חב ב' (סוכה דף מ'. ובבא קמא דף קא) עלי קנים ועלי גפנים שגבבן לחובה על פני השדה לקטן לאכילה ולמאכל בהמתו יש בהן משום קדושת שביעית וכו' עכ"ל. (סוכה מ). שגבבן לחובה פי' רש"י לשון מחבא (בבא קמא) בחובה פירש"י לעשות מהן מחבות אוצר לימות החורף:
עוד שם (בבא קמא דף פא). ושאר כל האלנות מן חובו של אילן ולא מן חודו. פירוש מענפין שבצדדין שמחבין האילן ולא מחודו עיקר לבו של אינן (חוב באילן כמו חיק) השב ידך אל חיקך אעיל כען ידך בחובך וכו' עכ"ל. לפנינו איתא מן איבו של אילן. וז"ל רש"י מאיבו של אילן מפריו כלומ' מענפים הרכין והדקין וכו' לישנא אחרינא מאיבו של אילן ממחבואתו מקום שיש בו ענפים הרבה דהיינו באמצע גבהו ולא בחודו מלמעלה ענף האמצעי שהוא עליון מתשובת הגאונים:
חבית (שבת דף עד). מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות. פי' משום חוסר החרסית וכששוחקו משום טוחן וכשמשליך צרורות וחרסין שבו משום בורר וכשלשו היינו הלש וכשמחתך היינו מחתך ועיקר מלאכה היינו לבנין וגמר מלאכה והשוואתה מכה בפטיש עכ"ל. וז"ל רש"י שבע חטאות טוחן הרגבי' ושוחקן הדק היינו טוחן ובורר צרורות הגסין מתוכן הרי שתים ומרקידן בנפה ומגבל הטיט דהיינו לש וממרח הטיט כעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק ומבעיר האור בכבשן ומצרפו בתוכו הרי מבשל חיובא דחופר ליכא דאינו צריך אלא לעפרה עכ"ל. ובכן דברי הערוך צל"ע:
חבס (בבא מציעא דף פ). אמר אביי בשחבסן לאלתר. פי' שוברו מיד עכ"ל. כשחבטו איתא לפנינו ועיין פי' רש"י:
חבץ ב' (מנחות דף עה). אמר רב יוסף האי חביצא אי אית בה פירורין כזית וכו' פי' פירר הפת בקערה ושפך המרק עליהן עכ"ל. הביאו תוס' פי' הערוך:
חבק (נדה דף כז) במתניתין על שוקיה ועל פרסותיה מבפנים טמאה (גמרא) מבפנים ועד כמה אמרי דבי ר' ינאי עד מקום חבק. פי' כשמוצאה דם על שוקה ועל פרסותיה באותן הצדדין שמדבקין זה עם זה הוי מבפנים וכשנועלין האנפליא יש לה לולאות ומחברין לולאות באמצע השוק פעמים מבפנים ופעמים מאחור וזהו מקום חבק. פי' אחר עד מקום חבק עד מקום שמחבק ירכה על שוקה כשכופפם ירכה ואותו מקום חבק עצמו הוי כלפנים כנגד התורפה ואם נמצא דם במקום חבק טמא אם נמצא על שוקה וירכה מבפנים עכ"ל. וע"ש תוס' ד"ה מקום חבק. שהביאו לשון הערוך שני פירושוים אלו קצת בנוסחא אחרת:
חבר א' (ראש השנה דף לד). לא אמרו אלא בחבר עיר אבל שלא בחבר עיר לא עכ"ל. פי' רש"י חבורת עיר ציבור (מגלה דף כז) במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר עכ"ל. (פירש"י חכם המתעסק בצרכי ציבור) ז"ל הר"ן חבר העיר חכם המתעסק בצרכי ציבור האי הוא פירושא דחבר העיר הכא אע"ג דבפ' ב' (דר"ה) חבר עיר היינו ציבור עכ"ל. וקצת יש לדקדק דלא מייתי הר"ן הך דברכות (דף ל). במשנם וכן שאלני אחי הרב המובהק מוהר"ר הירש דיין דק"ק ליסא ויש ליישב עפ"י עיון הכא בערוך. (ברכות דף ל). אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר פי' גדול העיר אשר יוועדו עליו כל הזקנים שנאמר כל אלה חברו. פי' אחר ציבור מקום שמחברין בני העיר להתפלל בו וכו' עכ"ל. וז"ל רש"י חבורת העיר:
חבר ב' (שבת דף יא). אמר רב תחת ישמעאל ולא תחת עכו"ם תחת עכו"ם ולא תחת חבר תחת חבר ולא תחת תלמיד חכם וכו" פי' תחת ישמעאל ולא תחת סתם עכו"ם תחת סתם עכו"ם ולא תחת חבר שהיו פרסיים קורין לכומרין חברין והיו אותן חברין רעים ומצירין לישראל כדאמרינן (שבת דף עה) מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא פי' שגזרו שלא להדליק נר שום אדם אלא לגילוליהם ביום אידם והיו ישראל מדליקין בסתר ואם יראו העכו"ם נר חנוכה ידעו שמדליקין בבתיהם. (ובביצה דף ו). והאידנא דאיכא חברי חיישינן. פי' שאומר לישראל כיון שאתם קוברין המת שלכם תקברו המת שלנו בי"ט שלכם חיישינן ומשהינן למחר (וביבמות דף סג). בגוי נבל אכעיסם רבי יוחנן אמר אלו חברים אמרו ליה לר' יוחנן אתו חברי לבבל שגא נפל קמקבלי שוחדא תריץ יתיב וכו'. (ובגיטין דף י"ו). רבה בב"ח חלש על לגבי' רב יהודה ורבנן לשיולי ביה אדהכי אתא חברא שקלא לשרגא מקמייהו אמר רחמנא או בטולך או בטולא דבר עשו למימרא דרומאי מעלו מפרסאי והתני רבי חייא אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה ידע הקב"ה בישראל שאינן יכולין לקבל גזירתן של רומיים עמד והגלן לבבל וכו' שהיו מאז החברים במדי ופרס לפיכך אמר רב תחת עכו"ם ולא תחת חבר ותחת חבר ולא תחת ת"ח שאע"פ שחבר מיצר הרבה יש לו אימת ממשלה וכו' עכ"ל זה הפי' שפי' רבינו שחברים המה כומרים כתבו התוס' בשם הר"י מקורביל ע"ש מבואר יותר. (ובשבת דף יא) ז"ל רש"י חברי אומה מבני פרסיים. (ובדף מה) ז"ל רש"י חברי שם אומה שהיתה עם פרסיים. (ובביצה דף ו). ד"ה דאיכא חברי. אומה רשעה שהיתה בימי פרסיים וכופין את ישראל לעשות מלאכתן ובי"ט היו נדחין מהם על ידי שאומרים להם י"ט הוא ואם יראו אותם מקברים מתיהם יכופו אותם למלאכה. (ובגיטין דף יז). פי' רש"י חברי פרסאי. (וביבמות דף סג). ז"ל רש"י חברי פרסיים רשעים ומבזים ואינם מכירין כבודם של ישראל. (ובקידושין דף עב). הראני פרסיים וכו' הראני חברין וכו' ז"ל רש"י חברין אומה הסמוכה לפרסיים ומשחיתים וטורפים היו יותר מפרסיים. והנה דברי רש"י בפירושו על מלת חבר נראין כסותרין זה את זה קצת. ודע דתו' בשבת (דף יא) דחו לפי' רש"י דחבר היינו פרסיים אלא דחבר אומה אחרת היא ע"ש. ועוד כתבו שם בשם הר"י מקורביל דחברים היו כומרים מפרסיים דומים למלאכי חבלה לפי שלובשים בגדים שחורים ורחבים ע"ש. ולכאורה יש לדקדק דאי מטעם שלובשין בגדים שחורים השיב לוי לרבי (בקידושין דף סג) שדומין למלאכי חבלה א"כ כששאל רבי ללוי הראני ישמעאלים והשיב לוי דומין לשעירים של בית הכסא ופי' רש"י לשעירים שלובשים שחורת ודומין לשדים והנה על כורחיך להר"י מקורבי"ל הי' פי' אחר על הך דישמעאלים דומין לשעירים וצ"ע שלא זכרו תוס' פי' על זה משמו'. ומצאתי למהרש"א בחידושי אגדות שדוחה פי' רש"י דדומין לשעירים וכתב פי' אתר ע"ש:
חבש ב' (חולין דף נב). כללא דמלתא כל דחביש חיישינן. פי' כל דבר הקשור שכשנופל עליו עומד במקומו חיישינן לריסוק אברים ס"א כל דבר קשה דחביט חיישינן לריסוק אברים דבר רך או שריק לא חיישינן עכ"ל. לפי שעה לא מצאתי (אמר המעתיק עיין לקמן בערוך ערך שרק ב' שהעתיק שם כס"א כל דחביט חיישינן כל דשריק לא חיישינן עכ"ל. אבל לפנינו אית' בהאי לישנ' כל מידי דמישרק אין בו משום ריסוק אברים לא מישרק יש בו משום ריסוק איברים):
חגר (עירובין דף כב). ולשאר עושין לה חגירה גבוהה י' טפחים עכ"ל. לפנינו איתא חגורה:
חד א' (ברכות דף כח). חדא היא לך או חדת היא לך. פי' רב האי שמועה זו שאמרתי לך אחת היא לך שלא שמעת אותה אחת ממני או מחודשת היא לך דשמעת קמי השתא והשתא איחדת לך בה טעמא אמר לי' חדתא היא לי דקמי השתא הוו תמרי לה כר' אלעזר (כר' יהושע בן לוי) והשתא כר' יוחנן עכ"ל. הכי איתא בגמרא רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה וכו' אתא ר' נתן בר טובי אמר מאן אמר הלכה בי מדרשא א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין הלכה כר' יהודה דאמר מתפלל של מוסף ואח"כ של מנחה א"ל ר' יוחנן אמרה א"ל הן תנא מיניה ארבעין זימנין א"ל חדא היא לך או חדת היא לך א"ל חדת היא לי משום דמספקא לי ברבי יהושע בן לוי וז"ל רש"י חדא היא לך אחת היא לך שלא למדת דבר משמו של ר' יוחנן אלא זו בלבד לכך חביבה היא לך או חדשה היא לך שהיית סבור שאחד מן האחרים אמרה עכ"ל. לכאורה תמוה וכי בשביל שהיה סבור שריב"ל אמרה תנא מיניה כל כך זימנין מה יגרע כחה אם ריב"ל אמרה או ר' יוחנן אמרה ואם ריב"ל אמרה פשיטא דהלכה אמיתית היא לפי מ"ש בספר יוחסין ובשארי מחברים דריב"ל היה רבו של ר' יוחנן (והוי יודע דבמכות דף ב'. איתא אמר ריב"ל אמר ריש לקיש כתבתי שם על הגליון אמר ריש לקיש נדפס בטעות דאי אפשר שיאמר ריב"ל דבר בשם תלמיד תלמידו וכן בילקוט ליתא רק אמר ר' יהושע בן לוי דאמר קרא וכו') ועיין בקונטרס סימן ח:
חד ג' (קידושין דף פא). א"ל מאן את א"ל אלא חדוותא דהדרא ביומא ע"כ. לפנינו איתא חרותה ופי' רש"י חרותה שם זונה נזכרת בעיר:
חדייב (קידושין דף עב). לחלח זו חילזון חבור זה חדייב עכ"ל. לפנינו איתא הדייב אבל ביבמות (דף יז) איתא חדייב:
חדק א' (שבת דף קכה). כיון דחדקה שויה דופן קירויה עכ"ל. לפנינו איתא דהדקה:
חדק ב' (שבת דף מו). מאי חליות כעין חליות דאית בה חידקי חידקי. (פי' שאינן יוצאין זה מזה אבל נראין כשהן פרודין ואינן פרודין ונרא' המעמידה או המטלטלה כבונה הלכך החליות בין גדונה ועיין קטנה אסירא וכו' עכ"ל). ועיין לקמן בערך חרק גרס דאית בה חידקי עיין שם:
חדק ג' (עירובין דף קא). הדלת שבמוקצה וחדקן שבפירצה (גמרא) תנו רבנן סיכי קוצים וחבילי קוצים שתיקנן בפירצה שבחצר שמע מיניה חדקים שבפירצה קונים הם ועוד מדאמר ליה ההוא מינא לרבי יוסי בר חנינא חדקאה דכתיב בכו טובם כחדק כלומר אתה הטוב והגדול דומה לקוץ עכ"ל. לפנינו איתא לרבי יהושע בן חנניא:
חדש א' (ביצה דף יו). איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה. פי' אין מזכירין בראש השנה ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה עכ"ל. הביאו תוס' בערובין (דף מה). בד"ה זכרון אחד:
עוד שם פי' אחר איזהו חג שהלבנה מתכסה בו ואינה נראית הוי אומר זה ר"ה שבכל שאר חגים יבנה נראית וראיה בערך כס ומנא לן דלבנה נקראת חדש דתנן (ר"ה דף כב) מי שראה את החדש ואינו יכול להלוך ברגליו עכ"ל. עיין תוס' ביצה (דף טז) מה שהביאו בשם רבינו משולם ור"ת ועל רש"י שפי' שהלבנה אינה נראית הקשו דהוה ליה למימר שהלבנה מתכסה בו. ולפי מ"ש רבינו הערוך דהלבנה נקראת חדש מיושב קושיתם דמכנה הש"ס הלבנה בשם חדש כי היא לשון המשנה מי שראה את החדש וכו':
חיור (תולין דף פד). ילבש כלי פשתן כתנא חיורתא רומיתא כלי זכוכית בזוגיתא חיורתא עכ"ל. וכן בבבא מציעא (דף כט): (ובמוסף אות חיור (סנהד' ד' צח). אית לך בר חיור גווני פי' רש"י מאה גוונים) עכ"ל. דע דז"ל רש"י ד"ה חיור מאה בלשון פרסי:
חזין (תענית דף ה). ר' יוסי אומר (לפנינו רבי יהודה) שור כשהוא זורע הולך ובוכה בחזירתו אוכל חזין מן התלם. (כתובות דף ס). דברים הרעים לחלב כגון מאי א"ר כהנא כשות וחזין דגים קטנים ותדמה (בבא קמאצ דף נח). אכל החזין ר"י הגלילי אומר נידון במשוייר שבו. (ושם דף קיט). כשות וחזין אין בהן משום גזל. (עירובין דף כח). כשות וחזין מערבין בהם ומברכין עליהם בורא פרי האדמה פי' חזין דדברא דזרעין ליה אדעתא דשערי דלא גמר פירא שהכל ודגנונייתא דזרעי ליה אדעתא דחזין והוא גמר פירא בורא פרי האדמה עכ"ל. (במוסף אגמרא דתענית דף ה). בחזירתו אוכל חזין וכו' (א"ב בנוסחאות דידן כתוב חזיז עכ"ל). הגה"ה של הרב המוסיף קאי על כל המבואר גם להבא דאיתא לפנינו חזיז:
חזן (יומא דף לב). מסרום לחזנים היו מפשיטין את בגדיהן פי' הרמב"ם והר"ב דהיינו שמשין העוסקין בצורכי המקדש:
עוד שם (בבא מציעא דף צג). התם בחוזי מתא. פי' שומרי המדינות שחייבין לשמור שמירתא יתירתא עכ"ל. לפנינו איתא בחזני מתא. פי' רש"י שומרי העיר בלילה שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם:
עוד שם (שבת דף יא). באמת אמרו החזן רואה מהיכן תינוקות קוראים. פי' שליח צבור ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה עכ"ל. ז"ל רש"י חזן הכנסת המקרא את השבעה הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכין לקרות למחזי ורואה היכן תינוקות של בית רבן קורין בשבת זו וכו' לישנא אחרינא חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר. וז"ל הרב ברטנורא חזן מלמד תינוקות. וז"ל התוי"ט החזן פי' הרב מלמד תינוקות ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות היאך תינוקות קוראים ועל שם זה נקרא זה ש"ץ חזן כמ"ש בערוך שצריך לראות היאך יתרא. עיין (קונטרס סימן מו):
חזק (שבת דף קמו). במשנה ושוין שנוקבין בנקב ישן ואר"י משמיה דשמואל אין מותר לפתוח נקב ישן אלא במקום העשר לשמר פי' להוציא היין מן השמרים אבל לחזק אסור. פי' היה הנקב בחבית וסתמו שלא יהא שותת נחלקו בו רב חסדא ורבא והלכתא כרבא דתניא מסייעתו לדברי רבא רבא אמר למטה מן היין נמי זה לשמר ומותר לפותחי והיכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים דמוכחא מילתא שאין אדם עושה נקב בקרקעיתה של חבית להוציא יין ולא לשמר עשאו מפני שכשמפנה החבי' הופכה על פיה וזה הנקב כיון שסתמו נעשה סיתום זה בגופה של חבית ובטל מלהיות נקב וחשיב כפתח בית בפירוץ פצימיו שנסתלק ממנו דין פתח לגמרי עכ"ל. ורש"י פי' בענין אחר ע"ש:
חזר ב' (ביצה דף כט). דרש רבה בריה דרב הונא זוטא מנהרדעא שונין קמח בי"ט. אמר להו רב חמא פוקו ואמרי ליה דשקיל טיבותיה וכדיא אחיזרא פוק חזי כמה מהולתי הדרן בנהרדעא פי' שיחת דבריו הנעימים במקום קוצים וכי להוראתך אנו צריכים צא וראה כוברות סובבות ובנהרדעא כל אחת כוברות בנפה ובכברה עכ"ל. לפנינו איתא אמר להו רב נחמן פוקו ואמרו ליה לאבא שקילא טיבותיך וכו':
שם באות הנ"ל רב ששת כרע כי חיזרא. פי' רב האי גאון חיזרא הוא אחד ממיני קוצים שמצויין בבבל וקורין אותו אלחזר וכריעה זו שלא יכרע מאמצע ממש וראשו זקוף ועומד בברייתו ואפילו בשחותו מחציו. אלא צריך שיכוף ראשו כדי שיהיה כאגמון שראשו כפוף ואשי. אמר עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה גם על העיקר הזה הוא שיכוף את ראשו ויהיה צוארו מעוקם עד שיתפקקו כל חוליות שבו אף יכרע עד שיתפקקו האחרות ולא שיכוף עצמו כל כך. אלא כדי שיראה איסר כנגד לבו והמיקל שאינו מהדר מנענע ראשו ויוצא ואפי' המנענע כופף צוארו עכ"ל. ועיין לקמן בערך נע ב':
חזרא (פסחים דף מב). זומא של צבעים הכי תרגומו מיא דחזרא עכ"ל. ובמוסף (א"ב בנוסחאות כתיב דחורא (ובב"מ דף ס) מאי אין משרבטין הכי תרגומו מיא דחזרא. פי' שהמחה בהם סובין ומשקין אותה ומנפחין את כרסה ונראית שמינה והיא כחושה עכ"ל). לפנינו איתא (בפסחים) מיא דחיורא. ופי' רש"י סובין. ונראה שטעות נפל בספרים בין וי"ו לזיי"ן וצ"ל חיזרא כי כן פי' רש"י (בב"מ) מי סובין על מיא דחיזרא ועיין בערך זמן:
חט א' (ברכות דף יט. ובתענית דף יט). אבל מה אעשה לך ואתה מתחטא לפני המקום כבן המתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו. כי הילדים רכים תרגם יונתן ארי טליי מחטיין לשון חוטא נקל בלבו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאוותו ע"כ. והנה פירושו דחוק. אמנם (בתענית דף יט) לא פי' רש"י כלום אלא הנקרא פורפי"ש בלעז. אכן (במנחות דף סו). כת' רש"י ד"ה נתחטא נטיל כמו (תעני' ד' יט) בן מתחטא לפני אביו ע"כ. אבל (בבכורות דף נז). כתב רש"י ד"ה והכתיב וכו' נתחטא לשון ירידה וחבירו במס' (תענית דף יט). בן מתחטא לפני אביו ע"כ. ודע דהרב מברטנורא (פרק ג' דתענית משנה ת) כתב פי' מתחטא מתגעגע וכתב עליו התוס' יו"ט בלשון ארמית הוא כמ"ש בערוך כי הילדים רכים:
חט ג' (כתובות דף סט) תלא ליה רב לרבי בי חטי. פי' בבית התפירות כלומר מקום שתופרין קצת היריעות הקלפין שהן עשויות במגלה כן כתב רב שאלות הרבה לפני רבי ותלא ליה בחלק שבין התפר עכ"ל. וכ"כ תוס' בשם ר"ח. אבל בקונטרס פי' בין השיטין וכך איתא (בירושלמי) ע"ש:
חט ד' (בכורות דף לה). אמר רב פפא אכיל ולא מיחזי ופעי ומחזי (מום שבשפתיו) הוי מומא עכ"ל. לפנינו איתא רבא:
חט ו' (בב"ר) לא היו ראוין אומות העולם שיהא בהן מעלה חטטין עכ"ל. יגעתי ומצאתי לשון הזה. (במדרש רבה סדר וישב) ואולם פירושא דהך מילתא לא מצאתי במפרשים. ואולי יתכן לומר דכוונת המדרש לפי שהנגעים באים על לשון הרע (אע"ג דבאים ג"כ על גזל ושפיכות דמים כמבואר בערכין דף טו). ע"ש מ"מ לשון הרע שכיח טובא עד שכמעט אין אדם ניצול ממנו (עיין בבא בתרא דף קסד). והנה עכו"ם אינם מצווין על לשון הרע כמבואר במהרש"א בחידושי אגדות (במסכת שבת דף לג). ד"ה עכו"ם יוכיחו הילכך שפיר קאמר במדרש לאהיו ראויין אומות העולם וכו'. (ודע דבמ"ש בח"א שם (בשבת) טעמא דדוקא למ"ד מפני ביטול תורה קשיא עכו"ם יוכיחו ע"ש. ערכתי מערכה גדולה בחיבורי תיקוני כלי שרת בס"ד. וכאן אין מקו' להאריך):
חט ז' (נזיר דף כט). והתניא ר' יוסי בר חנינא אומר מניין לחטאת שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי וכו' עכ"ל. וע"ש בתוס' ד"ה ה"ג וסבר ר' יוסי בר חנינא וכו' גירסת ר"ח דלא גריס ר' יוסי בר חנינא בברייתא אבל ר"ח גריס לה ע"ש. ואני כתבתי בס"ד בתיקוני כלי שרת דנמצא ר' יוסי ב"ר חנינא (בבריית' סוכה דף מ. קדושין דף כ. ערכין דף ל). דתניא רבי יוסי בר חנינא אומר וכו' והיא שנויה (בתוס' דערכין פ"ה) שם באות הנ"ל ובדף הנ"ל ומליקה מי חייב עלי' משום חולין שנשחטו בעזרה והתניא הנוחר והמעקר אין בו משום חולין שנשחטו בעזרה עכ"ל. לפנינו בש"ש לא מצאתי אלא (בירוש' פ' מי שאמר הל"ו):
עוד שם באות הנ"ל (ראש השנה דף כו) חוטא בל יתנאה פי' אדם שחטא בל יתגאה עכ"ל. בל יתנאה איתא לפנינו ועיין פי' רש"י ותוס':
חטב (חגיגה דף ג) את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם הזה ואני אעשה אתכם חטיבה אחת לעולם הבא אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם הזה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם הבא דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ עכ"ל לעיל בערך פי' חטיבה אחת ציור אחר בעולם כלומר דבר הניכר שאין כמותו וכו':
חטר ד' (מנחות דף כט). אמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקני דחטרי ליה לגגיה דה"א ותלו ליה לכרעיה דחי"ת (דחטרו להו לגגיה דחית ותלו ליה לכרעיה דה"א כך איתא לפנינו) פי' זוקפין מעט לגגו של חי"ת כמקל כלומר שמראה אותו החוטר שחי הוא ברום העולם ותלו לכרעיה דה"א הנקודה בפנים שאינה מתאחזת לגג וכו' עכ"ל:
חטר ה' (חולין דף קכב). עור חטורת (לפנינו חטרת גמל הרכה. (ובבכורות דף מג). ובעלי חטורת (לפנינו חטרות) רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין פי' הוא גבנון של גמל עכ"ל. מיהו (בבכורות) דמייתי הוא באדם. דע דז"ל הרמב"ם בפירושו (בבכורות) וחטוטרת שם ידוע באיזה ענין השמטת החוליות בין לאחריו בין לצדדיו מהן שיהיה וכן אע"פ שלא נשמטו החוליות אלא שנולדה מורסא קשה על גביו כדמות חטוטרה הרי הוא פסול ע"כ. ודע דבמשנה (דחולק ודבכורות) אית' חטוטרת אבל במשנ' (שבגמ') ובפסק' איתא חטרות:
חי (קידושין דף כח). הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי. ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו. (ובב"מ דף עא). רשע יורד עמו לחייו. פי' אם היה בעל מלאכה קובע חנות בצדו כמו שאמרו (בבבא בתרא דף כא). האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתי בר מבואה אחרינא ואוקי בצדו כו' אמר לי קמפסקת לחיותאי וכי קרי ליה רשע בלא דינא דינא הוא דמוקים עליה ריחיא לכתחלה עכ"ל. ז"ל רש"י (בקידושין דף כח) ד"ה רשע יורד עמו לחייו כלומר לזו אין בית דין נזקקין אבל הוא מותר לשנאותו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו. (ובב"מ דף עא). ז"ל רש"י רשע יורד עמו לחייו רגיל להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאלו בא להורגו. ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנתו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל לנקום ולגמול רעה ועוד דאמרינן (בכתובות דף נ) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו ומאי יורד לאומנתו איכא הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר. (ובכתובות דף נ). ז"ל רש"י יורד עמו לחייו לרדותו ברצועת ובחוסר לחם. והנה פי' רש"י (בקידושין הנ"ל) צ"ע דהא שכתב אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו הלא רש"י גופיה דחי לזה (בבבא מציעא) באומרו וקשה בעיני שיתירו חכמים להנקם וכו'. ואמנם לפירוש רבינו שפירש יורד עמו לתייו דהיינו דמוקים עליה ריחיא בלאו הכי אין מקום לפליאת רש"י דהא דמוקים עליה ריחיא אין גמול רע כל כך והראיה לפסק הדין (הרי"ף והרא"ש וטוש"ע ת"מ סי' קנו) בר מבואה אבר מבואה חבריה אין רשאי לעכב אף דפסקיה לחיותי' וגם מה שמקשה רש"י מהא דכתובות לפי מה שפירש רש"י גופי' (בכתובות דף נ ). לרדותו ברצועה ובחוסר לחם. הנה משפט אחד להם דגם יורד עמו לחייו הנשנית (בקידושין ובב"מ) פירושו שעל ידי העמדתו ריחיא פוסקת לחם וחיותו של חבירו. ובכן דברי רש"י צריבין עיון. ודברי רבינו עולים במיטב הגיון. נרשם בקונטרס סי':
שם באות הנ"ל (פסחים דף פט). רבנן סברי מהיות משה מהיותו דשה. פי' כיון שנשחט נעקר שם שם ממנו רבי שמעון סבר מחיותו דשה מדבר שהוא חי ואיזה זה זה הדם שהוא הנפש עכ"ל. לפנינו איתא מהוייתו. ז"ל רש"י מהוויתי' קודם גמר עבודתו:
חך ב' (עירובין דף סח). כי היכי דלא ליהוו עילי דרבנן כחוכא ואיטלולא עכ"ל. פירש רש"י חוכא. שחוק. ואיטלולא. ליצנות:
חך ה' (נזיר דף נח) נזיר בחיכוך נזיר מהו לסוך עצמו. אגב כשיתחכך משיר השער עכ"ל. ע"ש דאיתא על נכון:
חכם (גיטין דף סז). רבי יהודה חכם לכשירצה. (וע"ש בפירוש רש"י) פירש לכשיפתח שפתיו הוא ראש המדברים עכ"ל. על דרך דאית' בשבת (ד' לג):
חכשרת (תענית דף י'). רבי אליעזר אומר מתמתקין הן בעבים מנא ליה דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כתיב חשכת מים וכתיב חשרת מים שקיל כ"ף ושדי ארי"ש קרי בי' חכשרת כלומר נכשרין ומתמתקין עכ"ל. לפנינו כתיב הכשרת וכן ברש"י ותו':
חל א' (חולין דף י"ד): ומיחל ושותה מיד דברי רבי מאיר. ס"א מתחיל ושותה מיד פירוש הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן בתחתית הנוד והמעשר אחריהן וכו' ושאר היין שבנוד חולין. ורב האי פי' מוהל ושותה כמו סבאך מהול במים עכ"ל. וז"ל תוס' (בעירובין דף לז). ד"ה מיחל פי' הקונטרס מחלל על מעות ושותה מיד בלא הפרשה ואינו נראה וכו' אלא מיחל פי' מתחיל או כמו שפיר' ר"ת דמיחל כמו מוהל בה"א שפירושו מזוג כמו סבאך מהול במים וכו' ודע שמ"ש התוס' כאן בשם ר"ת וכ"כ (בגיטין דף כה). אמנם (ביומא דף נו). כתבו זאת בשם הר"ר משולם:
שם באות הנ"ל (מכות דף ב) המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל. פי' כהן גדול שבא על אלמנה וחיללה הוא אינו מתחלל העד שבא לחלל והעיד עליו שהוא בן גרושה ונתכוון לחללו ולא חיללו אינו דין שלא יתחלל עכ"ל. ורש"י פי' בזה"ל כהן הנושא את הגרושה שמחלל את זרעו אין הוא עצמו מתחלל מן הכהונה:
חל זיי"ן (ברכות דף ל). כדי שתחולל דעתו עליו פי' כדי שתחונן דעתו עליו. כדי שתסור אימה מלבו כי בעת שעובר לפני התיבה מתבהל מפני הציבור וכשתחיל להתפלל ולכוון לבו להתחנן סרה אותה האימה מלבו דכתיב ואתחנן ואתנפל וחד אמר כשיעור שתסור האימה מלבו ויכוין לבו לחלות פני צורו שימחול על מה שפשע ומרד שזה שיעור יותר מן המתכוין לקבל פרס כי ענין ואתחנן כגון לקבל פרס הוא שהיה משה רבינו ע"ה מתחנן אבל ענין ויחל הוא ענין מחילה וצריך בכי' בתחנה עכל. הכי איתא בגמ' כמה ישהא בין תפלה לתפלה רב הונא ורב חסדא חד אמר כדי שתתחונן דעתו עליו וחד אמר כדי שתתחולל דעתו עליו וכו'. וז"ל רש"י שתתחונן שתהא דעתו מיושבת עליו לערוך דבריו בלשון תחנה. שתתחולל. לשון חילוי והיא היא אלא בלישנא בעלמא פליגי עכ"ל. ואמנם לפי' הערוך שפיר פליגו:
חל י"ח (בבא מציעא דף פג). חלא בר חמרא עכ"ל. לפנינו איתא חומץ בן יין:
שם (חולין דף קך). חלא דקריש עכ"ל. לפנינו איתא חלב דקריש ופי' רש"י לחה היוצא מן הבשר שקורין גלייר"א:
חלד א' (בבא קמא דף פ) רבי שמעון בן אלעזר אומר מגדלין כלבים כופריים וחתולות וקופים וחולדות הסנאים מפני שעשויין לנקר את הבית פי' מרטורי"לא בלע"ז עכ"ל. לפנינו איתא רבי ישמעאל. אכן שם (בסוגיא דף פ) איתא ר' שמעון ב"א אומר מגדלין כלבים וחידוש הוא שלא הרגישו בזה מפרשי הש"ס ודע כי גם בתוספתא (פרק א' דב"ק) איתא ר' שמעון בן אלעזר:
שם באותו אות (תענית ח). אמר ר' אמי בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מנא לן מחולדה ובור מה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה. פירוש מעשה בנערה שהיתה הולכת לבית אביה ותעתה בדרך והלכה בלא יישוב כיון שהגיע חצי היום צמאה ולא היה לה מים ראתה באר וחבל תלוי עליה של דלי אחזה בחבל ונשתלשלה וירדה לאחר ששתתה ביקשה לעלות ולא יכלה היתה בוכה וצועקת עבר עליה אדם אחד ושמע קולה ועמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין אמר לה מי את מבני אדם או מבני המזיקין אמרה לו מבני אדם אני אמר לה שמא מבני הרוחות את ומתנכרת עלי אמרה לו לאו אמר לה השבע לי שמבני אדם את ונשבעה לו אמר לה מה טיבך סיפרה לו כל המעשה אמר לה אם אני מעליך תנשאי לי אמרה לו הן העלה כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד אמרה לו מאיזה עם אתה אמר לה מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אמרה לו אף אני ממשפחת פלוני בני אדם ידועים ונקובי שם אמרה לו עם קדוש כמותך שבחר בך הקב"ה וקידשך מכל ישראל אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ובלא קידושין בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך כתבו ברית זה לזו וזו לזה אמר לה מי יהיה עד ביני וביניך והיתה חולדה אחת עוברת כנגדן אמרה לו השמים וחולדה זו ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבין זה בזה הלכו כל אחד לדרכו ואותה הנערה עמדה באמונתה וכל מי שהיה תובעה היתה ממאנת בו כיון שהחזיקו בה התחילה לנהוג עצמה נכפית ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה עד שנמנעו בני אדם ממנה והיא היתה משמרת בריתה לאותו האיש והוא כיון שעבר מכנגד פניה תקפו יצרו ושכח והלך לעירו ונפנה למלאכתו ונשא אשה אחרת ונתעברה וילדה בן זכר כשהגיע לג' חדשים חנקתו חולדה ועוד נתעברה וילדה זכר ונפל לבור אמרה לו אשתו אם כדרך כל האדם היו מתים בניך הייתי אומרת צידוק הדין עכשיו שמתו מיתה משונה אין זה בלא דבר אלא ספר לי מה מעשיך גילה לה כלהמעשה נתגרשה ממנו אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה הלך ושאל בעירה אמרו לו ניכפית היא כל מי שתבעה כך וכך היא עושה לו הלך אצל אביה פי' לו כל המעשה אמר לו אני מקבל כל מום שבה העמיד עליו עדים בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה סיפר לה מעשה חולדה ובור אמרה לו אף אני בבריתי עמדתי מיד נתישבה דעתן ופרו ורבו בבנים ובנכסים ועליהם הכתוב אומר עיני בנאמני ארץ עכ"ל. עיין ברש"י הביא המעשה בקיצור אבל התוס' שם כתבו קצת יותר באריכות:
חלזון ג' (סנהד' דף צא) עלה להר וראה שהיום אין שם חלזון אפילו אחד ולמחר גשמים יורדין ומתמלא כל ההר כולו חלזונות עכ"ל. לפנינו איתא וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד. ופי' רש"י חלזון תולעת שיוצא מן הים אחד לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת ולכתחלה אין נראה בכל ההר אלא חלזון אחד ולמחר שהגשמים יורדין מתמלא כולו חלזונות. ונראה למורי שביצי חלזון ראשון משריצין כולן וכו'. וראיתי נדפס על צד הגיליון גירסת הערוך אין שם אפילו אחד עכ"ל. ולולי זה הוה אמינא דהערוך ורש"י לא פליגו במציאות אלא דטעות קצת איתרמי בהעתקת רבינו וכך צ"ל אין חלזון אלא אחד ונתחלף בין אלא לאפילו. וקצת ראיה לזה ממה דלא אמר וראה שהיום אין שם אפילו חלזון אחד כי כך משפט הלשון לכל מבין ומכיר. אבל לפי גרסתי שצ"ל אלא נכון הלשון למאוד:
חלי א' (ברכות דף ג). אין הבור מתמלא מחולייתו. פי' עפר שעל פי הבור איכא דאמרי מעפר שחופרין מן הבור אינו מתמלא עד שתוסיף בו עפר אחר עכ"ל. כפי' הזה כתבו התוס' (סנהדרין דף טו). ע"ש וכך פי' רש"י קצת (בברכות דף ג) ותוס' הקשו עליו ועיין היטיב פי' רש"י (בסנהדרין דף טז). (ובתוס' שם קצת צ"ע) ובמ"ש רבינו עד שתוסיף בו עפר אחר יתיישב קושית תוס':
חלי ב' (חולין דף נ). רבה ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באות' חוליא אבל מחוליא לחוליא לא עכ"ל. לפנינו איתא אביי ורבא דאמרי וכו':
חלי ד' (מנחות דף לט) (ע"ש) צריך לקשור על כל חוליא וחוליא וכו' עכ"ל:
חלון א' שאלה לפני הגאונים כהן שלא התפלל ומצא ציבור מתפללין מותר לעלות לדוכן או לא והשיב לא מצינו דבר שמעכב בברכה אלא נטילת ידים דאמרינן כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמ' שאו ידיכם קודש וברכו את ה' אבל תפילה לא מצינו שמעכבת הלכך יעלה ויברך. כהן שעלה לדוכן מסייעו החזן שלא יטעה או לא גם בזו לא מצינו חילוק בין אחד לשנים אלא כדאמר אביי נקטינן לב' קורא כהנים לא' אין קורא כהנים ורב חסדא אמר אפילו לאחד קורא כהנים שאין קורא אלא לשבט אבל להקרותו מקרהו וכך מנהג פשוט בכל ישראל בין אחד ובין שנים החזן מקרא אותן דבר דבר והן עונין אחריו עכ"ל. כדאמר אביי (סוטה לח) ומ"ש ורב חסדא אמר וכו' (ירושלמי) ועיין לקמן ערך כהן ובמה שכתבתי בס"ד:
חלס (מגלה פ"ק) צדו אחת חולסית ומצולה. (בב"ב דף סז). מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה במצולה לא קנה חולסית (ערכין דף לב) חולסית ומצולה ר"מ אומר כבתים ור"י אומר כשדות. פי' חלסית גובה דאיכא בארעא דומיא דתל מצולה דאיכא בארעא דלא מיזדרעא עם ארעא כולה. פ"א חולסית קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית מצולה קרקעית הנהר שמוציאין ממנו כסף וזהב עכ"ל. (במגלה) לא מצאתי בנוסחאות שלפנינו. ודע דז"ל הרשב"ם (בב"ב דף סז). חולסאות. פי' ר"ח קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית ובפרק קמא (דף טו) אמרינן בזכוכית שתחלת ברייתו מן החול. מצולה. קרקעית הנהר שמוציאין בו כסף וזהב כפי' ר"ח ויש מפרשים לדגים עכ"ל. וז"ל תוס' (בערכין דף לב) ד"ה חולסית פירש"י ליטול משם אבנים. ומצולה ליטול משם חול. ורשב"ם פירש (בב"ב) חולסית ליטול הימנה זכוכית. ומצולה מצולה של דגים (ברכות ט). ע"כ. פוק וחזי כי העתיקו התוס' את פי' ר"ח שכתב הרשב"ם בתכלית הקיצור ובדילוג קצת:
חלף ב' (סוטה דף מט). של קנים ושל חילף מותר עכ"ל. (לפנינו איתא חילת. פי' רש"י לישגא כמין גמא הגדל במים). (סוכה דף כ). של קנים ושל חילף גדולה מסככין בה ארוגה מסככין בה. פי' עשב הוא ועושין ממנו חבל ומחצלת ובלשון ישמעאל חלפ"א וי"א שהוא אותו שקורין בלע"ז קרטק"א. וי"א שהוא מין ערבה כההיא דגרסינן (בסוכה דף לד) כי תניא ההיא בחילפא גילא אמר אביי שמע מינה האי חילפא גילא כשרה להושענא. לפנינו (בסוכה דף כ) חילת. פירש"י לשקא והקלח שלה עב. (שבת דף עו) מ"ט קרנא דקמצי רכיכא דדיירי בחלפי (פירש"י ערבה) ואי קשיא ניידא ומתעורא:
חלף ג' (ב"מ דף כג. ובחולין דף קי) יאוש בעלים הוו דקחזא דקדחי בי' חילפי (פי' רש"י אורטי"א בלע"ז. (ובחולין) פירש"י אורטינ"אש (סנהדרין דף מד) אסא ביני חילפא אסא שמה ואסא קרו לה (פירש"י אורטיי"ש) (שבת דף קנב) אמרי אינשי ינקותא כלילא דורדא סיבותא כלילא דחילפא פי' מיני קמשונים עכ"ל. וז"ל רש"י אורטיי"ש (בע"ז דף כח) קרירי לחולפניתא וחמומא לסילוא עכ"ל ובמוסף (א"ב. חספניתא כתוב) עכ"ל. עיין מה שכתבתי לקמן בערכו:
חלץ (בב"ק דף יז) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו לפניו אלף חלוצי כתף. פי' מוציא ידו מתחת הקרע ונמצאת כתפו חלוצה מן החלוק כשמוציאו מבית הצוואר עכ"ל. לפנינו איתא שלשים אלף וכו' וכתבו התוס' ל"ו בגמטריא הכי הוי:
חלק א' (ב"ב דף סט) קנים שמעמידים אותן תחת הגשמים פי' אותן קנים המעמידין בהן הגפנים קלופין הן הקליפות שעליהן כדי שלא יכנסו המים בין הקליפה ובין העץ ומתליע שלא יהו אותן תולעים יוצאין ומתליעין הכרם פ"א מעמידין וקושרין עליהן הזמורות של כרם כדי שיהו האשכולות של ענבים תלוים כמו בדלית ולא יהו מוטלין על הקרקע עכ"ל. וכן כתבו התוס' בשם הערוך:
חלק ג' (נדה דף סב). מי גריסין לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש פי' ר"ח חלוקת נפש שלא טעמה מאכל מבערב. ורבינו גרשום ז"ל פי' גריס שבור כגון גרש כרמל וכו' חלוקת נפש כלומר מלעיס אותו פול שנתבשל כל כך שמאליו הוא נחלק לשנים וכו' ועוד פי' עוקת נפש שמתחלק מעצמו בתוך קליפתו דהיינו נפש שלו וכו' שכבר עומד ליבלע בתוך עוקת הגרון דהיינו נפש. ועוד פירוש אחר חלוקת נפש שכל כך נלעס יפה שכבר נחלק מן השיניים ועומד ליכנס בנפש הגרון עכ"ל. ועיין לקמן בערך לעס א' גרסתו עוקת נפש ע"ש:
חלק ו' (סנהדרין דף צח). אמר רב גידל אמר רב עתידין ישראל דאכלי שני משיח א"ל רב יוסף פשיטא מאן קאכיל להו חלק ובלק קאכיל להו בתמי' פי' רבינו גרשום דייני סדום ושמותן כך (עיין פי' רש"י שם באריכות וכתב עוד שם שיש גורסין הילק ובילק שני דייני סדום) (חולין דף יט) אמר ליה לא חילק ידענא ולא בילק ידענא. פירוש רב האי גאון אנשים של פחת הן ור"ח פי' כמו משל אמר לו זה שאתה שואלני כמי עשית לא כפלוני ולא כפלוני הללו שאתה מזכירם איני יודע טעמם אנא שמעתא ידענא. ור"ג פי' מה דאמרת לרבנן צריך לחלק הטבעת ואין השחיטה כשרה אי שחיט למעלה מן הטבעת ולרבי יוסי בר רבי יהודה דאמר אף על פי שמבלק הטבעת דשחט מקצת בטבעת ומקצת למענה היכי דמי ששחט ושייר על פני רובו ולא ידע בלק לשון המבולק דבר המתקלקל עכ"ל. עיין פי' רש"י:
חלתא (שבת דף עד) מאן דע ביד חלתא וכו' חייב י"ג חטאות. פי' חתך קנים חייב שתים אחת משום קוצר וכיון דהדר קדחן חייב משום נוטע עכ"ל. עיין פי' רש"י באופן אחר. ודע דרש"י כתב דמשום בונה לא קמחייב ע"ש. ותוס' ד"ה חביתא וכו' השיגו על רש"י וכתבו דחייב משום בונה ע"ש וכתב הרש"ל (בס' חכמת שלמה) בזה"ל תוס' ד"ה חביתא וכו' ואין נראה וכו' נכתב בצדו וממילא מפיק חד מנהון וק"ל כוונת הרש"ל דלתוס' שכתבו דחייב משום בונה א"כ הוי חייב עוד אחד יתר על אותן י"א שכתב רש"י בפירושו. ולמה אמר הש"ס חייב י"א ולא אמר חייב י"ב לכך אסבריה רש"ל וממילא מפיק וכו'. מהא לא כתב על איזה מהן דאינו חייב לאפוקי מחשבון רש"י דהי מינייהו מפקת. אכן ברור דס"ל לתוס' כפי' רבינו הערוך ממש דקחשיב דחייב משום בונה אבל משום ממחק שתשיב רש"י נשמט בפי' הערוך והוי שפיר י"א דלדעת הערוך אינו חייב משום ממחק כלל בכי האי גוונא:
שם (ע"ז דף עה) חלתא דדיקולי דחייקי בחבלא עכ"ל. לפנינו איתא הני דקולי וחלתא וכו':
חם ה' (שבת דף קנג) אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. דמחמי ליה וחיים. פירוש ענין נעימות קול וביסוס עכ"ל. וז"ל רש"י אחים בהספדאי. בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו:
חם זיי"ן (ע"ז דף כח) חמא לחמא וסילקא לזיקא וחילופא סכנתא. פי' צנון הוא יפה לחמא תרדין הוא יפה לרוח שהוא בכריסו של אדם עכ"ל. לפנינו איתא לצינא. אבל בציוני דרש"י איתא לזיקא. ונראה שהיה גרסתו כגירסת הערוך:
שם (פסחים דף קיו) קפא דחסא חמא עכ"ל. פי' רש"י מי שאכל חזרת וחלה בשביל הקפא יאכל צנון וירפא:
חמר א' (חולין דף נו) נפלה לאור ונחמדו בני מיעיה. פי' נתחממו כמו לחם חמודות. יש ששונה ונחמרו כמו חמרמרו מעי. (וכ"ג רש"י והרמב"ם) (ובסנהדרין דף נב) וחומדת את בני מיעיו. ויש ששונה וחומרת עכ"ל. וכן גירסת רש"י והרמב"ם:
חמה (ברכות דף נט). תנו רבנן הרואה חמה בתקופתה ולבנה בתקופתה (לפנינו איתא לבנה בגבורתה) וכוכבים במסילותם אומר ברוך עושה מעשה בראשית. פי' חמה בתקופתה בתחלת מחזור כ"ח שנופלת התקופה של ניסן בתחלת ליל ד' בכוכב שבתאי כתחלת ברייתה. פי' אחר חמה בתקופתה וכוכבים ומזלות כסדרן בימות הגשמים בעת שהיו ג' ימים מעוננין ולא נראית חמה בהן ולא כוכבים אותה העת לא לברך עליהם בעת שיתראו וזולתי זאת העת צריכין עכ"ל. הפי' הראשון הוא כפי' רש"י וכן קיימא לן בטור ש"ע א"ח (סי' רכט). אבל הפי' השני לא הזכירו כי אם הגהת מיימוני בשם הערוך והעתיקו הרב"י אבל בטור וש"ע לא נזכר כלל מזה (ועיין מג"א ועטרת זקנים). והנה לכאורה פי' האחר שכתב רבינו הערוך פליאה שהרי בגמרא (דף נט). איתא להדיא הרואה חמה בתקופתה וכו' ואימת הוי (אחמה בתקופתה קאי רש"י) אמר אביי כל כ"ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע ע"כ הרי בפירוש איתמר כלשון הראשון שכתב רבינו ובכן פי' אחר שכתב רבינו בגמ' והעתיקו ברבה צריך ביאור טובא דהיאך יחלוק על הגמרא. ודע דהא דאיתמר בירושלמי (שהביאו רבינו) אמר ר' הונא הדא דתימר בימות הגשמים ואחר שלשה ימים שנא' ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם עכ"ל. קאי על דאיתמר שם והרקיע בטהרתה על זה מפרש רב הונא (ולפנינו בירושלמי אמר ר' יונה הדא דתימר בימות הגשמים וכו' וכן פי' ר' אלי' פערקאן ז"ל) ואגב צריך טעם שהשמיטו כל הראשונים והאחרונים דצריך לברך כשרואה חמה אתר שהיו ג' ימי מעוננין כדאיתא בירושלמי להדיא באין חולק. ואולי משום דגמ' דילן (דף נט) מפרש אביי ענין רקיע בטהרתה באופן אחר:
חמט ג' (שבת דף נד) כי היכי דלא ליחמטן אליתייהו. פי' שלא יעלה כמין עיפוש באלי' עכ"ל. ורש"י פי' שלא ילקו בסלעים וטרשים:
חמץ ג' (יומא דף לט. קידושין דף נג. ובתוספתא דסוטה פ' יג) מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו מאי קרא מכף מעול וחומץ. רבא אמר אשרו חמוץ ואל תאשרו חומץ ורועה זוללים יכלים אביו תרגומו ודמחבר לזולזולי מחמיץ אבוי עכ"ל. לפנינו (בגמ' דיומא) איתא כגירסת רבינו. אבל רש"י שם כתב בזה"ל ד"ה אשרו חמוץ. החזיקו הנגזל. ולא חומץ לא שייך הכא אלא בב"ק (דף מו). שלמדנו מכאן שנזקקין לתובע תחלה. וכ"כ רש"י בקידושין (דף נג). בזה"ל ולא אשרו תומץ לא גרסינן הכא אלא בב"ק (דף מו). גבי מניין שנזקקין לתובע תחלה עכ"ל. ולכאורה להמעיין (בב"ק דף מו) דשם איתא הענין מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנא' מי בעל דברים יגש וכו' ע"ש אבל ילפותא דולא אשרו חומץ ליכא שם שום רמז מזה. ועמדתי משתומם. והנה מצאתי ראיתי בסנהדרין (דף לה). דיני ממונות וכו' מנה"מ אמר ר"ח דאמר קרא מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים ורבא אמר מהכא אשרו חמוץ אשרו דיין שמחמץ את דינו ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ וכו' וז"ל רש"י בד"ה אשרו חמוץ החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל. עוד שם ברש"י לעיל בד"ה ואידך מבעיא ליה להך דרשה דאמר בב"ק (דף מו). מניין שנזקקין לתובע תחלה וכו' וכ"כ התוס' בד"ה אשרו חמוץ ולא חומץ פי' הקונטרס לכדרשינן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מו) מניין שנזקקין לתובע תחלה וכו' ועל פי הקדמה זו יש ליישב דברי רש"י ביומא (דף לט). (ובקידושין דף נג). על צד הדחוק למאוד. ואמנם בהיות כי ביומא ובקידושין גם גרסת רבינו כתובים ומסורים תלתא זימני הויא חזקה שיש עמה טענה לקיים הגרסא ולא אשרו חומץ. עיין קונטרס:
חמץ צ"ל חמק (מ"ק דף יו). גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק מאי דרוש חמוקי ירכיך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר וכו' עכ"ל. זה שייך לקמן קודם ערך חמר ודברי המוסף בערך חמצא וחמצתא שייך לכאן. וטעות דמוכח הוא:
חמצא בר חמצא סתים תמצא לא סתים (במוסף עיין ערך המצא כי כן גרם בעל הערוך):
חמצתא נפיק בחמיצתא רומיתא עיין ערך המיצתא כי כן גרם בעל הערוך עכ"ל. המוסף שני אותיות אלו שייכים לעיל קודם ערך חמק:
חמר ב' (ב"ב דף יו) מרחיקים את הרחיים שלשה מן השכב שהן ארבע מן הרכב (גמ'). מאי טעמא משום טיריא אלא הא דתנן ושל חמור שלש מן האסטרוביל שהן ד' מן הקלת פי' רחים של חמור אין בהם טיריא שאין תמור טוען בה אלא נקראת רחים של חמור על שם העצים שנושאין אותם כי העצים שהן נושאין אותה נקראין חמור כמו העץ שהמטה מוטלת עליו נקרא חמור כדתנן בכלים (פ' יח) נקליטי המטה וחמור ותפוי טהורים וכן העץ אשר מפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור דתנן בכלים (פ' יד) בכלי מתכות תמור של נפחים טמא וכן העץ הסובל שידה או תיבה או מגדל דתנו רבנן חמור שתחת המלבן והספסלים שתתת הרגלים טהורין וכן חמרא דאוכפא ורך היא ועשויי' כמין כסא ועליו הרחים וזה אצטרובי"ל ואדם יושב כנגדה במקום גבוה ורגליו מתוחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ליה טיריא כלל ואין בה דבר אלא קול בלבד אבל רחים דמתני' אית בה נדנוד וזה דתנן (בפ"ד דזבים) ועל תמור של רחיים של יד וכל כלי שנסמך עליו דבר נקרא בטיית חמור עכ"ל. כל הפי' הזה הביא תוס' שם בשם רבינו חננאל:
חמר יו"ד (גיטין דף סט) לשחתא ליתי אקקיא וכו' עד חומרתא עכ"ל. לפנינו איתא לרושחתא:
עוד שם (שבת דף סב) מאי סוכלת א"ר יוסף חומרתא דפילון עכ"ל. לפנינו כובלת במשנה ובגמרא:
חמר י"א (עירובין דף סט) ההוא דנפיק בחומרתי' דמדושא. פי' טבעת כדגרסינן בפ"ק בגמרא (פרק מי שספך) (אמר המעתיק צריך לומר במ"ק) (דף יב) רבי יהודה נשואה נפק בחומרתא דמדושא וכו' שמע רב אמי איקפד אמר רב יוסף מ"ט איקפד וכו' עכ"ל. וז"ג רש"י שתוחמה ממין אחר וכו' ואומר אני חומרתא דמדושא קשר של בושם וכו' ועיין תוס' ד"ה כיון דחזי וכו'):
שם (זבחים דף כא) דמפקע ליה בחומרתא כי היכי דלישמעו ליתו עכ"ל. לפנינו איתא דמשקע:
חן ג' (יבמות דף לח) דלמא כתובת אשה שאני משום חינא. פי' מאי טעמא אמרי ב"ש נוטלות כתובתן דמשום הכי תקינו רבנן כתובה לאשה משום ספק משום חינא דכיון שיודעת שאפילו מספק נועלת כתובתה משמשת לבעלה ויעלת חן בעיני בעלה ואנן בעינן שתהא נושאת חן בעיני בעלה עכ"ל. אבל רש"י פי' בזה"ל משום חינא שיהיו חן נושאין הנשים ויתרצו להן לפיכך החזיקו אותן מספק:
שם באות הנ"ל (כתובות דף פד) ור"א אומר לכתובת אשה משום חינא. פי' כיון דידעא איתתא דמידחן בעלי חוב ויורשין מקמה לאחר מיתה. תהא משרתת לבעלה בכל כתה מחיים ומתוך כך תמצא חן לפניו ויהי' שלום בינו לבינה וכו' פי' מגנצא עכ"ל. ז"ל רש"י משום חינא שימצאו האנשים חן בעיני הנשים ויהיו נושאות להן שלא תדאגה להפסיד כתובתן. וז"ל תוס' לכתובת אשה משום חינא. פירוש רבינו חננאל חן בעיני האנשים ויהיו להן קופצין יותר וכן מפרש בערוך ובירושלמי וכן משמע (לקמן צ"ו) דפריך וכו' ע"ש. הנה מ"ש בשם ר"ח חן בעיני האנשים כתבו ג"כ לקמן בערך זה בשם ר"ח. אבל מ"ש בשם הערוך לא ידעתי למאי כוונו דהא הערוך כתב גם פי' מגנצא ולא הכריע בין הפירושים. ויש ליישב קצת:
עוד שם באות הנ"ל (כתובות דף סא) ובסוף גמרא דסוכה (צ"ל סוטה דף מט). הונא אשכח חומרתא דחינונותא חינונותא שמינה ויש בה ריח טוב ומין תמרים הוא לעצמן עכ"ל רש"י. (ובכתובות דף ס"א) ז"ל רש"י תמרי דהינוניתא תמרי שמינה כמו קריב לגבי דהינא ואידהן (שבועות דף מז). וצ"ע פירוש תמרים שיש להם ריח יפה כלומר לכן הן בעלי חן. ס"א דהינוניתא פירוש שם מקום. והתמרים שגדילות שם הן הרבה ולפיכך אין משהין אותן לפני שמש שיש להם צער עכ"ל. וכך כתב רש"י ועיין מה שכתבתי באות א'. ז"ל רש"י (בשבת דף נד) לחינגא לשוק למכור ותולין לו זוג להנאתו (ובביצה דף לג) פרש"י חינגא מחול ועל שם שבני אדם סובבים והולכים בשוק כעין סובבות במחולות קרו לי' חינגא אמנם פי' ערוך לא ידעתי פירושו דאי משום חשש ע"ז נגעו בה קשה מאי איריא שבת ובסוגיא דביצה צ"ע יותר וז"ל רש"י (שבת דף נד) לחינגא לשוק למוכרם על שם שסובבין את השוק מחולות מחולות עגולות של בני אדם עכ"ל:
חנג א' (שבת דף נד ובביצה) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. פירוש חינגא מלשון חג איד חגיגת גוים עכ"ל. עיין קונטרס סימן:
חנך א' (תענית דף כ ובמגלה דף כח) ולא קראתי לחבירי בחניכתי. פי' חניכתי שלא כניתי לו שם. ולא בחניכתו שאפילו שם שכינו לו אחרים לא קראתיו עכ"ל. עיין קונטרס סימן:
שם (גיטין במשנה דף פז) כתב חניכתו וחניכת'. פירוש שם לווי ולא הזכיר שמו ממש עכ"ל. תוס' גיטין (דף לד). ד"ה והוא כתבו ג"כ הכי בשם הערוך ע"ש:
חנק (פסחים דף קיב) אם בקשת להיחנק היתלה באילן גדול. פי' אם רצית לשאול בדבר איסור כלומר שאתה צריך לדון דין חמור בדין נפשות שאול לחכם גדול ועשה כהוראתו עכ"ל. ורשב"ם פירש אם בקשת לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו ומשום דנקיט לישנא דחניקה נקט היתלה באילן עכ"ד ויש לדקדק טובא דהיא גופה קשיא אמאי נקט לישנא דחניקה. מיהו רש"י פירש בזה"ל אם בקשת ליחנק. לומר דבר שיהא נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול. אמור בשם אדם גדול. ולא הערה כלום אמאי דנקט לשון חניקה ולשון היתלה: אמנם בפירוש רבינו אם רצית לשאול וכו' לדון דין בדיני נפשות וכו' שפיר נקט להחנק אף שהוא מיתה קלה שבכל הד' מיתות דקיימא לן כרבנן דחנק קלה אפ"ה צריך לשאול לחכם גדול ומכ"ש בשארי מיתות שנמסרו לב"ד ומשום דנקט להיחנק נקט היתלה וכו' (כסברת הרשב"ם) ובפירוש הזה יש ליישב מ"ש המגן אברהם (סימן קנו סעיף קטן ב) בזה"ל אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאומרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה (עירובין דף נא. פסחים דף קיב). (ובסוף מסכת כלה) איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. עיין קונטרס. (ולי המעתיק נראה פי' אגדה זאת אם בקשת ליחנק ע"ד הכתוב (שמואל ב יז פסוק כג) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וימת וכו'. והנראה מזה כי כאשר ראה עצתו טובה מאוד כאשר הכתוב בעצמו מעיד טרם זה (בפסוק יד) וה' צוה להפראת עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' אל אבשלום הרעה. הנה אם היתה עצת אחיתופל נעשית היתה בוודאי מצלחת ע"כ לבעבור כי נדחת עצתו הטובה והמצלחת מפני עצה נפסדה ומכשלת היטב חרה לו ונכנס החרון תוך גרונו ויחנק. ע"כ אמר בעל האגדה הזאת אם נראה בעיניך עצה הוגנת מאוד או דין שנראה בעיניך שהלכה כך ואתה ירא שאם תאמרהו משמך לא ישמעו לך ולבסוף יחרה לך היטב ותבקש להחנק כמו שעשה אחיתופל היתלה. כלומר התחבר לאדם גדול וברר העצה או ההלכה לפניו ואז יאמרהו אותו אדם גדול משמו ויקבלוהו ממנו ולא תכסה עצתך או דעתך בההלכה בעבור כבודך שלא תקח עטרה עליה שלא יאמרוהו משמך):
חנות (גיטין דף סז) ר"ש חנות מזוינת (לפנינו איתא ר' ישמעאל חנות מזוינת ולר"ש נאמר מדה אחרת טוחן הרבה ומוציא קמעא וכו') פי' מהחנות מקושטת מכל מיני סחורה אף הוא היה מלא מכל מיני חכמה וכו' עכ"ל. (ועיין פי' רש"י וז"ל יינה מוכן בה תמיד שאין החנווני צריך לומר ללוקחין המתינו ואביא לכם כך נצרך אדם ללמוד מפיו מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו עכ"ל). וז"ל תוס' ד"ה חנות מיוזנת לשון מזון ואית דגרסי מזוינת לשון זיון:
שם באות הנ"ל (ע"ז דף ח) בחניות למאי הילכתא וכו' עד אמרו מוטב ניקום וניגלי ממקום דכתיב ביה ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום מלמד שהמקום גורם. פי' מקום חוץ מלשכת הגזית הי' בהר הבית ושמו חניות וכו' עכ"ל. פי' רש"י מקום בהר הבית וחנות שמו:
עוד שם באות הנ"ל כדגרסינן בפרק י"ט של ראשו השנה וכו' (דף לא) וכנגדן גלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחניות ומחניות לירושלם ומירושלם ליבנה עכ"ל. וז"ל רש"י חניות עשו להם בהר הבית וישבו שם. וקצת צ"ע דרש"י (בסנהדרין דף מא) כתב בזה"ל בחנות מקום היה בירושלם וכן שמו:
חסך (עירובין דף כח. חסוכי בנים לא יאכלו פי' ר' חיסור כמו לא חשכת את בנך עכ"ל. לפנינו איתא
חשוכי (אמנם בתעניות דף יא). איתא חסוכי:
שם באות הנ"ל (מנחות דף כט) עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר אחד ומי חסיך כולי האי וכו' כמעט קט תרגומו חסוך הוה תוביך עכ"ל. בש"ס שלפנינו איתא ומי חסר כולי האי. אמנם גם רש"י (בתענית דף יא) כתב ראיה מהך דמנחות ומי חסיך בד"ה חסוכי בנים:
חסס (כלים פרק יג) המעצד והאיזמל והמפסלת והמקדח שנפגמו טמאין ניטל חיסומן טהורין. פי' בפי החרב ובפי הסכין ובפי הקרדום ובחודו של מקדח נותנין ברזל טוב ששמו צר בל' הקדש וחוסמין פיהם בו שיהא חד לחתוך יפה ובלע"ז נקרא אצר"ו ובלשון ישמעאל טבר והוא איצטמא לפרזלא וכו' דגרסינן (בביצה) עכ"ל. יתכן דכצ"ל והא איסטמא לפרזלא דגרסינן (בברכות דף סב) וכן פי' רש"י שם אציי"ר בלע"ז:
שם (ביצה דף לג). אין מלבנים את הרעפי' מאי קא עביד אמר רבה בר בר חנה הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לחסמן. פי' לסתום נקביהן עכ"ל. וז"ל רש"י שצריך לחסמן להקשותן בהיסק ראשון הם מתחזקים ומתקשים וכו':
חסן א' (שבת דף כ). ולא בחוסן ולא בכלך. פי' פשתן שאינו מתוקן ולכך נקרא חוסן שהוא קשה כמו חסון מלשון והיה החסון לנעורת עכ"ל. בגמ' שם אלא אמר אביי כיתנא דדייק ולא נפיץ ופירש"י דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו וכו' והכי קאמר קרא פשתן החזק יהיה לנעורת כלומר הגבור יהיה חלש:
חסס (פסחים דף מ). רב פפי שרא בי ריש גלותא למימח בחסיסי. היינו קימחא דאבשונא וי"מ מיני עדשים עכ"ל. ז"ל תוס' (בפסחים דף מ'. ד"ה דבא מחו ליה קידרא בחסיסי פ"ה קימחא דאבשונא וקשה הא לעיל אסרינן וליכא מאן דפליג ונראה כר"י כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך ע"כ. והנה עינינו רואות דגם הערוך מפרש בפירוש הראשון קמחא דאבשונא ולא השגיח במה שהקשה תוס' על פי' זה. דשפיר י"ל אע"ג דמר זוטרא (לעיל דף לט) אמר לא לימחי אינש קידרא בקמחא דאבשונא אבל רבא דהכא ללישנא דאיכא דאמרי רבא גופי' מחו ליה קידרא בחסיסי. ודאי דפליג אמר זוטרא והא דלא קאמר הש"ס לעיל (דף לט). אמילתא דמר זוטרא הא דרבא פליג שפיר י"ל משום דללישנא קמא דהכא גם רבא ס"ל הכי ואמר דליכא דשרי כי האי מלתא ואע"ג דסיים בדוכתא דשכיחי עבדי היינו להוסיף הפליאה דשרי רב פפי. ותדע דע"כ גם התוס' ס"ל דלהגדיל הפליאה אמר הכי דאל"כ הוה להו להתוס' ולהקשות במוקדם. ודי בזה לנבון:
שם באות הנ"ל במוסף (א"ב בנוסחאו' שלנו גרסי' שרא להו לבורדקאי דריש גלותא עכ"ל) ופירש"י נחתומין:
חסף (שבת דף קלג). אמר שמואל האי מאן דמשי אפיה ולא מנגיב נקטא לי' חספניתא פי' כעין קרום הצומח בעור הפנים ומתקלף עכ"ל. וז"ל רש"י פניו מתבקעות ואני אומר שהוא מין שחין וכו' חספניתא תרגום של חרס (דברים כח) עכ"ל. ודע דחפשתי בכל התרגומים ולא מצאתי כי אם התרגום של בגרב ובחרס הוא בחרס יבש (ובעבודה זרה דף כט). וקרירי לחספניתא. פירש"י סדקין שבפני האדם עכ"ל. וצ"ע:
חף ב' (סוטה דף כב). חפי גרדי עכ"ל. חפו גונדי איתא לפנינו. וכן העתיקו רבינו בערך זו חף ה':
חף ה' (ע"ז דף לט) רבי עקיבא איקלע לגינזק אייתי לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לחיפושא חפיי' בדיקולי חזא בי' קילפי ושריי' עכ"ל. (בתענית דף יא) איתא מר עוקבא איקלע לגינזק בעו מיניה מתענין לשעות וכו' וז"ל רש"י מר עוקבא גרסינן דאילו ר' עקיבא לא היה מסתפק ליה הנך בעיי ועוד דבלשון ברייתא הוה משתמע ביה מעשה בר' עקיבא וכו' ולא בגמרא עכ"ל. (ובע"ז דף לט) איתא ר' עקיבא איקלע לגינזק בעי מינה מתענין לשעות וכו' ולא הגיה רש"י כלום. אכן תוס' בד"ה ר"ע כתבו בזה"ל פירש"י בתענית (דף יא). דגרסינן מר עוקבא דח"ו שר"ע לא היה מסתפק. ועוד כי היה לו לתלמודא להביא בלשון ברייתא מיהו הא לא קשיא דבהרבה מקומות מצינו שמזכיר מעשה בר"ע וכיוצא בו עכ"ל. והנה לדעת רש"י מסתברא דפשיטא דסוגיא דע"ז (דף לט). דאמר בגמ' ר"ע איקלע וכו' רב אשי איקלע וכו' דגרסינן מר עוקבא. ומפני להורות כדעת תוס' הנ"ל כתב והתחיל רבינו להעתיק סוגיא זו דע"ז מר' עקיבא איקלע (ולא היה מהצורך אלא להתחיל אלא איקלע לגינזק) אלא רצה רבינו להורות דהגירסא נכונה רבי עקיבא:
חפה (שבת דף צו). ודלמא גבי הדדי הוו יתבי ומטו הדדי כחיפה. פי' מגיעין זה לזה כמסרק שמכה בו על היריעה עכ"ל. לפנינו איתא ומטו אהדדי בחפת. פירש"י אי גבייהו הוו יתבי מגיעים ידו של זה בזה בשפת היריעה כשמותחים חוט הערב בחפת כמו חפת חלוקו (יומא דף עז):
חפת (יומא דף עו). ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו טפח עכ"ל. לפנינו איתא אהא דשאל רמי בר פפא מהו למיעבר הנהר למשאל שמעתתא א"ל רב יהודה רב ושמואל דאמרי תרוויהו עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו (ומלת טפת לא נזכר וכן בהרא"ש וטור וש"ע סי' ש"א וסי' תרי"ג ובהרמב"ם פ"ג בהלכת שביתת עשור לא נזכר מלת טפח) ודע דרש"י כתב בזה"ל מתחת חפת. שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאו על כתיפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתיפי בשבת חייב חטאת עכ"ל. הנה לכאורה מדברי רש"י משמע דאף יותר מטפת כל כמה שאינו מגביה שולי חלוקו על זרועו מותר להוציא ידו דוק ותשכח מעתה שפיר כתב הטור (בא"ת סי' תרי"ג) ולא קשה עליו השגת ב"י שם בזה"ל ההולך לביה"מ וכו' (בפרק בתרא דיומא) אמרינן דלפרקא או למשאל שמעתא עובר במים ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו. ופי' רש"י להגביה שולי חלוקו על זרועו וכו'. ורבינו שאינו מפרש כן אלא שטעם השינוי כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה נראה שטעמו מפני שכתב הרא"ש והא דלא חיישינן לסחיטה כדאמרינן (באלו קשרים דף קיג) שאני הכא כיון שנא התירו לו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמר' לקמן ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו מינכרא מילתא ע"כ וסובר רבינו שהוא מפרש שטעם השינוי כדי שלא יבא לידי סחיטה ואעפ"י שאפשר לדחות ולומר רהרא"ש מפרש שהטעם השינוי מפני שנראה כמשוי וכדברי רש"י אלא שכתב דכיון דמשום דנראה כמשוי הצריכוהו לשנות ליכא למיחש לסחיטה משמע ליה לרבינו וכו' ע"ש ולפמ"ש מוכח שפיר דהרא"ש לא ס"ל לפי' רש"י דלפי' רש"י שרי להוציא ידו רק שלא יקפל חלוקו על זרועו וא"כ קושית הרא"ש דליגזור משום סחיטה במקומה עומדת אלא וודאי דהרא"ש ס"ל דעיקר הטעם משום שיזכור וכדאמרן ואפשר דדעת רש"י דלא חיישינן הכא לסחיטה כמו בפרק אלו קשרים (דף קיג). דהתם בשביל שהוא הולך לדבר הרשות וגם אפשר לדלג ע"ש משום הכי אסור לעבור. משא"כ הכא שהולך לדבר מצוה וגם אי אפשר לדלג כגון שאמת המים רחבה משום הכי לא גזרו לשמא יסחוט כלל ולכך כתב רש"י דטעם משום שהוא נושא על כתיפו וכו'. ובזה יתבאר דלעיל בברייתא קרני ההולך כו' עובר עד צוארו במים ואינו חושש ולא קתני התנאי דבלבד שלא יוציא ידו וכו' אדרבה מדקתני ואינו חושש משמע דשרי לגמרי כמו בחול ולכאורה קשה דהא לקמן רב ושמואל דאמרו עובר ובלבד שלא יוציא וכו' ואיכא דאמרי תנינא עובר ובלבד שלא יוציא ידו וכו' אמנם לפירש"י נוכל לומר דהא דקתני בברייתא ואינו חושש היינו לשמא יסחוט משום דהולך לדבר מצוה לא גזרו ביה רבנן וגם לא התנה בברייתא דלא יוציא ידו וכר דס"ל לברייתא כרפרם (ביומא דף סו. ובכריתות דף יד). דאין איסור הוצאה ליום הכפורים וא"כ אף כשהוא מקפלו על זרוע אין איסור ברם רב ושמואל וסייעתם ס"ל כמו שאמר הש"ס (בכריתות דף יד) דרפרם בדותא היא ואיכא איסור הוצאה ליום הכפורים ולכך התנו ובלבד שלא יוציא ידו וכו' מטעם היוצא בטלית מקופלת חייב חטאת וכפי' רש"י. למידין מעתה הערוך שגורס ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו טפח ע"כ ס"ל הטעם כהרא"ש והטור דהטעם הוא כדי שיזכור ולכן שפיר מצי לקיים הגירסא טפח וקים להו לרבנן דבשיעור זה של טפח מה שאינו רשאי להוציא ידו יותר מטפח עולה לו לזכרון:
חצב ה' (עבודה זרה דף יג). רבי מאיר אומר אף דקל טב חצב ונקלווס (לפנינו איתא ונקליבס) פי' (בגמרא דף יב). חצב קשבא פי' קנה שעוטין ממנה הסוכ"ר והוא מתוק עכ"ל. הביאו תוספות שם ד"ה חצב. אבל רש"י פירש מין תמרים ואית דאמרי שש' תיחם יהושע את הארץ:
חצדד (יומא דף עז). הוו קיימי אגודא דנהר פפא אמעברא דחצדד עכ"ל. עיין לעיל בערך גד גרים דנהר פרת. ובהרא"ש איתא אגודא דנהר פפא אמעברא דניהדר:
חצר א' (כלים פרק יז) אמר רבי יהודה לא הוזכרו רמוני בדן וחצירי גבע אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום פי' כרישין ממקום שנקרא גבע והן מקומות בין הכותים כדתניא לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע של בין הכותים אלא שמתעשרין וודאי בכ"מ הקונה אותם וכו' אם במקומם אם במקום אחר מעשר וודאי עשר ממאה שהכותים גרועים מעם הארץ שהם וודאי לא עישרו והלוקח מעם הארץ ספק הוא ומעשר דמאי אחד מכל מאה כמו תרומת מעשר וזה כמו ואת החציר ואת הבצלים עכ"ל. תוס' (בזבחים דף עב) בד"ה נתערבו וכו' המתחיל (דף עב) הביאו המשנה דכלים ומה שפירש הערוך. וכתב ברכת הזבח בספרים שלפנינו גריס התם ר' יוסי וא"כ אין הוכחת התוס' הוכחה ע"כ. אמנם שפיר כתבו התוס' עפ"י גרסת הערוך וכן נדפס במשניות שלפני ס"א רבי יהודה וכן גרסת הרע"ב וכן בתוספתא העתיקו הרש"ל (לבד הרמב"ם דגורס ר' יוסי עיין תוס' י"ט):
חצצרת (שבת דף לו. סוכה דף לד) בבל בולסיף. ואם בא גט אשה ממקום שקורין בולסיף אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם שהיא בבל (ובב"ר) בולסיף בלל שפת ס"א בורסיף בור מן הספר שהעומד באוירו של מגדל משכח את התלמוד עכ"ל. (בסנהדרין דף קט). איתא מאי בורסיף בור שאפי. ופי' רש"י שנתרוקן מימיו ע"ש. ורבינו לעיל בערך ברסיף הביא גמ' זו וגריס בור שפת מ"ש וצ"ע:
חצצתא (בבא בתרא דף קלג). דייני דחצצתי הכי דייני פי' בית הקברות. וקרא עליה בעתה אחישנה כלומר עדיין לא הגעת להוראה בעתה תמצאנה עכ"ל. ברשב"ם דייני דפשרה שאינן בקיאין בדין חוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כדין ממון המועל בספק:
חק ב' (חולין דף מא) ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים פי' שלא יעשה מעשה ע"ז מן ולא תלכו בחוקות הגוי עכ"ל. וכן פי' רש"י שם:
חקל (שבת דף יב). אבל דחקלייתא מידע ידיעי. פי' הדיוטות הדרים בשדה עכ"ל. במוסף (תרגום שדה העיר חקל קרתא עכ"ל). פסוק זה הוא (בבראשית מא). ולא ידעתי למה לא כתב במוקדם שיח השדה תרגום אילני חקלא (בראשית ב פסוק ה):
חר ב' (ביצה דף כא. ועדיות פרק ג) להיות אופין פתין גריצות וחרי (ירושלמי) אלא שמתוך שאתה מייגעו אף הוא אינו אופה אלא צרכו. וחרי רב אחא שמע לה מן הדא מה חרי האף הגדול הזה כלומר לעשות חררות גדולות אף הוא. פירוש אחר חררות אפויות גדולות רבבין שמעי לה מהדא והנה שלשה סלי חרי כלומר חררות גדולות הראויות למלך עכ"ל. ועיין (תוספות י"ט פ"ג משנה יו"ד דעדיות מה שכתב בשם הרב והרמב"ם) ואח"כ כתב דברי הערוך ולא הערה כלום מן הירושלמי שהביא רבינו וקצת צ"ע:
חרב ג' (סנהדרין דף עא). רבי יהודה אומר מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חרבתא סגירתא. פי' חורבה של בית המנוגע עכ"ל. לפנינו איתא רבי אלעזר ב"ר צדוק:
חרגול (שבת דף סז) במשנה יוצאין בביצת החרגול (גמרא) דעבידי ליה לשיחלא. פי' כאב האוזן עכ"ל. הרי"ף והרא"ש (בשבת פרק ז) כתבו בזה"ל דעבידי לשיחנא פי' רפיון הירך כדתנן (בכורות דף מ) השחול והכסול איזהו שחול כל שנשמטה ירכו. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפירושו בזה"ל חרגול מין חגב וזה יועיל לחולשת עצבות הירכים בסגולה עכ"ל. וקצת צ"ע שלא ראו פירוש הירושלמי שהביא רבינו הערוך הכא שכתב לשיחלא. טב לאודנא. ואולם רש"י במשנה פי' על נכון בזה"ל לשיחלא כאב האוזן ותולין באזנו עכ"ל:
שם באות הנ"ל וחרגול מין חגב הוא כדכתיב ואת החרגול למינהו עכ"ל. וע' עוד לקמן בערך שחלא:
חרך (יומא דף סח). אמר רבא דשויא חרוכא איכא בינייהו עכ"ל. לפנינו ליתא אלא כך איתא איכא בינייהו דשויא חרוכא:
חרם ג' (עירובין דף מז). תני רבי חייא חרם שבין תחומי שבת. פירוש חריץ עכ"ל. וכ"כ תוס' בשם ר"ח:
חרס ב' (מנחות דף קי) מאי עיר החרס כדמתרגם רב יוסף קרתא דבית שמשא מאי משמע דהאי חרס לישנא דשמשא הוא דכתיב האומר לחרס ולא יזרח עכ"ל. בקרא כתיב עיר הַהֶרֶס וכך איתא במנחות הרס וצ"ע דמשמע להדיא מדהעריכו רבינו בערך חרס מוכח דגרסתו היה חרס:
חרף ג' בהלכה קמא דחולין (פ' השוחט את הפרה) אמר רבא לפום חורפא שבשתא. פירוש לפי חידודו לא עיין שאלתו עכ"ל. לא בהלכה קמא דחולין ולא בכל המסכת ההיא (גם בפרק השוחט את הפרה לא נמצא פרק המכונה כך בכל הש"ס) לא נזכר מהא דאמר רבא לפום חורפא וכו'. ואולם מקומו מוזכר לו (בבא מציעא דף צו) וכן (נדה דף לג) איתא הא דאמר רבא עליה דרמי בר חמא לפום חורפא שבשתא. ודע עוד (דבעירובין דף צ). קאמר סתמא דהש"ס ורמי בר חמא אגב חורפי' לא עיין בה. וכן איתא עוד (בבא בתרא דף קטז):
חרץ ב' (גיטין דף נו). בחרוץ שבעין דוכתא דלדידן הוי מומא. (ובבכורות דף לט). חריץ של עין שניקב מאי חריץ אמר רב פפא תורא ברא בעיניה. פי' שורה שחוץ מן העין שמכסה את העין וזהו בת עין עכ"ל. לפנינו בדוקין שבעין:
חרק (פרה פרק יב משנה ח) רבי יוחנן בן נורי אומר אף החרוקות. פי' כמו חרק עלי שנימו. ויחרקו שן. ויש לומר שאותו היד של כלי הוא של פרקים ויכפול אותו לאחוריו כדגרסי' (בשבת דף מו) לענין מנורה של חוליות דאית בה חירקי עכ"ל. ובמוסף (א"ב בנוסחאות דידן כתוב דאית בה חידקי עכ"ל). ובעל הערוך גופיה לעיל בערך חדק גריס דאית בה חידקי. (וגם לפנינו כתוב (בפ' יב דפרה משנה ח) רבי יוחנן בן נורי אומר אף החדוקות):
חרש ב' (פסחים דף מז. מכות דף כא) יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין וכו' פי' חורש בשור ובחמור אחד שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואלו שור וחמור מוקדשין חייב בשור א' ובחמור אחד כל אחד בפני עצמו כלאים בכרם שנים שביעית ויום טוב שנים כהן ונזיר בבית הטומאה שנים הרי שמונה לאוין עכ"ל. כלאים בכרם אחד כצ"ל. ופי' הערוך כפירוש רש"י ולא כתוס' (בפסחים ובמכות) דחייב משום כלאי' בכרם ומשו' כלאי זרעים:
חרתא (עירובין דף סג). חרתא דארגיז. עיר הסמוכה לבגדד כרחוק פרסה עכ"ל. חרתא שם העיר דארגיז שם האיש שבנאה והוה אמגושא כך ראיתי בתשובת הגאונים עכ"ל רש"י:
חש ג' (בסוף פ"ק דסוכה) מה הדם דחוש בעלים כך לאה אמנו דחושה בבנים. ס"א דחוסה וכבר כתבנו בערך דחס ומסתברא דהוא העיקר עכ"ל. לא מצאתי שם רק במדרש רבה (פרשת אמור):
חשאי (שבת דף קכח). קורנית חשאי. פי' בלע"ז סטורייא עכ"ל. לפנינו איתא חשי:
חשב ב' (שבת דף קנ). חשבונות של מילך. פי' מילך אורחים כדכתיב ויבא הלך כדתנן מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו (מה לך כתוב) חשבונות של מה בכך כגון חשבונות של חיילות של מלך כך וכך הוצאותיו של מלך אלף וכיוצא בו אמר לו מה לך הנאה בכך כלומר מה הנאה יש לך וזהו חשבונות שאינן צריכין. פי' אחר חשבונות של מילך כך וכך הוצאות המלך כך וכך שאמר אדם לחבירו מה הוצאת בכך כלומר בזה הבנין וכו' עכ"ל. בש"ס שלפנינו (דפוס פ"פ דמיין) איתא מלך וז"ל רש"י של מלך של עצה שאינה שלו ואין צריך בכך וכו' ול"נ כמה לך מה לך ולחשבונות הללו הרי אין צריך בהן וכו' ע"כ לשונו:
חשד (פסחים דף פה). הפגול והנותר מטמאין את הידים רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה וכו'. פי' שלא יחשדו הנוגע בו כי לאכלו נגע בו הלכך גזרו בו טומאה שלא יבא ליגע בו וחד מתני אנותר מפני שנתעצלו והניחוהו ליעשות נותר וכו'. פי' אחר משום חשדי כהונ' שאם מטלטלין אותו אומרים הכל סוף שיהו אוכלים אותו ועצלות ליכא דפיגול לאו בעצלות הוי. מאן דמתני אנותר משום עצלי כהונה וליכא חשד כגבי פיגול דאי הוי להו למיכל לא היו ממתינים עד עכשיו אלא משום דנתעצלו הוי נותר משום הכי קנסינן בי' טומאה שלא ויבא להתעצל עכ"ל. ורש"י פי' חשדי כהונה שחשודים לפגל קרבן משום איבה וכו' והקשו בתוס' וא"ת כמו כן לא יחושו לעשות בטומאה יש לומר דאף לרשעים חמירא להו טומאה כדאמרינן (ביומא דף לג) ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים וכו' והנה תירוץ התוס' קצת צריך ביאור דאכתי לא מוכח מהתם דהוי טומאה דאורייתא משא"כ בטומאה שגזרו חכמים עליו מנ"ל דחמירא להו. אבל לפי' הערוך הכל ניחא ואין אנו צריכין לתירוץ של התוס':
חשך מרוח אשך כל שמראיו חשוכים. פירוש מי שיש לו מרוח לעולם פניו חשוכים עכ"ל. בקונטרס (סימן ה ) כתבתי בס"ד שמועה נאה והסכימו אתי כמה גדולים קחנו משם:
חשל ב' (חולין דף צג). הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול. פי' ביעי בהמה שנתמסמסו כדכתיב (דניאל ב) מהדק וחשל עכ"ל. והטור והמחבר (בסי' סב) פירשו ביצי זכר שנתלשו ועדיין הם מעורין בכיסם עיין רש"י (ב"ב דף לח). פירוש חשילתא דבר מעוך והביא הא דחולין לראיה:
חשל ב' (כתובות דף עז). והמצרף נחושת אמר רב חשלי דודי. פירוש חרש שעושה יורות גדולות מכה אותן ומרדדן עכ"ל. לפנינו איתא רב אשי אמר אמנם ממה דפליג אחריו רבה בר בר חנה דהוי זמן רב קודם רב אשי סתמא יראה גירסת הערוך נכונה:
חשמל (חגיגה דף יג) מאי חשמל במתניתא תנא חיות עתים חשות ועתים ממללות. פי' חש מל שתי מילין הן כשהדיבור יוצא מפי הקב"ה הן חשות ועתים ממללות שיר בעוז שנאמר עוז וחדוה במקומו עכ"ל. עיין בגמ' שלפני' (חגיגה יג):
נשלם אות החית מהפלאה שבערכין