בארג (עבודה זרה דף ל). מתוק תמר בארג. פי' בארג גופיה תמרא מבושלא. בארג לשון פרסי הוא יין מבושל. שעומד על שלישו. כגון דשבקו להו עינבי למישרי וחליאין טפי כו' פי' אחר עשבים טובים שמשימין בו יין וממתקין אותו עכ"ל. בדפוסין אחרים איתא לתשרי. ודע דז"ל רש"י (בע"ז ל). מי בארג. בארג ל' פרס משובח כמו סוסיא בארג (בחלק) וכולן אין נחש שותה מהן. ואם עדות רבינו שבלשון פרסי הוא יין מבושל ועדות רש"י שבל' פרס משקה משובח מכוונות אין כאן מקום להאריך: אכן הראיה שהביא רש"י מחלק וכו' דע כי בפרק חלק (דף צח). א"ל שבור מלכא (והוא מלך פרס כדאיתא בכמה מקומות) לשמואל אמריתו משיח על חמרא אתי אשדר ליה סוסיא ברקא דאית לי כו' וז"ל רש"י סוסיא ברקא סוס מסורק ונאה וכו' לישנא אחרינא סוסיא בדקא סוס בדוק לרוץ. וצ"ע. ועיין לקמן בערך ברקא:
באש (ברכות דף כב). באוש' הוה עובד' בקילע' דרבי אושעיא וכו' עכ"ל לפנינו איתא באושא הוה עובדא בקילעא דרב אושעיא כו' ומה יפה גירסת הערוך דלא חסר כלום מהסיפור שראוי לומר עליו מה דפשיט רב אסי לא שנו אלא לחולה המרגיל אבל לחולה לאנסו לא עיין בגמר'. וכן כתוב הערוך כהך גירסא לקמן בערך קל"ע רק שם איתא באושא והיא היא או דצ"ל גם שם באושא:
עוד שם (שבת דף ל): מהו לכבויי בוצינא מקמי באישא בשבתא פי' חולה עכ"ל. ז"ל רש"י באישא חולה תרגום של רעה בישתא:
בב (נדרים דף צ"א) סליק נואף ויתיב בבלאי בבא פי' על גבי כיפת השער במחבא וכו' עכ"ל לפנינו הדפיסו בכלאי). ופירוש הר"ן בכלאי בבא במסך שלפני הדלת):
בביא (פסחים דף ל'). בביא הסיקו מבחוץ הוא ואסור עכ"ל לפנינו איתא בוכיא וכן איתא (בטור י"ד) וכתב הפרישה דצ"ל כוביא ור"ל הרעפים חלולים כמין שפיתות קדירה ופעמים טוחין אותו שמן ואופין בהם לחם הקרוי טיחיא מצאתי ועיין בטור א"ח (סי' תנ"א) קראו כיביא ובסי' (תס"א) קראו בוכיא עכ"ל הפרישה. והוי יודע (דבזבחים צ"ה). איתא כוביא ופי' רש"י כוביא רעפים חלולין כמין שפותת קדרה ופעמים שטחין אותו שמן ואופין בו לחם הנקרא טחי עכ"ל ולא ידעתי אם נעלם דברי רש"י אלו מהפרישה הנ"ל שכתוב מצאתי ולא כתבה בשם רש"י דזבחים שזכרתי:
עוד שם (שבת דף כ"ט) שדי קשייתא לבוביא פירוש תיגון של חרס שמסיק תחתיו ואופין עליו עוגות עכ"ל לפנינו איתא לבוכיא וז"ל רש"י כירה של רעפים שקורין טיווילי"ש והיא חלולה. וספרי' שכתוב בהן לבי תפי היינו נמי כירה והוא תרגום של בית שפיתת שתי קדרות עכ"ל:
בגד (ערכין דף י"ו). למה נסמכה פרשת בגדי כהונ' לפרשת קרבנות וכו' עכ"ל (ובזבחים דף פ"ח): ע"ש:
בגר (כתובות ל"ט) אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד עכ"ל וז"ל רש"י בד"ה וכי תימא כו משתביא שתי שערות הויא נערה באותן שתביא משתים עשרה שנה והלאה ומשתביאם עד שתיבגר ששה חדשים ותו לא כו' אבל כל זמן שלא הביאה קטנה היא והא דנקיט מנין שנים משום דבבציר מי"ב ויום אחד אפי' הביאה ב' שערות אינו אלא שומא כדאמרינן במסכת נדה ובקידושן עכ"ל ואמיתתן של דברים אלו כתב הערוך לפנינו כשנעיין בדבריו היטב שכתב הני ששה חדשים לא אמרינון שמואל בעידנא ידיעה. ותחלת נערות כו' לא בזמן תליא מילתא אלא בהבאת ב' שערות מאחר ביאת שנת י"ב ולא מיקריא נערה עד שתביא ב' שערות וקמי הכין קטנה היא וכו' וב' שערות סימנא ובתר דמתחלא נערות בו' חדשים כו' לפיכך אי בכלל י"ב כו' אתיא ב' שערות מן ההוא עדנא מחשבין ו' חדשים ואי לא אתיא אלא בתחלת י"ג מן ההוא עדנא מחשבין ו' חדשים ובתרייהו הויא בוגרת עכ"ל. אכן מה דמסיים לפיכך כו' מן ההיא עדנא מחשבין ו' חדשים אין להם מובן ואולי צ"ל אע"ג דהביאה לא מחשבין ו' חדשים. ועדיין צ"ע:
עוד שם (בבא בתרא דף קס"ו) מיקש הוא דקשה לה ובגר לה קלא. פי' גדלה ובגרה ונעשה קולה עבה עכ"ל מפשטא דגמ' דאמר ובגר לה קלא לא משמע קצת כפירוש הזה דמשמעות הפשט דבגר לה קאי אקלא. וז"ל הרשב"ם מיקש קשיא הזקינה וכבר נשחתה נעשה קולה עבה עכ"ל:
שם במוסף בגר (א"ב פי' בלשון רומי ימי בחרות אשר בהם האדם בכחו ובצביונו) עכ"ל המוסף. (בש"ע י"ד סי' רל"ד סעיף א') איתא כשהאשה עברה י"ב שנה ויום אחד אז אם הביאה שתי שערות נקראת נערה עד ששה חדשים אחר כך שאז נקראת בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי של איש שעיר גבר בגר עכ"ל הנה מה שפירש בוגרת מלאה שער יפה כיון אף כי איננה מלאה בשער. אמנם אל הערך ודמיון סימני נערות שהיא רק שתי שערות אמר (בזמן הבוגרות שהיא ששה חדשים לאחר נערות ובאין ספק שבזמן ההוא נתרבה גדולי שערות רבות אין מספר) כלומר מלאה שער נגד זמן הראשון וזמנו של זה לא כזמנו של זה ובמספר הימים נתרבו נימים. והוי יודע כי חפשתי בכל הנוסחאות ודפוסי חומשים בג' תרגומים ולא מצאתי תרגום ירושלמי זה. וגם במתורגמן לא מצאתי מלת בגר. והנה התרגום יונתן מפרש כמו התרגום אונקלוס גבר שערן. ולבי אומר לי אילו כך היה בנוסחאות המפורסמות לא החרישו בעל הערוך ואחריו הרב המוסף מלדבר בזה כמו שהרגילו תמידין אין מספר להביא עדות וראי' מתרגום יונתן. ואפ"ה עדותו של עבל ההגהה שכתב זה בפי' הש"ע נאמן כבי מאה. וכן העתיק דברים אלו הרב תוי"ט (בכתובות פ"ג מ"ח) בד"ה והבוגרות כו' בזה"ל ומצאתי (בש"ע י"ד סי' רל"ד) כו' ושלא בדקדוק כתב כן דהא משהביאה שתי שערות סגי אבל ר"ל שמתחלת להתמל' בשער וכך הוה ליה למיכתב עכ"ל התוי"ט. הנה לפמ"ש למעלה מבואר הגהת ש"ע על נכון. ובמחילה מכבוד תורתו של הרב תוי"ט דבריו צריכין קצת הבנה במ"ש וכך הוה ליה לכתוב דאילו כך היה ראוי לכנות נערה דהיינו שמתחלת להביא ב' שערות בשם בוגרת. וגם במ"ש בתחלת דבריו דהא משהביאה ב' שערות סגי. ואין הדבר כן בסימני בוגרת אלא בנערה לסימנים. וצ"ע ליישב כוונת הרב תי"ט:
שם בערוך אות הנ"ל (נדה דף ח'). שפופרת איבגורי מבגר לה. ספר אחר אינגורי מנגר לה. כלומר איכא למיחש שמא ראש הקנה שאינו חלק יגרד הבשר ויוציא דם עכ"ל. לפנינו איתא איפגורי מפגרא לה. ופי' רש"י שהעץ אינו חלק ומסרטט ומוציא דם:
בד א' פי' כרכי דזוגי מחצלות כרוכות שתים שתים וכו' במוסף יש נוסחאות דגרסי דזוזי וזוזי לשון זוג וכו' עכ"ל וכ"כ רש"י (שבת דף קל"ו). בשם תשובות הגאונים:
בד ב' (כריתות דף ה'). רחמנא כתב בד בבד ואת אמרת בהכרע פי' רחמנא אמר בד כו' מתקל במתקל דהיינו עין בעין ואת אמרת בהכרע והא א"ר יהודא המקום יודע בהכרעות כלומר שלא היה שוקל ההכרעות לבד וכו' כל לשון זה כתב רש"י וסיים פי' רומי. ואין ספק שכיון רש"י על רבינו שהיה ברומי. (ועיין שבת י"ג) ברש"י ד"ה האוכל:
בד ג' (יומא דף ל"ה). אמר עולא בריה דרב עילאי אמר קרא בד בבד בד המובחר בבד עכ"ל לפנינו איתא אמר קרא בד בד בד בד מובחר בבד פי' רש"י ארבעה זימני כתב בלבישת שחרית למימר דהוי בד בד מובחר בבד. וכן משמע בתוס' ע"ש. אכן בתוס' ישנים ראיתי אמר קרא בד בבד דבזבחים נמי דריש וכו' ע"ש:
בד ו' (מנחות דף ר"ב). ר"מ אומר שאור בודה להן מתוכן ומחמצן. פי' בודה לשון הוצאה. כדכתיב החדש אשר בדא מלבו עכ"ל הביאו תוס' שם:
בדד (מ"ק דף ד') מאי עוגיות א"ר יהודא בדדי עכ"ל לפנינו איתא בנכי ופי' רש"י בורות תחת הגפנים והזיתים ונותן בהם מים: (עיין לקמן בערך בנכי. וצ"ע):
בדק (בב"ב מ"א). רב חנן שקל בידקא בארעי' וכו' עכ"ל לפנינו איתא רב ענן שקל בידקא וכו' והקש' תוס' ד"ה כמאן כר' יהודה וכו' דהא א"ר ענן לעיל לדידי מפרשא לי מיניה וכו'. אמנם לגירסת רבינו שגורס רב חנן לק"מ. ובלא"ה איכא למידק כתוס' זו שהרי רב נחמן שהשיב כמאן כר' יהודה שפיר אמר לשיטתו דאיהו אמר לעיל אמילתא דר' יהודה עצה טובה קמל"ן ויש ליישב. (ונשאלתי על זה ג"כ מן הרב מו' זלמן ראוויטש ני' ג"כ ואין כאן מקום להאריך):
עוד שם (סנהדרין דף ז). האי תיגרא לא דמי אלא לצינורא דבידקא כיון דרווח רווח עכ"ל לפנינו איתא האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא כיון דרווח רווח וכן איתא לקמן בערך צנר ג':
בהל (יבמות דף ל"ד). בתרומה בערב הפסח עסקינן דזמנה בהול עכ"ל (ובפסחים סוף גמרא דאלו דברים בפסח דף ע"ב):
בהם (פסחים סוף גמ' דאלו דברים בפסח ד' ע"ב) עכ"ל כל זה נדפס בטעות כאן ושייך לעיל כמו שכתבתי למעלה:
בהר (תענית דף ז'). רבן גמליאל אומר אם ראית רקיע שנעשה בהורין וכו' עכ"ל לפנינו איתא תנא דבי רבי ישמעאל:
בואת (חולין דף ס"ג) בואת שבעופות. בואת שבשרצים. וכו' עכ"ל בילקוט איתא באוות וראיתי בהש"ל באות פי' מאוס:
שם במוסף א"ב תרגום והתנשמת בעופות בותא ויש גורסי' כותא עכ"ל וכן אית' בתורגמן וּבַוְתֶא:
בזק (סנהדרין דף ק"ח) אתיי' קודשא בריך הוא לאברהם בזק בהון עפרא עכ"ל לפנינו איתא בנוסחא אחרת:
עוד שם (בבא בתרא דף ע"ג) דלינן גליא עד דחזינן לבי מרבעתי' דכוכבא זוטא והויא כי מבזיק ארבעים גרווי דבזרא דחרדלא עכ"ל לפנינו איתא כמבזר וכו':
בזר (בב"ק דף י"ט). דשדו בה בזרני עכ"ל וכן גירסת רש"י דלא כלפנינו:
בזתא (עירובין דף נ"ב). תהא שביתתי ביזתא פי' מקום שהיה בתוך תחום של שבת עכ"ל (לפנינו איתא בצינתא). ופי' רש"י מקום מסוים היה בין שני התחומין:
בטט אית דאמר מילתא אמר רב ששת ונפקו בוטיטי דנורא וכבינהו לעיני' עכ"ל לפנינו (ברכות נ"ט) איתא ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. מה טוב גירסת הערוך דרב ששת אמר מילתא דהיינו שהתפלל על זהו שנענש האי צדוקי. אמנם לפי הגירסא שלפנינו וכן הוא בילקוט קשה הדבר למאוד על רב ששת שהיה מאור עינים (כדאמר ליה צדוקי בענין זה למאן דלא חזית לי' וכו' וכן אית' בכמה דוכתי) לומר עליו שנתן עיניו בו. איברא ראיתי במהרש"א בעין יעקב (סימן קכ"ח) שכתב דנס נעשה לרב ששת ונתפקחו עיניו כדי לתת בו עיניו וכו' ועי"ל כו' לאו ממש קאמר אלא דקללו בכך שיעשה גל של עצמות וכו':
בי אבא (יבמות דף כ"א). אמר רבא אטו כולהו כו' אמו ערוה אם אמו שניי' וגזרו על אם אביו משום אם אמו כו' דכולהו בי אמא רבתא קרו לה וכו' טעמא מאי דכולהו בני אחבי רבה קרו לה וכו' עכ"ל לפנינו איתא דודי קרו להו וז"ל רש"י ה"ג כולהו דבי דודי קרו להו ולא גרסי' רבתי. וגירסת רבינו כפי התרגום על דוד אחבוה:
בי בר הבו (ברכות דף נג). אביי מברך על האור דבי בר הבו עכ"ל (לפנינו אית' דבי בר אבוה):
עוד שם (ב"מ דף כט). תפילין בי בר הבו משכח שכיחי עכ"ל לפנינו איתא חבו:
בי דוגי (חולין דף קיא) בי דוגי תותי כבדא פי' כלי לקבל דם הכבד הנצלה באש עכ"ל. לשון רש"י כלי (תחת הצלי) לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין נקרא בלשון ארמי בי דוגי:
בי מדרי (בכורות דף מד). אמר רב פפא לא ישפוך אדם מים לא על גבי חטין כו' עכ"ל לפנינו איתא כלי חרס:
ביאה (שמות דף צז). ביאה מאח דהוא אב והוא כו' בגמרא שם בייא:
בית (שבת דף עז). ביתא דיתבא יתיב עכ"ל לפנינו איתא מיתבא:
בית שאור (פסחים דף ל) אמר רב אסי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי פי' כו' ובית חרוסת כלי שעושין בו כל השנה חומץ וציר כדי ללפת בו את הפת ומחמת חריפות בלע הכלי ואין משתמש בו מצה אלא בהגעלה עכ"ל וז"ל רש"י בית חרוסת כלי שנותנין חומץ וכל דבר שיש לו קיוהא ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי אייגי"רוש בלע"ז:
בית עליה (סנהדרין דף ז'). ובין גרו אמר רב יהודה אפי' בין בית לעליי' עכ"ל (עיין קונטרס סי' ס'):
בית פאגי (פסחים דף ס"ג). השוחט את התודה ולחמה חוץ לחומה לא קידש הלחם מאי חוץ לחומה רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי וכו'. (שם דף צ"א). כשרות בעזרה וכשרות בבית פאגי. (סוטה דף מ"ה. ובסנהדרין דף י"ד). מצאן אבית פאגי. פי' חומת בית פאגי היא חומת ירושלים עכ"ל. ובמוסף (א"ב בלשון יוני פירושו אכילה וכו' עכ"ל) וז"ל רש"י בית פאגי. היינו מקום חיצון שבירושלים. וכן לשון רש"י (לקמן דף צ"א). אמנם (במנחות צ"ה) ז"ל רש"י וכשרות בבית פאגי. בכל ירושלים. ובסוטה ז"ל רש"י כל שהוא בתוך היקף החיצון של ירושלים קרי בית פאגי ולי נראה שהוא לשון חבישה כמו שקורין ציגלא של עיר כמו חמרא ובית פאגי (ב"מ דף ט) בשטדי"דור' בית ראש של אפסר קורין כן. וז"ל רש"י (סנהדרין י"ד). בית פאגי מקום לפנים מן חומת העיר ונידון כירושלים לכל דבריו. (ובב"מ צ'). ז"ל רש"י בית פאגי היקף חיצון של ירושלים שהוסיפו עליו קרוי בית פאגי ונראה לי שהוא לשון כבישתא של עיר שונגל"א בלע"ז כדאיתא בפרק קמא (דף ט) זה קנה חמור וזה קנה בית פגאמה (ונ"ל זה קנה חמור ובית פגיה וכך הגהתי בגליון) (ולעיל בב"מ דף ט') אהא דאמר זה קנה חמור ובית פגיה ז"ל רש"י קיבצ"ייל בלע"ז מה שבראש חמו' וכו'. וז"ל רש"י (מנחות ע"ה). חוץ לחומת בית פאגי היינו חוץ לחומת הר הבית. והנה סתירות רש"י בפירושו על בית פאגי נראה בעליל. ולכן אפשר עפ"י ההכרח לומר דס"ל לרש"י דחילוק יש בין פאגי ובין פגי. אחד שהוא לפנים מחומת ירושלים ואחד שהוא בתוך היקף החיצון של ירושלים. ועדיין צ"ע דהא סוגיא דסוטה ודסנהדרין ענין אחד להם ואפ"ה פי' רש"י בכל דוכתייהו באופן הסותר לאידך. ודע ז"ל פי' המשניות להרמב"ם (במשנה ג' פ"ז דמנחות) והנכון אצלי שבית בגים הי' המקום שאופין בו המנחות ולכך קורין אותו בית בגים מגזרת מפת בג המלך והוא קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק כמו שנתבאר בגמ' דסנהדרין עכ"ל. וכן העתיקו הרב ברטנורה בזה"ל לחמה חוץ לחומה. בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי רבותי פירשו חוץ לחומה חיצונה של ירושלים ורמב"ם גורם בית באגי ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופין המנחות ועל שם כך היו קורין אותו בית בגי לשון פת בג המלך עכ"ל. ועיין עוד (במשנ' ב' פרק י"א דמנחות ומ"ש התי"ט שם). אבל לא הערו ממה שכתבתי לעיל כלום. (ועיין מ"ש רבינו לקמן ערך פג):
בית פך (בכלים פרק ה'. שבת דף מ"ח). בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבבירה וכו' פי' בית הנר מקום עשוי בבירה לשום בו הנר להאיר הבירה עכ"ל. צ"ל שבכירה וכן בבירה הבירה דלקמן צ"ל בכירה הכירה:
בית צבט (חגיגה דף כ"ב). אחוריים ותוך ובית הצביטה וכו' פי' ר' יוחנן מקום שנקיי הדעת שותין בו והוא אצל אוזן הכלי וכו' ונקיי הדעת משנין וכו' אלא שותין מאצל האוזן וכו' עכ"ל (עיין פי' רש"י ותוספת שפירשו באופן אחר):
בכן (סוכה דף ל"ה) ניטלה פיטמתו תני רב יוסף ניטלה בוכנתו עכ"ל עיין לקמן בערך פטם:
בליוט (יומא דף ח') לשכת פלהדרין לשכת בליוטי היתה עכ"ל לפנינו איתא בלוטי:
בלן ב' (בכורות מו). הבילן והלפתן פי' דומה לאובלא דדנא שהוא משופע וחד למעלה עכ"ל. ובמוסף (א"ב פירוש בלשון יוני חץ וכו' ולי נראה גירסת כילון יותר נכונה עיין שם) לפנינו איתא הכילון. (ובגמ' דף מ"ו). כילון דדמי רישא לאכלא וז"ל רש"י לאכלא. לכיסוי של חבית מלמעלה שחד מלמעלה ורחב מלמטה וחבירו (בסנהדרין כ"ח). כאכלא לדנא. וכן לשון הרב ברטנורא הכילון שראשו חד מלמעלה ורחב מלמטה ודומה לכיסוי של חבית שקרוי אכלה ולכן נקרא כילון. אמנם הרמב"ם (בפירוש המשניות) כתב בזה"ל כילון נגזר מן אכלה ואכלה הוא כלי ארוך ששואבין בו היין מן החבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה: ולכן כתב בחיבורו (פ"ח מהלכות ביאת המקדש דין א') מי שאמצע קדקדו עולה באמצע למעל' כמו ביצה. וכתב הכ"מ דהיינו כילון עפ"י פירושו של הרמב"ם בפי" המשניות. ולכאורה לפירושו של הרמב"ם של אכלה שהוא כלי שצוארו ארוך הא דאיתא (בסנהדרין ך"ח) אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ולא דמו להדדי אלא כי אכלה לדנא (פי' רש"י ולא דמו ראובן ושמעון להדדי אלא כי אכלה לדנא כמגופה שאינה דומה לחבית) צריך אני לפרש דהיינו נמי הכלי שצוארו ארוך ששואבין בו היין מדנא שהוא חבית. או מוטב לומר דגירסת הרמב"ם בסנהדרין היה כמו גירסת רבינו הערוך לעיל בערך אבלא וס"ל להרמב"ם דאובלי היינו כיסוי חבית ודלא כפי' רש"י (בסנהדרין ובבכורות) דאכלא הוא כיסוי או מגופה של חבית. ומעתה רבינו שפירש דמה שאמר בגמ' דדמי רישא לאובלא והיינו כיסוי של חבית (כמו דאיתא בסנהדרין הנ"ל) שפיר נגזר בילון מן אובלא:
בלע (חולין דף מ"ג). הי ניהו תורבץ הושט כו' חותכו וכויץ זהו ושט עצמו חותכו ועומד במקומו זהו תורבץ ר' ירמיה אמר מבלעתא פי' בית הבליעה וכו' עכ"ל בערך תרבץ כתב ר' זירא וע"ש צ"ע (ועיין בד"מ בי"ד סימן ך' ובפרישה כתבו לראי' נגד הרב"י מערוך ערך תרבץ):
בלעם (חלק דף ק"ה). בלעם בלע עם פירוש שיעץ עצות נבלע עם ישראל עכ"ל לפנינו איתא בלעם. בלא עם (שאין לו חלק עם עם. רש"י) ד"א שבלה עם (בלבל ישראל בעצתו וכו' רש"י):
בם (יומא דף י"ט). בם ולא בתפלה פי' בקריאת שמע אתה קורא בקול רם אבל לא בתפלה אלא בלחש וכו' עכ"ל ז"ל הגמרא ת"ר ודברת בם ולא בתפלה בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים ר' אחא אומר ודברת בם עשה אותם קבע ואל תעשם ארעי אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' ודברת בם ולא בדברים אחרים. ז"ל (תוס' ביומא י"ט): בם ולא בתפלה נראה לי בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה כדאמרינן בברכות אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ורש"י פי' בזה"ל בם יש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך ולא בתפלה. שהתפלה בלחש שנאמר וקולה לא ישמע כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי גאון. הנך רואה מ"ש רבינו בתפלה פי' בק"ש אתה קורא בקול רם כו' היינו כפירוש של רב אחאי גאון שהביאו רש"י והפירוש אחר שכתב רבינו בק"ש אתה יכול להפסיק ולהחזיר שלום ולא בתפלה היינו כפירושו של תוס' ביומא וכ"כ תוס' (בברכות י"ג ד"ה ובאמצע כו' (ובירושלמי קאמר אפילו באמצע הפסוק רב הונא בשם רב יוסף אמר ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם והיינו נמי דאמרינן (בפ"ק דיומא) בם ולא בתפלה פירוש שאין משיבין בה מפני הכבוד ודע דבטור א"ח סימן ק"א וי"א כו' עי' קונטרס סי' ס"א:
במס (ע"ז דף מ"ז). אבן שחצבה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה פי' אבן שחצבה לעשות כן לע"ז עכ"ל כן מלשון כיור ואת כנו וכן נוטה פירש"י ע"ש:
במות (מגלה דף ל"ב). אמר שמואל הלוחות והבמו' אין בהן משום קדושה פי' הלוחות שעושין לס"ת הבמות עמודין של עץ שעושין לס"ת פי' אחר החלק של מעלה ושל מטה פנים ואחור נקראין במות וריוח שבין עמוד לעמוד של ס"ת הם הלוחות עכ"ל ז"ל רש"י הלוחות לא ידעתי מה הן ויש מפרשים שהם עשוין לספרים שלנו שאינן עשוין בגליון. בימה שהיו עושין למלך בפרשת המלך כדאמרינן בסוטה. והב"י בא"ח סימן קנ"ד) העתיק מה שפירש רש"י אהא דכתב הטור הבימה אין בה קדושת ארון אלא קדושת בית הכנסת כתב הרב"י בזה"ל (בירושלמי פרק בני העיר ובגמרא דידן ס"פ בני העיר) אמרינן נמי הבימות אין בהם משום קדושה ומדברי הרא"ש נראה שהוא מפרש דהיינו לומר שאין בהם משום קדושת ארון אבל יש בהם משום קדושת בית הכנסת וכמו שאמרו בירושלמי ונכון ופירש"י בימה שהיו עושין למלך בפרשת המלך עכ"ל הרב"י. (ובטור י"ד סי' רפ"ב) כתב הטור אבל הבימות שעומד עליה האות הספר תורה אין בהם קדושה. וז"ל הרב"י ומ"ש אבל הבימות כו' שם א"ר מתנא אמר שמואל וכו' עיין קונטרס סימן ס"ב:
בן ב' (מנחות דף כ"א). תמלח למאי אתא וכו' ת"ל במלח ולא תשבית הבא מלח שאינה שובתת פי' שנעשית בשבת כבחול זו מלח סדומית שהים מוציא גליו בכל יום ונעשה מלח אסתרוקנית מין אחר וכו' פי' אחר סדומית מלח חזק שאינו מתפשר ומתבטל אסתרוקנית שמתפשר ומתבטל לאלתר כמפורש בביצה (דף ל"ט). כו' כאן במלח סדומית שהוא קשה לא בטיל מלח אסתרוקנית רפה ובטל עכ"ל ז"ל רש"י סדומית דקה היא מאוד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן בחולין (דף ק"ה). מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש ומסמא את העינים אלמא דקה היא מאוד ונדבקת ביד ואינה ניכרת עכ"ל וכדי שלא יהא ראיה שמביא רש"י על הערוך תיובתא. צריך אני לומר דמודה הערוך שהיא דקה רק הואיל שהיא קשה למאוד לא נתפשר מרוב חזקו. משא"כ מלח אסתרוקנית שהיא רפה נתפשר ונתבטל. (ועיין ערך אסתרוקנית):
בן ד' (סוטה דף מב). ויצא איש הבינים אמר רב שמבונה מכל מום כו' עשוי כבנין גדול מאה פפי וחד נאנאי פי' שבאו ק' אנשים על אמו וכלב אחד עכ"ל כתבו תוס' שם בשם הערוך:
בן דן (סוטה דף מ"ו) משבא אלעזר בי דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא. עכ"ל בקצת נוסחאות לא גרס ותחינה ועיין תי"ט בשם הר"ר זנווייל שרוצה להגיה רצ"ל ותחלה בן פרישה היה נקרא ע"ש:
בן הנפל (בכורות דף מ"ד). רוח קצרית תנא רוח בן הנפילים באה עליו פירש שידה עכ"ל ועל פי גירסת הערוך מיושב תמיהת המהרש"א בח"א שכתב בזה"ל אם הנפילים דקרא קאמר קשה להבין דמשמע במקראות דבני אדם גבורים הם ולא שרץ ומין צב עכ"ל וגם ניחא למאוד דבחולין (דף קנ"ז). ת"ר הצב למינהו להביא הברבר ובן הנפילין וסלמנדרא נקט גבי הנפילין ובן. וגבי סלמנדרא לא קאמר ובן אלא דסגיא ליה היטב בוי"ו הנוספת לכך קאמר הש"ס וסלמנדרא ותדע באמת שנפל טעות ונדפס וכן צ"ל ובן הנפילים:
בן עזאי (סוטה דף מ"ה). אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא כו' וכן (קידושין דף ך' ערכין דף ל') עכ"ל (ובעירובין דף כ"ט). אמר רבא הריני כבן עזאי וכו':
בניתא (מכות דף ט"ז). ההוא דאכל ביניתא דבי כרבי ונגדי' רבי יהודה פירוש (בשאילתות גדולות בויהי ביום השמיני) מי שאכל דג קטן שנמצא כשחורש את הארץ לא מיחייב אלא חד מלקות מההוא דרב יהודה וכן הלכה עכ"ל. וכ"כ תוס' בשם ר"ת ע"ש ודלא כרש"י:
בס א' (מנחות דף ז') ביסא גדושה ביסה טפופה כלומר כלי שרת שמקדשין בו את המנחה וכו' עכ"ל וז"ל רש"י ביסא. כלי שרת שבו בוללין מנחות. וראיתי במהרש"א פ"ב (דף ל"ו). וז"ל בתוס' ד"ה צריד של מנחות וכו' בתחלה כשהסולת בביסא וכמ"ד מדת יבש וכו' כצ"ל וביסא הוא כלי כדאיתא בפ"ק דמנחות וכפר' הערוך שהוא כלי שמקדשין בו את המנחה ויכול להיות שהיא מדת יבש אבל רש"י פי' שם ביסא הוא כלי שבוללין בו המנחה וא"כ השמן הוא קודם בביסא כדאיתא פרק אלו מנחות מתן שמן בכלי קודם לעשייתן ע"ש עכ"ל מהרש"א:
בס ב' (שבת דף ע"ז). מאי טעמא גמלא זוטר גנובתי' משום דאכלה ביסי כו' עכ"ד בגמרא איתא כיסי ופי' רש"י כיסי קוצים:
בסיא (ב"ק דף קט"ז) שטף נהר אבדה בבסיא אין מעמידין אותה: פי' בסיא פשיעה עכ"ל בגמ' וברש"י איתא בכוסיא ופירש רש"י פשיעה:
בסילקי (ע"ז דף ט"ז): אין בונין עמהם בסילקי עכ"ל פי' רש"י לשון טירה גבוה היא:
עוד שם (סוכה דף נ"א). כמין בסילקי גדולה היתה עכ"ל פירוש רש"י פלטרין גבוהים נקראים בסילקאות:
עוד שם (יומא דף כ"ה). לישכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה פי' פלטרין גדולה בו' עכ"ל לשון רש"י בסילקי בית גבוה שעל עליה:
בסר ב' (כתובות דף י"ו). העבירו לפניה כוס של בסורת מאי כוס של בסורת כוס יין של תרומה וכו' זו ראשית כתרומה וכו' עכ"ל לפנינו איתא בשורה:
בסתן (בבא מציעא דף כ"ב). אמימר ומר זוטרא ורב אשי איקלע לבוסתניה דמרי בר איסק וכו' עכ"ל. לשון רש"י לבוסתנא. פרדס. וכ"מ מלשון רש"י (בעירובין כה). וקצת צ"ע (דבב"ב ס"א) מוכח דשני עניינים הם:
עוד שם (ב"ב דף ס"א). ואי אמר ליה כל ארעתא דאית ליה לבר מבוסתני ופרדסי פי' כו' פרדס גינה של ירק עכ"ל רשב"ם ופרדסי כרמים:
בסתרקי (יבמות דף סג). זבין ולא תדויל והני מילי בוסתרקי אבל גלימא לא דלא איתרמי ליה פי' מכור תשמישי ביתך ולא תהיה עני והני מילי בוסתרקי שיכול לשהות עד דאיתרמי אחריני וזבין אבל גלימא לא ימכור וכו'. פירוש אחר זבין ולא תדויל קנה מצעות ולא תטוה ותארוג כמו דוללא בשוק' וכו' (ובסנהדרין דף צה). אשרי ליה ביסתרקי פי' כרים וכסתות עכ"ל וכך פי' רש"י (ביבמות שם) כפי' הא' אבל התוספות הקשו על פירוש רש"י וכתבו פירוש אחר בשם ר"ח זבין ולא תיזול כמו סתרא זוללי בשוקא (חולין ס) אמנם לפנינו בחולין איתא דוללא כמו שכתב רבינו:
בעט (מנחות דף ע"ו). שיפה ובעיטה בחטים רבי יוסי אומר בבצק פי' שיפה שיעמול ביד וכו' בעיטה שיעמול ברגל וי"מ שתיהן ביד עכ"ל וז"ל שיפה שמשפשף בידו שמוליך ומביא בידו עליהן. בעיטה שבועט בהן בגבות אצבעותיו באגרופו:
בעיא (סנהדרין דף מד). ובההוא מעשה דבעיא ההוא מוכסא. עכ"ל לפנינו איתא כי ההוא מעשה דבעיא מוכסא:
שם אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה שמונים נשים באשקלון מפורש המעש' עכ"ל לפנינו בגמרא ליתא אלא רש"י הביא כל המעשה בארוכה. ואולי צ"ל ובגמרא ירושלמי בחגיגה פרק ב' כי שם איתא כל הסיפור הזה שהביא רש"י (ועיין תוס' חגיגה דף ט"ז). ד"ה אב"ד וכו' ברם אמלת ובעיא לא פירש רבינו כלום ומי יתן אדעהו:
בעל (סוטה דף ל"ה). כי חזק הוא ממנו מנו לא נאמר אלא ממנו כביכול אפי' בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם פירש מנו משמע מדידן ממנו משמע כלפי מעלה כביכול וכו' עכ"ל לפנינו בסוטה דף ל"ה. (ובמנחות נ"ג. ובערכין ט"ו). איתא כי חזק הוא ממנו. אל תקרי ממנו אלא ממנו. וז"ל רש"י בסוטה אל תקרי לא גריס שאין הפרש קריאה בין ממנו שנאמר על יחיד שנדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמן עכ"ל רש"י בסוטה. אבל במנחות ובערכין איתא בגמרא אל תקרי וכו' ולא כתב רש"י כלום. אבל התוספות (ערכין ט"ו) כתבו אל תקרי ממנו פירש א"ת ממנו רפי אלא ממנו דגוש ואינו כן שכל ממנו דגושים ואינו מחליף כלל זה בזה וכו'. ועיין בצאן קדשים מה שפירש ע"ש שצריך פי' לפירושו וראיתי בעין יעקב בסוטה שמהו אל תקרי בין שני חצאי לבנה כזה (אל תקרי ממנו אלא ממנו) אבל במנחות ובערכין נדפס כהוגן:
ולכאורה פליאה כפי שרש"י מוחק הגירסא לא ידענו מאיזה רמז וסיבה דרשו דכוונו המרגלים אפילו בעל הבית אינו יכול וכו' אבל אי גרסי' אל תקרי אתי שפיר דדריש מכח אל תקרי (כמו בכל א"ת הנדרשים בש"ס) אלא ממנו דהכוונה שלהם היה אבעל הבית. והנה במ"ש דהך אל תקרי כו' איתא בסוטה ובמנחות ובערכין תלת זימני הוי חזקה שיש עמהם טענה לקיים הגירסא ולומר אקושית רש"י דגם שאין הפרש במלת ממנו בין יחיד לרבים אבל מלת ממנו בחולם אינני סובל כי אם הנאמר על היחיד. והחכם שהיה מנקד כך א"ת ממנו אלא ממנו כוון לקיים הגירסא נגד השגת רש"י:
ודע דז"ל בעל הטורים ממנו איתא בגמרא אל תקרי ממנו אלא ממנו שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. וי"מ לפי שכל אותיות כפולים כמו מ"ם נו"ן וי"ו לכך כולל ב' דברים פשוטו והדרש שלו עכ"ל. ורש"י בחומש כתב בזה"ל חזק הוא ממנו כלפי מעלה אמרו וכתב השפתי חכמים דהיה לכתוב כי חזק ממנו מדכתיב הוא ש"מ כלפי מעלה אמרו (ג"א) דא"א לומר ממנו מישראל דהוה משמע שגם ישראל חזק וכו' ע"ש מעתה יש ליישב הפליאה הראשונה שכתבתי דהסיבה שדרשו כלפי מעלה אפילו בעה"ב אינו יכול וכו' היינו על אחת מהדרכים שזכרתי בשם בעל הטורים והשפתי חכמים:
ועל דרך הפשוט נראה כי אחרי שהיה מקובל לישראל מאברהם יצחק ויעקב הבטחת השם שיתן לזרעם את ארץ כנען וגם בשירת הים אמרו תביאמו ותטעמו ופעמים הרבה הבטיח להם משה על ביאתם לארץ א"כ מה זה שאמרו כי חזק הוא ממנו הלא גבור לא ינצל ברב כח ואין מעצור לה' להושיע אע"כ דכלפי מעלה אמרו. וזה הוא שאמרו בש"ס אל תקרי ממנו ר"ל א"א לקרא ממנו דהיינו שאמרו על עצמם אלא אם תקרי ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו:
ואולם גירסת רבינו מנו לא נאמר אלא ממנו כו' ישמע חכם ויוסיף לקח ואזני שמץ מנהוּ תקח (איוב ד' פסוק י"ב) דהא אכתי איכא להפוך בזכותם דיראו לנפשם שמא יגרום החטא כמו ביעקב דאף אחר הבטחה והנה אנכי וגומר היה מתיירא (כמו דאיתא בברכות דף ד' ובסנהדרין דף צ"ח). וההבטחה של הקב"ה יתקיים בדור אחר (כמ"ש הרשב"ם דברים ו' ט' ע"ש) אבל הא תינח אם לא היו יכולין לדבר על עצמם כי אם במלת ממנו שפיר היינו יכולין לדונם לכף זכות ולומר שכוונו על הדרך שזכרתי אבל אם אפשר לדבר על עצמם בל' ערומים נבחר שנודע שמדברים רק על עצמם ולא על יחיד הנסתר שנדבר עליו ואפינו הכי הם היו אומרים ממנו מוכח שהיו מדברים על יחיד הנסתר דאי לאו הכי הוה ליה להוציא מזה ולומר מֶנוּ דקאי רק על הרבים המדברים על עצמם וע"כ מדקאמרו ממנו להכי בחרו בל' הזה כדי שיהי' נשמע על יחיד הנסתר. ועתה כזה ראה וקדש מה שרבינו בגירסתו חידש:
ומתוך דברים הנזכרים נולד לי פליאה במ"ש בסדר גט שלישי מיד שליח הבעל ליד האשה סימן מ"ו יאמר הרי זה גיטיך והתקבלי גיטיך זה ששלח לך בעלך (פב"פ) ובו תהיה מגורשת ממנו מעכשיו זכו' ויש לקרות ממנו הנו"ן במלאפו"ם וידחוק הנו"ן עכ"ל. והנה אם ראשונים היו קורין לחולם מלאפו"ם. (עיין רש"י שמות י"ד פסוק י"ב). אבל הכותב סדר הגט בשולחן ערוך לפני מסדרי הגט בזמנינו ויהיה מלת ממנו במלאפו"ם משמעות ג"כ כאלו השליח שותף הוא במסירת גט זה ולמה הקפיד דוקא לאמרו במלאפו"ם מוטב הוה לאמרו בחולם דהיינו ממנו ויהיה מפורש טפי על יחיד שנדבר עליו והוא הבעל. וגם באמרו בחולם איכא למידק קצת דהא רש"י וגם תוס' לא ניחא להו לפרש סוגיא דסוטה ומנחות וערכין על הדרך הזה. וגבי גט דחיישינן בכל דבר שלא יהיה דמשתמע לתרין אפין א"כ לאפוקי נפשין מפלוגתא קרוב הדבר לשמוע מה טוב אם כה יאמר השליח ובו תהיה מגורשת מבעליך פב"פ מעכשיו או באשר שכל ענייני הגט משתמשין בלשון תרגום כמו הרי זה גיטיך וכו' ששלח ליך בעליך וידוע דגט הוא תרגום של ספר כריתות וכן ליך בתוספות היו"ד באמצע המילה כי כן התרגום על מלת לך נוכח הנקבה ליך וא"כ עדיפא הו"ל למימר ובו תהיי מגורשת מיניה כי כך תרגומו של כל ממנו הנאמר על יחיד נסתר לזכר ונמצא פעמים אין מספר והראשון שבכולם (בראשית ב' י"ז) כי ביום אכלך ממנו ת"א ות"י מיני' אבל על ממנו של רבים שאומרין על עצמן התרגום הוא מננא. ואודיע הראשון שבכלם (בראשית ך"ג ו) איש ממנו ת"א ות"י אינש מננא וכן כולם תמצא כך:
באותו אות (פסחים דף מ'). בעל נפש לא ילתות פי' חסיד המתרחק מריח עבירה: (ובנדה דף ס"ה): א"ל רבי אבא לרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמו' ביאתו עכ"ל וכן פי' רש"י חסיד. ונדפס על הגליון ס"א ירא שמים החרד על נפשו:
בעץ (בבא בתרא דף פ"ט): אין עושין משקלות לא של עץ עכ"ל לפנינו איתא של בעץ:
בער (נדה דף נ"א). כל שיש לו ביעור יש לו שביעית ויש שיש לו שביעית ואין לו ביעור ופי' במס' מעשר שני (דף ע"א) ערב י"ט הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור כיצד היה ביעור כו' עכ"ל וכך איתא לפנינו אבל התי"ט האריך בשם הרמב"ם לגרוס האחרון ע"ש. (ברם ברש"י בחומש פ' תבא ובתוס' דר"ה דף ד'). איתא הראשון וראיתי אני בספרי הביאו הילקוט איתא האחרון:
בץ ג' (סנהדרין דף ה'): תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בינים אין מכשירין עכ"ל קונטרס סימן ס"ג:
בץ ד'(ע"ז דף ע"ה). העקלין של נצרין ושל בצבוץ מנגבן. (ובנדה דף ס"ה). בצבוץ פי' פשתן מלשון בוץ עכ"ל רש"י ושל בצבוץ קנבוס בלעי טפי וכו' רש"י בנידה:
בצין ב'(פסחים דף צ"ד). מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודלמא כבוצינא דריחיא. פי' אפי' תימא גלגל חוזר והא דמעולם לא מצינו עקרב בצפון משום שהוא באמצע הגלגל כבוצינא דריחיא אותו החור שבאמצע הריחים שכל מה שמתגלגל וחוזר הריחים מ"מ הוא עומד במקומו. אי נמי כצינורא דדשא פי' כמו שהדלת עומד בציר שכל מה שהדלת נפתח לכאן ולכאן מ"מ היא עומד במקומו עכ"ל ועיין לקמן בערך סדן גירסת ר"ח וגירסת רבינו גרשום:
בק ב' (גיטין דף ס"ט). ליבקי שכבא דשכיב בשבתא כו' עכ"ל וז"ל ליבקי יטריח עד שידע היכן יש מת שמת בשבת. ליבקי לשון בקיאות:
בק ד' לאו אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן (ב"ב דף קנ"א. ע"ז דף ל"ז. חולין דף נ'): פי' כלים ריקים כמו בקבוק. כלומר דברים שאין בהם ממש עכ"ל (ובב"ב דף ז'). לא פירש רש"י כלום וכן תוס' שכתבו בוקי סריקי. אנשים ריקים מתרגמינן גוברין סריקין. לא פירשו על בוקי כלום:
בקי (סנהדרין דף נב). שלא היה בית דין של אותה שעה בקי תרגום ירושלמי בפסוק חכלילי עינים בקיין בהלכה כו' עכ"ל וכן (גיטין דף פו). רבותינו הבקיאין בדבר הלכ':
בקלס (בב"ר פ' אלה תולדות נח) קם נסיב בקלסה ותברהון ויהיב ההוא ביקלסא בידוהו דרבה דבהון ענין כלי שמכה בו הוא. ובמוסף בל' רומי מקל ושבט עכ"ל. עיין לקמן ערך קלס ג' וז"ל רש"י (בזבחים דף קה). בוקלסי בלשון הש"ס ירושלמי מקל וראיתי דוגמתו בצילמי תרח נטל בקולסי ותברינון:
בקר ב' (בפרק קמא דפיאה) ונותן משום הבקר (במוסף א"ב בנוסחאות שלפנינו כתוב הפקר) עכ"ל. איברא לפנינו איתא (בריש פרק ו' דפיא') ב"ש אומרים הבקר לעניים הבקר וב"ה אומרים אינו הפקר (ירושלמי הבקר) עד שיופקר (ירושלמי שיובקר) וכו' וע"ש התי"ט ומ"ש ג"כ בשם הרמב"ן בפרשת קדושים עיקר הלשון בכ"מ במשנה בבי"ת בש"ס החליפו בפ"א ע"כ. ועיין עוד ברמב"ן פ' בשלח פסוק נשפת ברוחך וכו' ועיין עוד רש"י (במנחות דף בז). ד"ה דרך משופש וכו' כמו משובש דפ"א ובי"ת מתחלפין דכתיב נשפה וכתיב נשבה בו ע"כ ובלתי ספק דברי רש"י צריכין הגה"ה הן מצד הלשון והן מצד הכוונה דמצויין ברש"י שם (ישעיהו י״ג:ב׳) והרואה שם יראה דיפה כתוב שם על הר נשפה שאו נס ואולי צ"ל ברש"י דמנחות דכתיב נשבה בו כדעת הרמב"ן:
בקר ב' (סוטה דף מ"ח). אמר רב הונא זמרא דבקרא ודנגדי שרי. דגלדאי אסור. פירש נגדי מושכי הספינות בקרי מושכי המשואות עם הבקר והם מותרין כו' ולא הוה בהון גדופי' והתיר דגלדאי שהם עבדנין והיה בהן גידופין ואסר עכ"ל. לפנינו איתא דגרדאי. ופירש רש"י דאסור דאינו אלא לשחוק אבל דנגדי ודבקרי שהם לתועלת:
בר ב' (שבת דף ע"ד). ת"ר היו לפניו ב' מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח כו' עכ"ל לפנינו איתא היו לפניו מיני אוכלין וכו':
שם סוף אות הנ"ל ברור לך יום מיתה יפה כבר פי' בערך בו עכ"ל בעי מובן. וגם מקומו נעלם היכן איתא. גם זה שכתב כבר פי' בערוך בו הנה שם לא נמצא מזה. ודע (דבפסחים ע"ה. ובכתובות ל"ז. ובסנהדרין נ"ה. נ"ב). איתא ברור לו מיתה יפה:
בר ג' (בב"מ דף קא). אמר רבי יוחנן כדי שתהא בורה בידו פי' ופרקינן לעולם יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר ומקבל לאו כחוכר וכו' אבל מקבל שלו נוטל ובשדה אבותיו ממש קאמר ר"י וקניס ליה דלא ליזיל וליטפי עלה איידי דחביבא עליה דמשתכח דגרים לעכו"ס דלגזלו ארעתא דישראל אחריני אלא לשבקה דתהוי בורה אצלו עכ"ל. לפנינו איתא ברה (וע' פי' רש"י) ותוס' כתבו גירסת ר"ח בורה וע"ש:
בר ד' (בבא מציעא דף ט') הא דרבי אבהו ברותא היא (שם דף ע"א) אלא דרב אשי ברותא היא. (מנחות דף ס"א) אלא דרב אשי ברותא היא (בבא בתרא דף ק"א) הא דרב הונא בריה דרב יהושע ברותא היא. בכל המקומות האלו איתא ברותא ברי"ש רק (בפסחים דף י"א) בגמר' וכן ברש"י בדותא. ודע עוד דהתוס' (ביומא ס"ו) ד"ה אמר וכו' העתיקו סוגיא (דכריתות י"ד). דרפרם בדותא היא אמנם בכריתות איתא ברותא ברי"ש. ודע דבשבת (ק"ו). איתא דרב פפא בדותא וכן בתוס' שם בדותא. ודע עוד דביבמות (ק"א) איתא דרב אשי בדותא וכן (בגיטין פ"א. ב"ב קס"ה. זבחים ק'):
שם (בבא בתרא דף ק"א). הא דרב הונא ברי' דרב יהושע ברותא היא התם שלפניו ומיהת משתמר אותן ד' תיבות שמתים בין שני חצאי עגולים. כי לא פורש להם (ואולי יש לתיבות הללו מקום בב"מ דף ט'. בגמ' דהיו שנים רוכבין אלא הא דרבי אבהו ברותא היא) ואחר עיון בסוגיא יש קצת מקום לומר דהי' התם גירסת רבינו הערוך התם שלפניו מיהת משתמר:
שם אות הנ"ל (חולין דף מג) עיזי ברייתא קוצי אכלין עכ"ל. לפנינו איתא חיוי ברייתא וכן (חולין מ"ו). ההיא דביני ביני דאתיא לקמי' דרב אשי סבר למיטרפא א"ל הונא מר בר אויא לרב אשי כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו עכ"ל. לפנינו איתא חיוי ברייתא:
שם (חולין דף מג) אמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין לה שמא הבריא. פירוש הבריא יצא לחוץ כדמתרגם חוץ ברא עכ"ל. וז"ל רש"י אין חוששין שמא נקב הי' והבריא והוה קרו' שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום ואני שמעתי והבריא לשון נוקב כמו וברא אותם בחרבותם (יחזקאל כ"ג):
בר ז' (ביצה דף כד) וצפרין שקננו בטפיחין ובבורות חייב. אית דאמר שקננו בבירה עכ"ל. ז"ל רש"י (בביצה) בטפיחין בבירות גרסי' כמין פכין נותנין בחומות הבירות והמגדלין לקנן שם עופות הבר:
בר אדא שרי (שבת דף נ חולין דף סב) אמר רב יהודא צרדא שרי בר אדא אסיר וסימנך בר מינה עכ"ל. לפנינו (בחולין ובשבת) איתא ברדא:
בר הדיא (חולין דף סג) הנץ וכו' למינהו להביא את בר הדיא (ובפרשת ויקרא רבה וכו' ובריש אחרי וכו') הדין בר הדיא צופה מאכלו בי"ט מיל. ובמוסף בר חיריא עכ"ל. לפנינו איתא בר חיריא אבל גירסת רבינו מוכח מויקרא רבה (פי' ויקרא פסוק ה') דשם איתא הדין בר הדיא צופה מאכל בי"ח מיל. אמנם זה שכתב רבינו (ובריש אחרי מות) שם לא נמצא:
בר לועא (שבת דף נד). ולא בסולם שבצוארו אמר רב הונא בר לוע' עכ"ל. לפנינו אית' בי לוע':
בר נפחא (סנהדרין דף צו) ויחלק עליהם לילה וכו' אמר ר' יוחנן אותו מלאך שנזדמן לאברהם לילה שמו שנאמר ולילה אמר הורה גבר ורבי יצחק אמר שעשה עמו מעשה לילה שנאמר מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם אמר ריש לקיש טבא דנפחא מדבר נפחא. פי' מסתבר טעמי' דרב יצחק נפחא מטעמי' דר' יוחנן דהוו קרו לי' בר נפחא עכ"ל. וז"ל רש"י אביו של ר' יוחנן הוי נפחא ואית דמפרשי בר נפחא על שם יופיו:
בר סיסי (תמורה דף ט"ז) אם עושה לו כן מוטב ואם לאו הרי הוא יורד ברסיסי לשאול. פי' זעוף. לשאול לקבר. כמו והנם זועפים ומתרגם נסיסין עכ"ל. בנסיסי איתא לפנינו וז"ל רש"י הריני הולך בנסוסי לשאול כדמתרגמינן (בראשית לד) ויתעצבו האנשים ואיתנסיסו גובריא עכ"ל רש"י וקצת יש לדקדק שלא הביא רבינו ראי' מסוף פרשת וישלח:
בר פחתי (ברכות דף מג) פי' בר רברבניא כדכתיב והפחות הראשונים (נחמיה ה טו) איכא דאמרי בר פאתי כדכתיב ומחץ פאתי מואב (במדבר כ״ד:י״ז) עכ"ל (ובשבת ג') פרש"י בן גדולים. וכן פירש"י עוד (שם ך"ט ובנזיר נ"ט) פי' רש"י בנו של תלמיד חכם. ודע דבגליון הש"ס שלפני (ברכות מג). נדפס פי' בר גדולים. ובדין הוי להו לקדם לדפוס פי' זה לעיל (דף יג) ואמנם רבינו שלא הקדים ודאי טעמו ונימוקו עמו ולא היה שכחה לפני כבודו. דהא מיד בסמוך אייתי להאי סוגיא (דדף י"ג): וכתב מה שפירש רבינו האי. ולכן מהנראה משום דהי' לרבינו בפרק כיצד מברכין (דף מג). נוסחת בר פחתי ואיכא דאמרי בר פאתי ועל זה בא רבינו לפרש דפאתי הוא מלשון פאתי מואב ולכן הוכרח להביא מקום אשר חונה שם איכא דאמ' בר פאתי:
בר פיילי הוה קאים קמיה דשמואל (חולין דף צ"ו). פי' שם איש עכ"ל. לפנינו איתא בר פיולי:
בר פחתי (ברכות דף יג). בר פחתי בשעה שמעבי' ידיו על עיניו מקבל עליו עול מלכות שמים. פירש רב האי מפני רבנן שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה פי' אחר מין הי' לפניו באותו היום וחשש שלא ילעוג כשהוא מסיב עיניו בד' רוחות ועוד שני פירושים עכ"ל. וז"ל הרא"ש רב ירמיה הוה יתיב קמיה דרב חייא בר אבא חזיי' דהוה מאריך טובא אמר ליה למה לך כולי האי אמר לי' ואלא עד כמה א"ל כדי שתמליכהו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם. יש אומרים שתמליכהו במחשבה ויש אומרים שירמוז בעיניו בשעה שממליכו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם ומביאין סמך לדבריהם מעובדא דר' חייא דאמר ליה ר"ח לרב בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על עיניו מקבל עליו מלכות שמים ומה שהיה נותן ידיו על עיניו שלא יראה שהוא רומז בעיניו. ואין ראיה משם לפי שהיה יושב בתוך הציבור היה מעביר ידיו על עיניו כדי שיוכל לכווין עכ"ל:
בר קשא (ב"ב דף קי): ואי לא מאי בו לירות בר קשא דמתא לירות פי' מוכס י"א ממונה עכ"ל. ואלא מאן בו לירות איתא לפנינו (לגירסת ס"א הנדפס על צידיו ע"ש):
בר שורא (פסחים דף פו). שורא ובר שורא עכ"ל. לפנינו איתא שודא ובר שודא:
בור (ב"ב דף ס"ד). המוכר את הבית וכו' לא מכר לא את הבור ולא את הדות ומפרש בגמרא שהבור בחפירה והדות בבנין עכ"ל. (ועיין ברשב"ם):
ברבל (בכורות דף ד). אבל מברבלתא לא כתב רחמנא תבלול. פי' שמבולבל לבן בשחור. עכ"ל. לפנינו איתא מבלבליתא. וע"ש פי' רש"י:
ברדלס (ב"ק דף ט"ז). הזאב וכו' והברדלס הרי אלו מועדין עכ"ל. (בסוף פ' קמא דב"ק) פירש הרב ברדלס חיה שקורין לה בערבי אלצב"ע. וכן איתא בפי' הרמב"ם. ורש"י (בפסחים דף ט'). כתב ברדלס אלמנ"ס פטויי"ש. (ובמשנה ב"מ צ"ג). כתב רש"י הברדלס פטויי"ש בלע"ז:
ברדניקוס (ברכות דף נח) הגיחור והלבקן והברדניקו' פי' גאון פתרו הראשונים שהוא איש שקומתו ארוכה יותר משאר בני אדם. ובמוסף פי' ברטניקוס איש אי ברטניא הגדולה בלשון רומי. נגד צרפת ואנשיה בעלי קומה עכ"ל. לפנינו איתא דרניקוס פי' רש"י ורודא"ש לשון אחר פיו עקום:
ברדס (נדרים דף מא). אמר ר' יוחנן ברדס אין מבקרין אותו ואין מזכירין אותו מ"ט מפני שהוא כמעין הנובע פי' בורדס חולי מעיים שמשלשל כמעין הנובע עכ"ל. וע"ש פירוש רש"י והרא"ש:
ברז א' (שבת דף קי"ז) לא צריכא דשקיל ליה בברזי. פי' ברזי נקבים והכי קאמר מאן דבזע לי' לעור כשהוא מפשיטו מוכחא מילתא דלא בעי לי' לעור ואין לו הנאה ממנו ולא דמי לפסיק רישא ולא ימות עכ"ל. ז"ל רש"י דשקיל לי' בברזי בחתיכות דקות מפשיט וחותך דאין דרך הפשטה בכך ולאו מלאכה היא אלא שבות. ובתוס' הקשו דהוה ליה למיחשב הפשט דדחי שבת בהדי הנהו שבות דתני בריש אלו דברים (דף סה). ולכך נראה לר"י דליכא אפילו שבות דאינו מפשיט כשיעו' חשיבות עור יחד וכו' ולא דמי וכו' אבל הכא דלא קעביד הפשט אפי' שבות ליכא. עוד כתבו וא"ת דתניא בסוף תמיד נשחט (דף סה). חשיכה כל אחד ואחד נוטל פסחו בעורו א"כ לאו בברזי מופשט וכו' ע"ש. והנה לפי' הערוך שפיר הי' כל אחד נוטל פסחו בעורו שהי' רק מנוקב בנקבים ולא היה נחתך כלל ומיושב קושית תוס'. ואולי דהערוך אזיל לשיטתי' דס"ל (בערך סבר הביאו התוס' בשבת דף קג וכן הרא"שכתב כן בשם הערוך) דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר לגמרי אפילו לכתחילה ע"ש. ולפ"ז גם קושיא הראשונ' של התוס' דלא חשיב הפשט בהדי הנך דריש פ' אלו דברים לפי' הערוך ניחא (וגם בערך פסק כתב הערוך להדיא דשקיל לי' בברזי דלא ניחא ליה) אבל לפי' תוס' והרא"ש דחולקים על הערוך ואוסרים לכתחלה אף דלא ניחא ליה הוכרחו לתרץ כשיטתם אמנם דברי הש"ס מטין לפי' הערוך דמלת ברזא מורה בכל מקום נקב. וגם רש"י (בחולין דף ח). סוף שמעתא דליבן סכין התם דברזיי' מיברז פי' שלא הכהו בכח אלא דוקרו ע"ש (ובסנהדרין נו) ואימא מיברזי פי' רש"י שלא לתחוב סכין לדקור נקב. וכן (בשבת קט"ו). אבל לפי' רש"י ותוס' מפשיט וחותך לא ידעתי דברזי לשנא דחותך הוא. היוצא לתועלת היכי דשקיל בברזי דלדעת רש"י איכא איסור שבות בעלמא ושרי בפסח משום דכל מעשיו במקדש. משום דאף לר' נתן דס"ל בפסחים (דף סה). דלא התירו אלא שבות הצריכה מ"מ הכא וודאי מיקרי שבות הצריכה מכל פעל ה' למענהו שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה או כדי שלא יסריח כדמסיק הש"ס (לעיל קט"ז). ומכ"ש לפי' וסברת התוס' וכן לפי' וסברת הערוך דאפילו בעלמא ליכא איסור משום שבות. וס"ל לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דדי אם מפשיט עד החזה וכל יותר מזה הוי טירחא שלא לצורך אבל חכמים דפליגי עליה וס"ל דמפשיטין את כולו דס"ל דהוי טירחא לצורך דכל פעל ה' למענהו. והשתא דמסיק מר בר רב אשי להך סברא דשקיל ליה בברזא. מעתה אין לו רשות להפשיט בענין אחר כדי שלא יעבור על אב מלאכה כי אם בברזא מפשיט ואז לא יעבור אכלום. והנה לכאורה ה"א דר"י בנו של ר"י ב"ב דס"ל דמפשיט עד החזה מטעם נימין מקרא דכל פעל. ודאי בשביל כך לא יתיר אב מלאכה גמורה דבלאו הכי אינו עובר משום אב מלאכה דהא מלאכה דהפשט מעורות תחשים גמרינן לה וגבי עורות תחשים דהיו נצרכין לאוהל וכל כמה דהיה מחובר לבשר לא נעשית מלאכתן לפ"ז כמשפשיט הפסח רק עד החזה וכל השאר עם אותו עור הנפשט עדיין מדובק בבשר אינו עובר במלאכה דאורייתא ולכך מסמך דכל פעל התיר. אמנם דברי תוס' והרא"ש קצת מתנגדים דמשמע דבריהם דיש שיעור להפשטה כדי חשיבות עור (ואפשר כדי לעשות קמיע) ועדיין הדבר צ"ע. ועכ"פ לפום קושטא דמילתא (בין לר"י בנו של ר"י ב"ב ובין לחכמים) מה"ת לומר לעבור על מלאכה דאורייתא היכי דאפשר בענין דלא יעבור אכלום. וכל דברי ר' שמעון דאמרינן אהקטר חלבים דדוחה שבת דחביבא מצוה בשעתה. (במנחות ע"ב. ובפסחים ס"ח): (ופירוש רש"י דכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד אלמא חביב למהר המצוה בשעתה) אמנם צלית הפסח גם שהוא מצוה אינו דוחה ולא ילפי' מהקטר חלבים (ע' בזה בלחם משנה פ"א מהל' ק"פ) על אחת כמה וכמה שלא יעלה על הדעת לגמור מזה שיהא דוחה דבר שאין בו שום צד מצוה כלל כי אם הפסד העור במה דשקיל לי' בברזא חלילה דבשביל פסידא דעור שהוא לבעלים נתיר מלאכת הפשטה בשבת. ובכן נראה הדבר מבואר דלא הותר הפשט בפסח בי"ד שחל בשבת כי אם דוקא לפי מה דמסיק מר בר רב אשי דשקל בברזא דוקא. וכן נראה לומר משני תרוצים של תוס': והא דהקשו מסוף פרק תמיד נשחט דתניא חשכה כל אחד ואחד נוטל פסחו בעורו (ודע לפנינו בפסחים סוף פרק תמיד נשחט דף סה): ליתא למלת חשכה. אלא כך איתא שם תנא כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו ועל כרחך שלפני התוס' היה גירסא אחרת וצ"ע. וא"כ לאו בברזי היה מופשט ואיכא למימר דלא קאי אשבת אי נמי ניטלו בעורו שנפשט עד החזה הנה לתירוץ ראשון של התוס' נראה בפשיטות דכשחל בשבת היה מופשט בברזי וגם לתירוץ השני אפשר לומר דס"ל דעד החזה שרי ואינו עובר על אב מלאכה הואיל דלא דמי לתחשים וכו':
אמנם התי' השלישי מ"ש ועוד אומר ר"י דאיכא למימר דרבנן לדברי רבי ישמעאל בנו של ריב"ב קאמרי לדידן מותר להפשיט לגמרי לדידך אודי לן מיהת דמותר להפשיט בברזי עכ"ל. צריך תלמוד מהיכי נפיק להו לתוס' לחלק בזה אחרי דכל עיקר שחכמים מתירין היינו שלא יהא בשר מוטל בבזיון או כדי שלא יסריח אם כן גם בברזי מתוקן שפיר ומעתה מנ"ל להתיר מלאכה דאורייתא במקום שאין בו שום מצוה כי אם הפסד קלקול העור וצ"ע: וז"ל הלחם משנה אהא דכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות קרבן פסח הל' י"ח) וכן צלייתו והדחת קרביו אין דוחין עיין קונטרס:
ברזל תרגום בפסוק אם לא תדעי לך. על פום ברזילהא: פירוש מנהיגיה עכ"ל. ובב"ק (דף נו) מאי מסרו לרועה לברזיליה פי' רש"י לתלמידו. מיהו הערוך גריס כורזיליה. עיין ערך כרזל:
ברזינא (שבת דף קט) מי רגלים בן מ' יום ברזינא לזיבורא פי' נשכו זיבורא ישתה א' משמונה ברביעית עכ"ל. ורש"י פי' ברזינא כלי קטן כו'. עיין קונטרס סי' נ"ו:
ברחא (שבת דף קנב). ברחא קרחא בארבעה. כלומר עז זכר שהוא קרח והוא שעיר עזים וי"א איל עכ"ל: (בשבת דף יח) פי' רש"י ברחא איל גדול כו' וכן (בשבת דף קי) ואי לא ליתי רישא דברחא פי' רש"י של איל: אכן (בשבת קנב. ובבבא קמא דף כ. ושם דף מח) פי' רש"י עז. וז"ל (בסנהדרין סג) ברחא קרחא עז ברחא קרוי כל צאן והעז קרוי קרחא על שם שאין לו צמר כל כך עד כאן לשונו (ובע"ז דף קח) ז"ל רש"י ברחא קרחא. עז שאינו מסורבל בצמר כרחל:
ברטיא (שבת דף קמו). בעי מינה מרב ששת מהו למיברז חביתא בבורטיא בשבת עד כאן לשונו. רש"י פי' בבורטיא ברומח לתוחבו בדופניה לינקוב:
עוד שם סוף האות (בסנהדרין דף כז) וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא פי' מקדח וי"א רומח עכ"ל. ורש"י כתב בית יד של רומח:
בריוני (ברכות דף יו"ד) הנהו בריוני כו' (ובגיטין דף נו). אבא סיקרא ריש בריוני דירושלים וכו' עד כאן לשונו (בברכות דף יו"ד). פירוש רש"י בריוני פריצים. (ובגיטין דף נו) לא פי' רש"י כלום אמנם (בסנהדרין דף לז) פי' רש"י בריוני פריצים בורים. עי' קונטרס סי' כד. (ובתענית דף כג) פי' רש"י בריוני בורים עמי הארץ:
ברך א' (כתובות דף קג) ברכת הבית ברובה. פי' ברכת הבית כגון הא דאמרינן נר לאחד נר למאה כל כי האי גוונא אין נותנין לה בבית אביה אלא כגון פת וכיוצא בה נותנין לה ואפילו בבית אביה עכ"ל. בכתובות (שם) כתבו התוס' פי' זה בשם ר"ת (ובב"ב דף קמד) כתבו ג"כ פי' זה בשם ר"ח. ועוד פי' אחר דמזלא דבי תרי עדיף ור"ת מסכים ע"ש:
עוד שם (בילמדנו ראה החלותי). הרואה את המלך כך חייב לברך עכ"ל. גם (בברכות נח): איתא כן:
עוד שם (סנהדרין דף מב) מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת מפני שהוא תחלת ברייתו רב הונא בשם ר' יוחנן אמר אף במוצאי יום הכפורים מברכין מפני ששבת האור כל היום עכ"ל. וכן איתא בפסחים (דף נג. ודף נד):
ברך ג' (ר"ה דף טו). בד"א באילן שעושה שתי בריכות בשנה שתי בריכות ס"ד פי' וכי יונים הם שעושין שתי בריכות אלא נימא שעושין פירות ב' פעמים בשנה עכ"ל. לפנינו איתא אלא אימא כעין שתי בריכות:
עוד שם כמו יונים שעושין ב' בריכות והוא דיופר' עכ"ל עיין ערך דיופרא:
ברך ד' (כתובות דף סג) אמר רבא האי בורכתא וכו' פי' האי בורכתא דבר בורות ובור הוא מי שאומר דבר זה עכ"ל (בכתובות סג): פי' רש"י בורכתא דבר שאינו הגון (ובשבועות דף יב) פי' רש"י הבדוי מן הלב (ובחולין דף פח) פי' רש"י בורכה אינו עיקר לשון בור:
ברך ו' (בסוף פרקא בתרא דברכות בירושלמי) כל ברכיא טבין וברכיא דאוריית' בישין ענין סיפוק כלומר אין אדם רשאי לומר יש לי סיפוק בלימודי אלא צריך ללמוד ולהוסיף תמיד עכ"ל. הכותב בעין יעקב האריך בזה ומביא גרסאות שונות ופירושים שונים ע"ש והנה בירושלמי שלפני דפוס אמשטרדם ע"ת לפ"ק עם פי' מהו' אליהו איתא כל שתקייא טבין ושתקייא דאורייתא בישין ופי' שתקייא שתיקה. ודע דרישא דהך ירושלמי כל פוטטיא בישין ופיטוטי דאורייתא טבין. תמצא לקמן בערוך בערך פט:
ברן ב' (יומא דף עז) יכול יעבירנו בבורני קטנה עכ"ל. לפנינו איתא גדולה:
עוד שם באותו אות (ראש השנה דף כג). וצי אדיר לא יעבירנו א"ר יהודה אמר רב זו בורני גדולה עכ"ל. לפנינו ליתא א"ר יהודה רק אמר רב:
ברסיף (סנהדרין דף קט) אמר רב אויא מגדל משכח עכ"ל. לפנינו איתא אויר וכן גריס לעיל בערך אויר:
עוד שם אמר רב יוחנן בבל ובורסיף סימן רע לתורה וכו' עכ"ל. לפנינו איתא אמר רב יוסף בבל ובורסיף סימן רע לתורה מאי בורסיף בור שאפי (ועיין מ"ש לקמן בערך חצצרת) והנה הגאון בעל באר שבע מוחק הוי"ו של ובורסיף וגורס בבל בורסיף משום דקשיא ליה דהא רב יוסף גופי' מבבל הוה וקרי אנפשיה (בסנהדרין דף מב) ורב תבואות בכח שור וכו' ואיך יאמר רב יוסף דבבל סימן רע לתורה ע"ש. הנה מלבד שבמעט עיון יש לקיים הגירסא שלפנינו ויש לומר דסימן זה לאו דאורייתא ולא על כלל כולו יצא ח"ו אמנם על הרוב נאמר שעל פי הרוב גורם שכחה אבל ודאי לאוקומי גירסא סייעתא מן שמיא היא (מגילה דף ו) אלא גם מדברי הערוך שגורס כמו לפנינו בש"ס בבל ובורסיף בלאו הכי לא קשה מידי לפמ"ש הערוך אמר ר' יוחנן בבל ובורסיף סימן רע לתורה ור' יוחנן היה בא"י. וגם קודם שראה את רב כהנא היה ר' יוחנן אומר דלכון אמרי פי' רש"י תורה של בני א"י היא. (כדאיתא בבבא קמא דף קיז). ויש עוד לאלוה מילין דהא דאמר ר' יוחנן (סנהדרין כד) מאי בבל בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד (וכן בשבת דף קמה. דא"ר יוחנן דבעלי תורה הן אלא שאינן בני מקומן ע"ש) אמר זה לאחר ששאל מרב כהנא כמה ספיקות ואמר דילהון היא פי' רש"י (בב"ק ד' קי"ז). התורה היא של בני בבל. וע"ד הזה נמלצו לחיך למאוד מה דאמר רבי זירא ש"מ אוירא דא"י מחכים. ר"ז נתן הודאה לאוירא של א"י שהוא ההיפוך מאוירא דבבל דאויר מגדל משכח. וראיתי במהרש"א בח"א ד"ה אויר מגדל משכח פי' רש"י הרואה אוירה ומראה גובה שלו משכח והיינו תחת צילו והוא דחוק קצת וכו' ומדברי הערוך בערך ברסיף נראה דלא גריס אויר אלא אמר רב אויא מגדל משכח והוא שם אמורא וק"ל עכ"ל. וכתבתי שם על הגליון אמת שכן היא בערוך בדפוס שלפנינו. אבל הטעות מבואר ונגלה ממה שהביא בעל הערוך בערך אויר גמרא זו אויר מגדל משכח כל מי שישן באוירו משכח תלמודו ע"ש. והנה המדפיס ראו עיניו שהיה כתוב אויר כזה והיה סבור לתקן שיהא מפורש בקריאה היטב והנה הדפיס מרובה באלף לאחריה אבל בהוספתו היה מגרע הכוונה וצ"ל אויר כמו שהיא לפנינו בגמרא וברש"י ובערוך לעיל והוא מהתימא על הגאון מהרש"א ז"ל:
בשש (ברכות דף מ). לית דין צריך בשש עכ"ל. בגמ' הכי איתא אמר רבא בר שמואל הכי אמר ר' חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד רבא בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא אמרו ליה הדר מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש. פרש"י ובצע להדיא מיד ולא המתין למלח וליפתן: בושש. עיכוב כמו בושש רכבו (שופטים ה) כלומר פת נקיה היא זו ואינה צריכה ליפתן. וצ"ע דלא מייתי רש"י ראיה (משמות לב א) וירא העם כי בשש משה ופי' רש"י כתרגומו לשון איחור וכו' וכן כתב הרא"ש בזה"ל לית דין צריך בשש יש מפרשים איחור עד שיביאו לליפתן מלשון כי בשש משה. וי"מ אין זה צריך ליפתן היאכל תפל מבלי מלח מתרגמינן כמה דלא מתאכיל בשש מדלית מילחא ואפשר לומר דמקרא דמשה אין ראיה כל כך דאפשר דהפי' באו שש דהיינו משבאו שש שעות שהבטיח להם משה בתחלת שעה ששית לסוף ארבעים יום אני בא כדאית' (בשבת פ"ט) ע"ש. ולכן גם בפי' החומש אחר שכתב כתרגומו לשון איחור וכן בשש רכבו וכו' והנה רבינו הערוך כתב ג' פירושים. א' כמו היאכל תפל כו' ב' אין צריך המברך להתבושש ולחזור אחר ליפתן אלא מברך לאלתר מפני שיש בו מלח. ג' מפני שהוא לחם יפה ואין צריך לא מלח ולא ליפתן. ומעתה הנך רואה שרש"י פירש כפי' השני או השלישי שכתב רבינו ודעת היש מפרשים שכתב הראש הוא כפי' הראשון שכתב רבינו וז"ל הרמב"ם (בפ"ו מהלכות ברכות דין ג') אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן לפני כל א' א' אא"כ נתכוונו לאכול פת חריבה. וכתב הכ"מ ונראה שמפרש רבינו כפי' הערוך שבושש שם הליפתן כי היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמו דלא מתאכל בשש מדלית מלח ואמר אין פת זה צריך ליפתן וכיון דאין דעתו לאכול ליפתן אינו צריך להמתין עד שיביאו ליפתן עכ"ל. (ובהגהות מיימוני) כתב בזה"ל כתב מורי רבינו ואם פת נקייה לא צריך ואם פת מתובל או מליח כעין שלנו לא צריך וכדאמר רבא לית דין צריך בשש וכפר"ח עכ"ל וכן מצאתי בערוך עכ"ל. והטור (סימן קס"ז) כתב ולא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן ללפת בו פריסת הבציעה ואם פת נקייה היא אין צריך (וכ"כ ר"ח והרמב"ם ז"ל) ואם הפת מתובלת בתבלין או מליח במלח כעין שלנו אין צריך. והב"י תמה עליו דהא הרמב"ם לא כתב אלא מפני שדעתו לאכול פת חריבה אבל לא מטעם שהיא פת נקייה ע"ש. ולא לבד תמיהת הבית יוסף יש לתמוה על הטור שפשוט לגמרי דעת הרמב"ם דאם דעתו לאכול פת חריבה א"צ מלח או ליפתן. (אמנם המחבר סעיף ה' כתב ואם היא פת נקיי' או שהי' מתובל' בתבלין או במלח או נתכוון לאכול פת חריבה א"צ להמתין הרי שכתב המחבר ככל הפירושים להקל) וגם הט"ז שמתרץ קושית הב"י ע"ש אפ"ה לא הערה כלום למה העלים הטור פי' הרמב"ם:
בתול (שבת דף צ) ובתולת הורד אחת פי' שושן סתום רב האי גאון היה שונה פתילת הורד וכו' עכ"ל ורש"י פירש עלה של וורד בחור אחת:
נשלם ערך אות הבית