ואת כל אשר בם. הוא טעם על המבואר בסוף המקרא על כן ברך ה׳ וגו׳ דמשום שכלה מלאכתו באותו יום ע״כ עשה אותו יום טובה וברכה כמו אדם שגומר ביתו עושה אותו יום. יום משתה וטובה:
וינח ביום השביעי. אפילו לא היה כלה מלאכתו רק בשביל שנח כ״י באותו יום. בשביל שני טעמים אלו. ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו. על קדושה לא קאי טעם הראשון דמש״ה קדשהו ממלאכה וריוח אלא משום טעם השני שהקב״ה נח בו. ובפ׳ ויכלו מבואר הענין יותר. ושם כתיב עוד טעם על הברכה משום ויכלו השמים וגו׳ וביארנו שהיה העולם בו ביום בתכלית ההידור שעלה ברצונו ית׳ וכמו שביארנו שם בפי׳ וכל צבאם. דפי׳ חז״ל צביונם. היינו שכל מין וכל בריה היה באופן היותר משובח במינו ובשביל זה ג״כ ברך ה׳ את יום השבת אבל בשעת מ״ת כבר נשתנה העולם וכל מין וכל בריה נתחלק לכמה פרטים גרועים משהיה בבריאה הראשונה. מש״ה לא היה העולם משוכלל עוד. ע״כ חסר זה הטעם כאן: