ויאמר משה וגו׳. הוסיף משה לדבר באשר הקב״ה בעצמו לא התרעם כלל אלא משה ואהרן וזה אין דרך אדם גדול ואוהב עמו המכסה כל פשע לעורר דברי תרעומות. ע״כ הוסיף שבאמת לא בשביל התרעומת שעליו משים לב. כ״א באשר הוא מרגיש בדבריהם תרעומת על ה׳ ג״כ. במה שהזכירו בשבתנו על סיר הבשר. מובן שמעוררים תאות בשר שאין הקב״ה מכין בשר לפניהם כ״א צאן ובקר שלהם שאין נוח לאדם לעשות כן. ותרעומת זה על ה׳ מחויב הוא להזכיר שאינו יכול למחול על כבוד ה׳. ומש״ה מעורר דברי תרעומות. והכי תניא במכילתא ע״ז הפסוק ונחנו מה וגו׳ אמרו להם אלו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלים אלא הרי אתם עומדים ומתרעמים לפני חי וקים לעולמים. וזהו דברו שנית בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול. אם היה ה׳ נותן לכם בשר בערב כי היום שהיה שבת קודש כדאי׳ בשבת דפ״ז ב׳ לא הי׳ הדעת נותן שירד בשר והמה יצודו שהרי ע״כ אמר ה׳ שיכינו מע״ש על שבת ע״כ אין תקוה ובקשה מלפניו ית׳ אלא בתת ה׳ לכם בערב. אם הי׳ נותן וזה היה מראה לכם אשר בשמוע ה׳ את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו. ע״כ אע״ג שראוי להתרעם ע״ז מכ״מ עליו ליתן ולהראות יכלתו. וכמו שנעשה בעת תאות המתאוים. אלא דשם נענשו ג״כ בשביל שהתרעמו בפה מלא. משא״כ עתה אין ראוים לעונש. אבל בזה שימלא הקב״ה משאלותם ברמז ובלב. יבושו ויכלמו בראותם כי ה׳ מאזין ומבין והיה מתקדש ש״ש בזה שהיה מראה שבידו למלא ולהכין שאר [וע׳ ספורנו שפי׳ ג״כ מקרא הקודם דרך תפלה לפי דרכו]:
ונחנו מה לא עלינו וגו׳. בזה התרעומות של בשר אתם יודעים שאין עלינו התרעומת כ״א על ה׳ שעכ״פ רצה להוציא עדה איך שהיא ממצרים למדבר: