי שבזמן שמשך זה הסכין של תמיד הרי הוא תמיד ובזמן שמשך זה לסכין של מוסף הרי הוא מוסף וזה סיוע לרבי יוחנן שאם לא הוצרכו להם נפדין תמימין שלא משכתן סכין לעולם עכ"ל. כל דברי הערוך העתיקו התוספות בשבועות ובזבחים:
משמהיג יומא דף ע"ז. והבו לי' עשרין וחד מלכי ופרוותא דמשמהיג עכ"ל. בנוסח הגמרא שלפנינו ליתא. אמנם בנוסחא שבעין יעקב איתא:
משמש שבת דף פ"א. אסור למשמש בצרור בשבת. פירוש משמוש להחליק מקום חידודו שלא יסרט בשרו שנמצא בא לידי כתישה או לידי טחינה עכ"ל. וז"ל הרא"ש אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שהוא ממשמש בחול מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן אלא כלאחר יד. פי' רש"י הוצרך ליפנות ואינו יכול אסור למשמש משום השרת נימין כלאחר יד אוחז בשתי אצבעות. ורבינו חננאל פירוש אסור למשמש בצרור כדי להחליקו שלא ישרט בשרו ומשום כתישה עכ"ל. וכ"כ הטור שני פירושים אלו בשם רש"י ור"ח ובב"י בא"ח סי' שי"ב ובשולחן ערוך לא הזכיר המחבר וגם רמ"א הך דינא דאפילו להחליק הצרור מותר כלאחר יד ולא חיישינן לכתישה או לטחינה וצ"ע אמנם מצאתי במגן אברהם שהזכירו בס"ק ז' ולכאורה ראי' גדולה יש לפירוש הערוך ור"ח וקצת צריך עיון לפירוש רש"י שפירש בזה הלשון הנצרך לפנות אמרינן לקמן בפרקין דממשמש בצרור בנקב והוא נפתח וקס"ר דקאמר ובשבת אסור למשמש כלל כדרך שממשמש בחול ליסתכן. דאמר מר עמוד החוזר וכו' ע"ש והנה למאי דאמרינן לקמן דף פ"ב. הנצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות אמר רב חסדא יעמוד וישב ויעמוד וישב ר"ב חנן מנהרדעא אמר יסתלק לצדדין רב המנונא אמר ימשמש בצרור באותו מקום ורבנן אמרי יסיח דעתו וכו' מדברים אחרים אמר רב ירמי' לדידי חזי לו ההוא טייעא דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפיך כקדרה ע"ש. הרי כמה וכמה תקנות יש ומשמע דלא פליגי הנך אמוראי אהדדי אלא דכל אחד הוסיף בתיקון זה ור' ירמי' העיד ממעשה רב וא"כ מאי אתקפתי' דמר זוטרא ליסתכן דהא איפשר לו לעשו' כרב חסדא או כשארי אמוראי ולכך קאמר רבא דבשבת אסור בתקנה דלמשמש כי אם בשאר אופנים אבל לפירוש הערוך ור"ח שפיר קאמר מר זוטרא ליסתכן דהיינו באם שאינו מחליקו ישרט בשרו. וז"ל תוס' אסור למשמש בצרור פי' בקונטריס הנצרך ליפנות ואינו יכול אסור משום השרת נימין וא"ת והא רבא בדבר שאינו מתכוון סבר כר"ש וכו' וי"ל דהכא במשמוש צרור הוי פסיק רישי' עכ"ל. והנה עיקר כוונתם לכאורה כמו שכתב בהגהת הרא"ש וז"ל וחשיב פסיק רישי' אבל קנוח בעלמא אפילו בחרס לא הוי פסיק רישי' ושרי ע"ש וכן פירש המהרש"א כוונת התוס'. ולולא דבריו של הגאון מהרש"א ז"ל שלכאורה הוא דחוק מאוד שהמשמוש שהוא רק באותו מקום [כדאיתא דף פ"ב] וגם הוא ע"י צרור יהיה חשש יותר להשרת נימין ממה דמקנח לנקות את עצמו מכל דבר רע שיהיה ראוי לעבוד ולברך להבורא יתברך והוא בחרס שהוא חדוד ואפילו הכי שרי ולא חיישינן למסקנת להשרת נימין ותדע דלפי מאי דסליק אדעתין דף פ': דטעמא דרבי יוחנן דאמר דאסור לקנח בחרס בשבת דטעם משום השרת נימין קשה דא"כ הוה לי' למיסר נמי קינוח בצרור אלא וודאי דרק בחרס שייך האי טעמא וכמשמעות רש"י שם השרת נימין שמשיר את השיער מפני שהוא חדוד. ועוד דרב המנונא דאמר בדף פ"ב. ימשמש בצרור באותו מקום ולא התנה שיהיה כלאחר יד צריך אני לומר דלא מיירי רב המנונא בתקנה זו רק בחול דאי בשבת אסורה וודאי משום פסיק רישי' וזה דחוק גדול וכיצד יעשה בחול ישמיע וכיצד יעשה בשבת לא השמיע ומה גם סתמא נקיט ומשמע בין בחול ובין בשבת [והאמורא צריך לפרש דבריו עיין בתוס' בשבועות דף כ"ו: ד"ה אלא] ודחיקא טפי אם נאמר דרבא ורב המנונא פליגי אי הוה פסיק רישי' או לאו נמיהו בזה עיין תוס' בשבת דף צ"ה. ד"ה המכבד] ותו יש לדקדק דרבא דאמר אסור למשמש בצרור בשבת ורב המנונא הוסיף באותו מקום הרי זה מקצר וזה מאריך וזה וודאי לא לחנם. ויותר קשה למאי דסליק אדעתי' דמר זוטרא לא היה מבין סיומא דרבא כדרך שהוא ממשמש בחול [ובשלמא למסקנא כלאחד יד שפיר מסיים כדרך שהוא וכו'] מכל הלין קושיות ודקדוקים הוה אמינא במה דכתבו תוס' בלשונם דהכא במשמש צרור [ולא כתבו בצרור] עולה כוונתם במשמוש צרור כפירוש ר"ח והערוך לתקן הצרור בעצמו להחליקו והוי פסיק רישא בהחלט וכדאמרן משום כתישה או טחינה ולכך מסקנת רבא דדוקא כלאחר יד שרי משא"כ רב המנונא דמיירי בהוצרך ליפנות ולמשמש באותו מקום שרי לגמרי ובזה יבוארו בס"ד כל הגמגומים על נכון ובאה לי שם ישכון. ודע דרב אלפס ז"ל לא הזכיר דינא דרבא דאסור למשמש בצרור ולכאורה פליאה הוא ואולי יש לומר דס"ל להרי"ף בהא דרבא כפירוש רש"י ז"ל [וס"ל לרי"ף דבצרור גופי' להחליקו אסור משום כתישה או טחינה] ודלא כר"ח והערוך ולכך דחייה הרי"ף להא דרבא מקמי מימרא דרב המנונא דאמר בהוצרך ליפנות דימשמש בצרור [והביאו הרי"ף בהלכות] מוכח דרב המנונא חולק ארבא או מטעם דלא חייש בצרור להשרת נימין או מטעם דלא הוי פסיק רישי' וכמבואר למעלה. ודע עוד דגם בהרמב"ם לא מצאתי מימרא זו דרבא וצריך אני לומר דס"ל להרמב"ם כשיטת הרי"ף רבו וכדאמרן:
שם באות הנ"ל שבת דף קמ"ז. סכין ומשתמשין בבני מעים עכ"ל. לפנינו איתא ממשמשין:
משניתא עירובין דף ק'. רמו במשוניתא הנך דסלקין לעילאי אסירן עכ"ל. (לפנינו איתא דדמו כמשוניתא) פירוש שאם יצאו מן האילן שרשין הרבה שהן מושלכין על הארץ כגשר זו על זו מה שעולה למעלה מג' הוא כאילן ואסור למטה מג' מותר יש גורסין דמו בד' ויש גורסין רמו ברי"ש עכ"ל. וז"ל רש"י דדמו כי משוניתא כשן סלע כהר זה שמשופע לצדדין כך יוצאין שרשים קטנים מתוך הגדולים לצדדין וכפופין לארץ מכאן ומכאן והגדולים הולכים ומגביהן באלכסון יותר משלש כזה:
משק כתובות דף ע"ה. זיעה גבי כהנים אפשר לעבורי' במקוה דחמרא ומורה ומושקן עכ"ל. לפנינו איתא בקיוהא דחמרא. פירש"י ביין קהה. והנך שתי תיבות ומורה ומושקון ליתא לפנינו:
משקר עבודה זרה דף כ"ח: ואי לא לייתי משקרי חלזוני נחות. פירוש צפרדעין שהן נסדקין וצפרדע יוצא מהן עכ"ל. לפנינו איתא חלזוני משקדי:
מת ב' יבמות דף נ"ה: שכבת זרע דאשת איש פרט למשמש מת וכו'. פירוש גיד בלא קושי נקרא מת וכן מפורש בשבועות דף י"ח. נועץ צפרניו בקרקע עד שימות הגיד עכ"ל. עיין לעיל ערך וטוב:
שם באות הנ"ל כתובות דף ל"ז: לפי שמצינו למומתנן בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להן שנאמר וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן ת"ל כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה. פירוש דרך עליי' לא נתנה שגגתה לכפרה שפטור מגלות דלא סגי לי' מיתות קלות היכא דהרגו דרך ירידה דנתנה שגגתה לכפרה וחייב גלות וגלות מכפרת עליו עכ"ל. עיין קונטריס סימן נ"ח:
מתה יבמות דף מ"ג. התקינה לנר או למיתוח טעמא. יש ספרים שכתב בהן מיתה ויש מתוח ויש מיתוי ויש מיתון והעיקר מן וימתחם כאוהל לשבת (ישעי' מ"ו) וכך מנהג האורגים יש להם עץ ארוך ברוחב היריעה ובראשם שני מחטין שבורים ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי אורגים הוא ע"כ. ורש"י פירוש למתוח. לפרוס בגדים או חוט זו מזו:
מתחל כתובות דף ע"ז. כליל מלכא ומתחלי דערלה סומקא עכ"ל. לפנינו איתא דדיקלא ופי שומר שיש להם לתמרים בקטנותן כעין שיש לאגוזים קטנים:
מתי ברכות דף ב'. מתי קורין את שמע בערבין. פירש ר' מצליח הא"לף אינו עיקר והוא כמו מתי אבא ואראה פני אלקים (תהילים מ״ב:ג׳) מתי אעשה גם אנכי לביתי (בראשית ל׳:ל׳) ויש ששונין מאמתי ואל ף תוספת כמו א' דאזרוע זרוע ותרגום מתי אימתי והשונה מֵאַמָתַי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ במדבר י"ב) עכ"ל. בדפוסין אחרים נוסחת הערוך בזה"ל ממתי קורין את שמע בערבין פירש רבי מצליח הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי וכו'. ויש ליתן טעם למה לא פתח התנה מתי קורין וכו' כלישנא דקרא ואולי תוספת המ"ם כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל התורה והאל"ף נגד עשרת הדברות שפתח באנכי כנודע. ודע בסמיכות חכמים ריש מסכת ברכות כתב בשם ספר שדה יהושע פירוש על דברי הגאון שכתב מ"ם ראשונה אינה עיקר וכו' ע"ש:
מתכלתא שבת דף ע"ז: מתכלתא אימתי תכליתא דדא. פירוש מאחר שתכלה הליפתן מה אוכל פירוש אחר סולם. פירוש אחר שפירוש רב האי כישור כלי מטוה וכן מנהג בני אדם כשמתחילין לעשות מלאכה לומר מתי תכלה זו המלאכה עכ"ל. לפנינו איתא מתי תכלה דא פי' רש"י לכשיכלה מה נאכל ונראה לי מתי תכלה דא לפי שאינו כלה עד זמן ארוך שאינו נאכל אלא מעט מעט עכ"ל:
מתן ה' בבא מציעא דף מ"ט. האומר לחבירו מתנה אני נותן לך ואפילו מתנה מועטת אם חזר בו אין לו עליו אלא תרעומות עכ"ל. עיין שם היטיב:
נשלם אות המ"ם נתחיל אות הנו"ן