זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. היינו יציאה מקומית. שבאותו יום ממש שבאו לסכות ראו עין בעין הופעת כבוד ה׳ עליהם שרצונו להשגיח עליהם. וכמו שאמר המשורר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. פי׳ בהיות ישראל במצרים לא היה אפשר להופיע ברוה״ק על גדולי ישראל משום שאין המקום ראוי לכך וגם משום שבית יעקב היו מעורבבים בעם לועז. ואין הדור זכאי לכך. אבל בצאת ישראל ממצרים וגם בית יעקב מעם לועז תיכף היתה יהודה לקדשו השיגו רוה״ק. ישראל ממשלותיו הבינו שהמה מעמידים ממשלת הקב״ה בעולם. וע״ע ס׳ במדבר ט״ז ג׳. וצוה ה׳ כאן שנזכור זה היום המעלה לעולם:
מבית עבדים. בית הוא משפחה. כמש״כ לעיל י״ב כ״ג. והפי׳ יציאה רוחנית מלהיות ראוי ומסוגל לעבדות והוא גדולת הנפש להיפך מלשון עבד עבדים כמש״כ בפ׳ בראשית בפ׳ נח. וכ״ז בחינה שרצוני להיות מלך עליכם ואין כבודי שתהיו עבדים לבו״ד. ואותו היום הרגישו כולם בעצמם גדולת הנפש. ועלינו לזכור זה היום:
כי בחוזק יד וגו׳. רצון הקב״ה להראותנו כזה ביום הזה. היא החוזק יד שלא יכלה תעודת האומה בכללה:
ולא יאכל חמץ. כדי להשריש הזכירה בלב ע״י איזה פעולה המראה ומזכיר זה הענין צויתי שלא יאכל חמץ. דמצה אין בה יתרון ע״י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית׳. משא״כ חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע״י שאור מש״ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה׳. ואפילו בעת שהיינו בא״י ומנהיגים מלוכה ומלחמת תנופה כדרך תחבולות האדם. כל התחבולות לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע לפי שאין הדור ראוי לנס נגלה אבל העיקר היה תלוי אם ה׳ היה יוצא בצבאותינו בהשגחה פרטית. וכש״כ בעת שישראל מפוזרים בעמים ידוע אשר אך השגחת ה׳ ורוח היהודית שבהם מאחדם ומקיימם בעולם: