וידעו כי אני וגו׳. עוד הבטחה שידעו ויבינו כי אני ה׳ אלהיהם. וזהו מעלה גדולה כמש״כ לעיל ו׳ ז׳ וט״ז ו׳. ובמשנה דאבות תנן חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. פי׳ אלו נקראו בנים ולא הודיעם הכתוב שכן הוא היה חיבה. אבל חיבה יתירה מזה הוא שנודעת להם שנקראו בנים למקום. כך הבטיח ה׳ שמלבד שיהיה כן אלא שהמה ידעו וישכילו כי כן הוא:
לשכני בתוכם. פרש״י ע״מ לשכון בתוכם. והרמב״ן והראב״ע פירשו כדי לשכון בתוכם. וכיב״ז מתפרש המקרא בפ׳ ציצית אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. ולשני הפירושים קשה דאם כן היה ראוי לכתוב לשכון בתוכם. אלא לשכני משמע שהיה משכני במצרים בתוכם. כענין שאמרו בספרי ס״פ מסעי ובכ״מ גלו למצרים שכינה עמהם. וזה גרם שהוציאם ממצרים. וזהו מאמר הכתוב שיבינו כי אני ה׳ אלהיהם אשר וגו׳ לשכני בתוכם. בשביל שהיה משכני בתוכם:
אני ה׳ אלהיהם. מתחלה הבטיח על הנהגה טבעית כראוי להמון ישראל אשר היה הקב״ה שוכן במצרים בנסתר. עתה הוסיף להבטיח על השגחה נגלית בנס. וכאשר כן היה ג״כ בעוד שהיו במצרים ביחידי סגולה. ובאבות הראשונים. ועי׳ מש״כ בפ׳ ציצית בס״ד בביאור ב״פ אני ה׳ אלהיכם. וכן כאן מדבר בפ׳ גם בקדושת אהרן ובניו. וההשגחה עליהם במעלה עליונה. ומדבר גם בהנהגת כלל ישראל שהוא בדרך הטבע ובהשגחה נסתרת: