ואתם תהיו לי וגו׳. לבד התנאי שמירת תורה ועבודה. דבל״ז א״א להיות ישראל. עוד תוסיפו להיות לי. ממלכת כהנים. היינו הנהגה בין אדם לחבירו בדרך הישר והטוב כמו בני אדם אפרתים. ובאשר זה אינו תורה לפרש מהו הישר והטוב. וגם אין כל ענין ואין כל מקום וזמן שוים. ע״כ אין בזה תנאי ליהדות כיון שאין בזה חק קבוע. אבל רצון ה׳ בכך:
וגוי קדוש. הוא הנהגה בין אדם לשמים להתקדש במותר לו כדכתיב קדושים תהיו וכמש״כ הרמב״ן שם. שמצוה שלא להיות זולל בשר אפילו בהיתר. וגם זה אינו תורה לפרש מהו קדושה ואין כל האדם שוין בזה ע״כ אינו עיקר ותנאי ליהדות כיון שאין בזה חק קבוע אבל רצון ה׳ בכך. זהו פי׳ הא׳. אבל לראשי ישראל יש פי׳ שני. היינו והייתם לי וגו׳ הוא ג״כ בתנאי והיינו גמ״ח שתעשו לא יהיה בטבע האדם ודעת אנושי אלא יהיה הכל לש״ש. והיינו משמעות והייתם לי סגלה מכל העמים שכל הנהגתכם תסגלו לי לשמי ולזה הפי׳ כוון במכילתא ריבק״א כשם שהאשה מסגלת אחר בעלה והבן מאחר אביו והעבד מאחר רבו והשפחה מאחר גברתה אף אתם מסגלין לי מאחרי שנאמר כי לי כל הארץ (כצ״ל). והכונה כמו האשה והבן הסמוך על שלחן אביו ועבד ושפחה דכל מה שהם עושים ומרויחים הוא רק לטובת אדוניהם. ולא כמו שכיר שאינו עושה לבעליו אלא במה ששכרו אבל מה שמרויח מן הצד הוא לעצמו. משא״כ אשה ועבד ובן הסמוך על שולחן אביו דאפילו הרוחה מן הצד אינם עושים לעצמם. כך כל מה שתעשו אפי׳ מה שהטבע נותן יהא הכל לשמי ולכבודי וזהו מכל העמים שבזה תהיו משונים ונעלים מהם במה שתעשו לשמי. דבתורה ועבודה לא שייך לומר מכל העמים אחר שאינן בני תורה ועבודה כלל. משא״כ בגמ״ח שגם המה בני גמ״ח והיינו שמסיים המקרא. כי לי כל הארץ. גם המה שלי הם ובזכות גמ״ח הם עומדים אבל אתם תהיו לי מצוינים מהם במה שתעשו הכל לשמי. ובא זה התנאי נגד מה שהקדים ואביא אתכם אלי שהגביה דעתם לרוה״ק עד כה בחנם. ומעתה ואילך יהיה בתנאי שתהיו מצוינים במעלה זו שתעשו הכל לש״ש אז תזכו למעלת רוה״ק וידיעת אלהים. ואחר התנאי בא המסובב ואתם תהיו לי וגו׳ לזה הפי׳ ע״כ אינו בקשה וצווי שהרי כבר בא בתנאי שיהא כל מעשיהם לש״ש ממילא יתנהגו בדרך בני אפרתים ובדרך קדושה. אלא בא זה המקרא למסובב והיינו שתהיו מושגחים ממני בשני אופנים. ממלכת כהנים. היינו במדת מלכות שהוא בדרך הטבע אלא שהיה הטבע מצוין וניכר שהמה מושגחים ביחוד וזהו לשון ממלכת כהנים הנהגת הטבע של ב״א אפרתים. וגוי קדוש. בנס נגלה ופרוש מבני אדם ואמר בלשון ואתם תהיו לי היינו ששתי מדות הללו היינו מלכות ומדת תפארת יהיה לפי מה שאתם תתנהגו עמדי אם יהיו מתנהגים לש״ש בדרך הטבע אזי תהא ההשגחה עליהם ג״כ רק בטבע ואם יהיו פרושים ומובדלים למעלה מטבע אנושי אזי תהא ההשגחה עליהם ג״כ פרוש ומובדל מהליכות הטבע והיא מדת תפארת. וכמו שביארנו בס׳ דברים מאמר משה פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש וגו׳:
אלה הדברים וגו׳. תניא במכילתא שלא תפחות ושלא תוסיף. פי׳ לבד ההסבר שיהיה לכל א׳ לפי כחו כמו שהקדים כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אבל דבר ה׳ כאשר המה תדבר לבני ישראל היינו לכולם בשוה בלי גרעון והוספה וכך היה הצווי בכל פרשיות התורה. דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. וביארנו ריש ס׳ ויקרא דבר אל בני ישראל הוא הפרשה כאשר הוא דבר ה׳. ואח״כ ואמרת אליהם היינו הביאור בתורה שבע״פ כמבואר שם הוכחה לזה הפירוש. אלא שנשתנה סדר הצווי בפרשה זו מבכל הפרשיות. דבכל הפרשיות שאחר מ״ת כתיב תחלה דבר ואח״כ ואמרת. וכאן כתיב להיפך. וטעמו של דבר הוא ע״פ שיבואר לפנינו שקודם מ״ת היה דבר ה׳ השכינה מדברת מגרונו של משה ונשמע לכל ישראל משא״כ ביאור הפ׳ שהוא דבר משה לא היה נשמע לכל ישראל אלא מדבר לזקנים והמה לישראל. ואחר מ״ת אפילו דבר משה הגיע לכל ישראל. מש״ה בפ׳ זו לא היה אפשר לומר הפ׳ כאשר היא תחלה ולא ידעו הפי׳ עד אחר כמה שעות שילמדו הזקנים ויאמר להם. ובין כה יוכל להיות שיסברו איזה שבוש. מש״ה היה משה תחלה מדבר לזקנים הפ׳ עם הפי׳ ואח״כ היה אומר הפרשה לכל ישראל. ותומ״י היו הזקנים מפרשים לישראל. משא״כ אחר מ״ת היה משה מדבר הפרשה לכל ישראל ותומ״י היה מפרש להם. וכיב״ז ביארנו בשירת האזינו כמש״כ בספר דברים ל״א כ״ב: