לכן אמר לבני ישראל. כל הענין עד לבסוף ונתתי אותה לכם מורשה. שיבואר שכמו שיחל מעתה לעסוק ביצ״מ בכמה פרטים ולשונות של גאולה כאשר יבואר והוא התכלית להביא אל הארץ מקום מיוחד להשגחה פרטית. כך יהיה למורשה לדורות אפילו כשתצאו ממנה כאשר יבואר עוד בזה המקרא. זהו בכלל אמירה זו לבני ישראל. וצוה הקב״ה אמור לבני ישראל דמשמעו שיאמר משה בעצמו ולא ע״י אהרן וכמש״כ בס׳ במדבר כ״ה י״ב. וכן היה הדבור להלן בא דבר אל פרעה וגו׳. שהיה הרצון שלא יהא אהרן בכל הדברות אלא בפעם ראשונה כדי שלא יהיו מסרבים להאמין שנגלה ה׳ על משה מהטעם שביארנו שם. אבל עתה כאשר בא אהרן עמו והשריש אמונת הגאולה בלשונו שוב היה הרצון שיהא משה מדבר בעצמו. וכמו שהיה אח״כ מי״מ ואילך. אבל גם בזה סירב משה ונשתנה כאשר יבואר בפסוק י״ב ופסוק ל׳:
אני ה׳. כח כל הכחות שיש בעולם והיינו מהוה הכל:
והוצאתי אתכם וגו׳. ביאר ארבע לשונות של גאולה שידוע שקבעו חז״ל נגדם ארבעה כוסות של יין. ויש להסביר ענין ד׳ לשונות. וגם הלא יפה הקשה במרדכי פ׳ ע״פ למה זה קבעו ארבעה כוסות של יין ולא ארבעה מיני לחם או בשר וכדומה. והנה תניא בע״פ דקי״ז ת״ר כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול. והובא נוסח זו ברי״ף ורמב״ם וש״ע שמצוה לעשות כוס ה׳ ואינו לעיכובא. והוא פלא ממ״נ או כי צריך להיות חובה או לא יבוא כלל. אבל הענין. דמושכל פשוט הוא שא״א לצייר שיהא איש המוני שהוא כעבד כנעני עומד בעבודת חומר ולבנים ועלה במשך מועט למעלת ישראל ראוי לעמוד במעמד הר סיני לקבל התורה במורא גדול של גלוי שכינה. וע״כ נדרש להעלות דעתו וצלמו של האדם לאט לאט. וכך היה בישראל שהיו מגושמים בצורה ובדעת ונתעלו במשך מועט עד שהגיעו לה״ס. והיינו ד׳ לשונות של גאולה. מתחלה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. שהוא עסק חומר ולבנים שיצאו מזה משעה שהגיעו למכת ערוב כמו שיבואר להלן ח׳ כ״ח. ועדיין היו בחזקת משועבדים לעבדות עד שהגיעו למכת ברד שאז החל להוקיר את ישראל כמו שיבואר להלן ט׳ ל״ה. וע״ז כתיב והצלתי אתכם מעבודתם. הרי נתעלו עוד צלמם ודעתם לשבח. ועדיין היו תחת משרת המלוכה ודעת המלך עליהם. ובמכת בכורות הגיעו למעלת בני חורין ע״ז כתיב וגאלתי וגו׳. אח״כ העלה אותם הקב״ה למעלת ולקחתי אתכם לי לעם וגו׳. וקבעו לזכרון ארבעה כוסות באשר שאין דבר מאכל ומשקה משנה תואר פניו ודעתו של אדם כמו שתיית יין המשמח לב ומטיב גהה. ובזה יבואר יפה ענין כוס חמישי להלן במקרא הסמוך:
בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. יש לבאר השנוים הנופלים במקראות בזה. פעם כתיב ביד חזקה לחוד. ופעם כתיב ביד חזקה ובזרוע נטויה. וכאן כתיב בזרוע נטויה ולא ביד חזקה. ולא דבר ריק הוא חלילה. ומתחלה יש להקדים לשון ברייתא דמכילתא פרשה בשלח עה״פ ויושע ה׳ את ישראל מיד מצרים. כאדם שהוא אוחז את הצפור שאם רצה מיד הוא חונקה וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה כמ״ש או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. והביאור דמלבד חוזק מלכות מצרים באותו זמן היו עוד שני דברים למפגע לתכלית היציאה. אחד שהיו כל ישראל במקום אחד. וא״כ כשראה פרעה יד ה׳ כי חזקה היא עליו. היה אפשר לכלות את ישראל בפעם אחת. וכבר אמרו חז״ל בפסחים דף פ״ז ב׳ מ״ד צדקת פרזונו בישראל צדקה עשה הקב״ה שפזרן כו׳ אבל לא כן היה במצרים שהיו הכל במק״א. והיינו משל הצפור ביד א׳. ואם יבא חבירו החזק ממנו ויכהו פעם ושתים שיניחנה מידו. מה הוא עושה כשרואה שאין יכול לעמוד נגדו. ה״ז חונקה להכעיס את שכנגדו ושוב אינו מועיל כל תקפו וגבורתו של המנגדו. וזה החשש היה בישראל. אבל הקב״ה הצילם. ולזה לא היה מועיל באמת תוקף המכות אלא היה לזה עצה. כאשר היינו מיעצים להמכה את אוחז הצפור. שבשעה שהוא מכהו לא יהיו הכאותיו בהפסק בינתיים שיהא בזה כדי להתיישב מה לעשות להכעיס. אלא יכהו פעם אחר פעם בזרוע נטויה עד שיניח את הצפור חי ואין להאוחז שהות לחשוב מה לעשות כ״א להניחה. כך עשה הקב״ה בשעה שנחו מן המכות לא נחו לגמרי באופן שיהי׳ יכול פרעה ויועציו להתיישב מה לעשות כנגד רצון ה׳. אלא אותה מכה שעברה שימשה מיתה באנשים פרטים מגדולי פרעה וחכמיו. וכדאיתא ברבה שמות פ׳ זו. והביאו ראיה מדכתיב הנה אנכי נוגף וע״ש. וכ״ז הי׳ בכדי שלא יהא לפרעה ויועציו שעה פנויה להסכים לזה. וזהו הנקרא. בזרוע נטויה. ודרש המגיד זו החרב. פי׳ מיתה שהי׳ בין מכה למכה. שנית שאינו מועיל חוזק המכות להוציא את המעונה מיד מעניו אלא באופן כשהמעונה צועק לצאת מה שא״כ אם הוא אינו רוצה מה מועיל הכאותיו של המענה. וגם זה הי׳ במצרים שכמה אנשים סירבו מלצאת באשר שכמה היו עשירים ושרי פרעה או משום שלא רצו בעבודת ה׳ ותורתו אבל מ״מ הוציאם ה׳ במיתת דבר שהי׳ על הרשעים שבישראל בשעת מכת חושך. והיינו שהמשיל התנא וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה כו׳ לא מועיל המכות להפרה באשר אין העובר רוצה לצאת. ומ״מ הוציא הקב״ה בע״כ. וזה נקרא ביד חזקה. שמשמעו בע״כ כלשון הנביא יחזקאל כ׳ אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. ומפרש המגיד זו הדבר שהי׳ על ישראל והביא ראי׳ מלשון יד כמו דכתיב הנה יד ה׳ הויה. מעתה מובן שנוי המקראות דכאן א״א לומר ביד חזקה שהרי הבחירה הי׳ בידם שירצו כולם לצאת. ובמק״א כתיב רק ביד חזקה ויבואר שמה לפי הענין : And with an outstretched arm and with great judgments. To expand on the great differences in the Scriptures about this - sometimes it's "with a strong hand" alone, and sometimes "with a strong hand and an outstretched arm". Here it's written "with an outstretched arm" and no "with a strong hand"! And God forbid, this is no small thing. From the outset we can prioritise the language of the braita in the Mechilta on Beshalach, on "And God saved Yisrael from the hand of Mitzrayim" (Shemot 14:30). It's like a person who holds a bird - if he wants, he could immediately strangle it - or a person who is delivering a calf from within the womb of the cow, like it's written "Or has any god tried to take nation from within nation?" (Devarim 4:34). And the explanation is without the strength of the kingdom of Egypt at that time, there were two more things to harm the purposes of Exodus. One was that all Israel were in one place. And if so, when Paroh saw the hand of God that it was strong on him. It would have been possible to wipe out Israel at once. And Chaza"l already said in Pesachim 87b...