במכסת נפשות. לא שיחלקו בקנין השה לפי ערך עשירות של האיש. אלא במכסת נפשות לפי הנפשות יהיה התשלומין שהרי החוב מוטל אפילו על עני המחזר על הפתחים כמו ד׳ כוסות בזה״ז. ולא דמי לבנין בהכ״נ שמבואר באו״ח סימן נ״ג ובח״מ סי׳ קס״ג שנגבה לפי ממון. דהתם מי שאין לו כלל א״צ להחזיר עה״פ בשבילה. מש״ה אפילו מי שיכול ליתן אינו מחויב ליתן בשוה עם העשיר. משא״כ פסח שהכל מחויבין בו. ומש״ה אי׳ בב״ק דקט״ז דחבורה שהולכין בדרך אם שכרו תייר ההולך לפניהם מחשבין אף לפי נפשות. והיינו משום שנוגע לנפש אדם. ועני ועשיר שוין. אלא דשם ניגבה חציו לפי ממון משום שהסכנה רבוצה גם על הממון גם על הנפשות. אבל אם לא היה נוגע אלא להנפש לא היה ניגבה רק לפי נפשות:
איש לפי אכלו תכסו על השה. היינו שמי שאוכל יותר מחבירו משלם יותר דיבואר להלן ח׳ דפסח מצרים היה נאכל כל הסעודה פסח. ולא כמו לדורות שהיה נאכל חגיגה בעיקר הסעודה ורק לצאת ידי מצות פסח היה נאכל כזית א׳ או שנים כמו שיבואר לפנינו. אבל פ״מ היה הסעודה בשלמות מן הפסח. וא״כ מה שיותר מכזית שכל אדם מחויב תלוי בתשלומין לפי ערך אכלו. וע׳ להלן ט״ז ט״ז. ולדברינו מכסת ותכסו. הם משורש א׳ עם מסת בס׳ דברים ט״ז. שהוא מעות ושרשו מכס ושם חסר הכ׳ ע׳ הפעל. ובמלת תכסו חסר המ״ם השרשי (וע׳ היטב ברשב״ם על פסוק זה):