על תנוך אזן אהרן ועל תנוך וגו׳. מזה הסדר משמע דהצווי היה ליתן תחלה על תנוך אזני אהרן ובניו. ואח״כ על בהן ידם ואח״כ על בהן רגלם. אבל במעשה מבואר שתחלה נתן משה על תנוך אזן אהרן ועל בהן ידו ורגלו ואח״כ עשה כן לבניו. וכבר עמדו חז״ל על כיב״ז בחגירה דאבנט וע״ז לא מצינו ישוב בדברי חז״ל. וצ״ל שהיה ברור למשה מפי הקבלה שאין הסדר לעיכובא. ולא דמי להא דאבנט שעמדו חז״ל בשביל שנראה מהא שעירב הכתוב לבישה דאבנט לכולם ביחד בתוך לבישת הבנים משמע שלכונה בא משא״כ כאן אין נ״מ בסדר. וראה משה לחלוק כבוד פרטי לאהרן קודם לבניו. ויש להוסיף דמעשה העגל שהיה בין הצווי והמעשה (ולא כפרש״י להלן ל״א י״ח) גרם לדבר. דלפני מעשה העגל היו אהרן ובניו שוין בסגולת הכהונה ורק משום שהיה אביהם וגדול מהם היה כה״ג. אבל לאחר העגל שמסר נפשו על ישראל כמבואר ברבה פ׳ צו שהמשיל לבן שחתר אחר בית אביו המלך א״ל פדגוגו למה זה אתה יגע תן לי ואני אחתור. א״ל המלך ידעתי כונתך להגין על בני כו׳ כך אהרן אע״ג שהיה כמו עוזר במעשה העגל מכ״מ ידע הקב״ה שהוא רק משום אהבת ישראל שמסר נפשו ונשמתו בשבילם ומש״ה מגיע לו ביחוד כה״ג יותר מפינחס שזכה לכה״ג משום שמסר נפשו על ישראל. ואהרן יתרה עשה למסור נשמתו בשבילם שהרי השתתף עמם בעון חמור כדי להצילם. ומשום זה הקדים משה להכשירו קודם לבניו. וע׳ כיב״ז להלן ל״ט ט״ו. וענין אזן ובהן יד ורגל. הוא להגביה בזה כח השמיעה המביא לידי מעשה ביד. והמעשה מביא לידי הרגל שיעשה לגבוה גם בלי כונה אלא כמו הרגל שנעשה טבע שני. וע״ז נמשל בהן רגל. וכן במצורע בא׳ הזאה על ג׳ איברים הללו כדי להשביחם ולתקנם לפי ערך: