אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. לשון המקרא פלא. או היה ראוי לכתוב אל יביאו עוד. או ויכלא העם מלעשות. והנה בר״פ הזורק איתא מנלן דהוצאה מלאכה מדכתיב ויעבירו וגו׳ אל יעשו עוד מלאכה. ומקשה מנלן דבשבת קאי דילמא בחול ומשום דשלימא ליה עבידתא ומשני גמר העברה העברה מיוה״כ. וכ׳ התוס׳ דר״ח מחק כ״ז הקושיא והישוב. דאפילו מיירי בחול נ״ל שפיר דהוצאה נקרא מלאכה. והכי דריש בהדיא בירושל׳. וגם זה פלא למחוק סוגיא שלימה. ונראה דבאמת לא הזהיר משה על ש״ק ביחוד אלא על חול כפשטא דקרא ומשום דשלימא מלאכה. והא שהזהיר משה ע״ז ומאי איכפת לן אם יהיה מותר. היינו משום דכל צרכי המשכן היה הכרח לעשות הכל לשם קדושה גם בעוד שלא הקדישו כדאי׳ בב״מ פ׳ השואל בונין בחול ואח״כ מקדישין כדי שלא יבוא לידי מעילה. ומכ״מ ההכרח לעשות לשם קדושה כדין מעשה המקדש. והנה מי שעשה לשם המשכן וניתותר היה רשאי באמת לעכבן לעצמו לפי דקי״ל הזמנה לאו מילתא היא. והזהיר משה דמכאן ואילך לא יעשו לשם קדושה שהרי אין צריך עוד. ולכתחלה אסור לעבוד לשם קדושה ולהשתמש בהם חול. אבל מה שכבר נעשה לשם קדושה לא הזהיר כלל. ומה איכפת לן אם יבואו ויתותר לבדק הבית או לצרכי כל״ש כמו שנעשה מתרומת כסף כמש״כ לעיל. אבל העם כלו מהביא גם מה שכבר נעשה לשם קדושה. שהרי ע״פ דין מותר להשתמש בהם חול. ומתחלה לא עשו כ״א לצורך המשכן ולא לבדק הבית. זהו עומק הפשט וא״כ אין בזה שום הוכחה דהוצאה היא מלאכה. ושפיר מקשי ומשני אבל כ״ז למ״ד הזמנה לאו מילתא משא״כ למ״ד הזמנה מילתא א״א לומר כן שהרי מה שנעשה לשם קודש א״א להשתמש בהם עוד לחול וע״כ מסרו לבדק הבית וא״כ צריך לפרש אל יעשו עוד מלאכה היינו שלא יביאו עוד והבאה נקרא מלאכה. ונקיט משה רבינו לשון מלאכה באשר אפי׳ למ״ד הזמנה מילתא מכ״מ בעינן איזה מלאכה כ״ש כמש״כ התוס׳ סנהדרין דמ״ח א׳ ד״ה נתנו. ואמר משה דהבאה לשם קודש דנקרא מלאכה בשבת מהני גם לזה שיהיה אסור אח״כ להשתמש בו חול אע״ג שלא הקדישו עדיין. ומש״ה כלו העם מהביא ולפ״ז שפיר למדנו מכאן דהבאה היא מלאכה בשבת. וכבר הראינו לדעת בירושלמי יומא פ״ג דהזמנה מילתא מש״ה שפיר יליף בירושל׳ מגוף המקרא דהוצאה היא מלאכה: