עד בכור השבי. הוא מאומה אחרת ולהודיע כי המיתה לא היה בתורת עונש דא״כ לא היה מת השבוי. אלא העברה הוא בתורת עונש וממילא מי שהשיג בפנימית התפעלות מהעברת קדושה ניזוק. עד שאפילו בכורי ישראל ראויים היו להיות ניזק לולי חמלת ה׳ עליהם ובשביל זה נתקדש כל בכור כאשר יבואר. אבל בכורי כל אומה נפגעו בטבע הענין. והוסיף המקרא להודיע אשר בבית הבור. שהוא למטה מעשרה כסתם בור בב״ק פ״ה מ״ה. ומזה המקרא למדו חז״ל דסתם בור עשרה טפחים דזהו עיקר הרבותא כאן. ומכ״מ לא היה מועיל מחיצה כזו לגבי העברת ה׳ בכבודו ובעצמו כ״י. והוי כדאי׳. ברכות דכ״ו א׳ דבס״ת דקדוש יותר לא מהני מחיצה עשרה. אלא בית בפ״ע. ומכש״כ קדושת כבודו ית׳. והנה לעיל במאמר משה לפרעה אמר עד בכור השפחה וגו׳ דזה הוא נוגע לפרעה. משא״כ בכור השבי מה איכפת לפרעה. אבל הכא בספור הענין להודיע פעולת ההעברה וכדי להגיע מזה לקדושת בכורי ישראל נצרך לפרש יותר בכור השבי: