ויאמר אל תקרב הלם. אל תקוה ולא תרצה לעיין בענין נשגב הלז אם לא באופן זה:
של נעליך מעל רגליך. ואם כי הדבר כפשוטו מ״מ יש בזה כונה נפלאה כעין משל ונמשל. וככל הדברים שעניני גשמים מורים על עניני רוחנים וכבר נתבאר בס׳ דברים בענין חליצת מנעל של היבם שהוא ענין התפשטות הגשמית. שלא יהא אחר רצון וטבע האדם כלל. כ״א מופרש כולו לשמים. כדרך אדם המעלה אשר שמו אדם בעצם כמו שביארנו בפ׳ מעשה בראשית. מיהו שם בענין חליצת המנעל אינו אלא לשעה באשר שאין כל אדם מחויב לעמוד בזה האופן כל ימיו. ולא כל אדם זוכה לכך. אלא שלצורך המצוה היה מחויב בכך כמבואר שם. אמנם מי שרוצה להתקרב לשכינה מחויב לחלוץ מנעלו. היינו לבוש הטבע. ועי׳ להלן ד׳ כ״ד:
כי המקום אשר אתה עומד עליו וגו׳. וכאמור מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב וגו׳. והנה בלי ספק שמשה רבינו קיבל עליו בשמחה רבה זה הענין. ונשל נעלו. במשל ובנמשל. והכין עצמו לנבואה. מעתה הנה סר לראות מדוע לא יבער הסנה. והשיבו הקב״ה