והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן מברכין עלייהו המוציא בקבע סעודתייהו עלייהו פי' ר"י לחמניות אובליא"ש בצק הנילוש בבצים ונאפה בין שני ברזלים ואינו נראה שהרי ר"ת היה רגיל לפסוק שהם לחם גמור וחשובין תחילתן וסופן עסה ויש לפרש דלחמניו' הם ניבלו"ש והם רכים מאד ולישתן רכה ואו' ר"ת שאין מברכין עלייהו המוצי' שהרי תחלתן סופגנין וגם סופן ולא חשיבן עסה דאין להם תוריתא דנהמא ונכון להחמיר שלא לקבוע סעודתו עליהן בלי לחם לפי שדומה שלא די בברכת בורא מ"מ. מיהו אר"י דנכון לברך על הניבל"ש בתוך הסעודה לפניהן ולא לאחריהן ולא כפירש"י שמוקי לה בלי סעודה ולפי הענין לחמניות הם ניבל"ש ולחמניו' ופת הבא בכסנין חדא מלתא הוא פי' הר"ר אלחנן תוספות פ' כיצד מברכין ומיהו בוורמניי"ש אע"פ שתחלתן עיסה אין מברכין עלייהו ברכת המוציא משום דליכא עלייהו תורתי' דנהמא אך בחלה חייבין לפי שחייבין עלייהו חלה בעודו עיסה. מיהו רבינו יחיאל היה מסופ' בדבר לענין חלה לפי שאינן רגילין לבשלן כשיעור חלה אע"פ שבשעת לישה היה בה שעור חלה דשמא יש לדמות לעוש' עיסה כדי לחלקה בצק דפטורה מחלה והיה מורה להפריש חלה בלי ברכה. הנה פירשתי תחלתן עיסה וסופן סופגנין לפי דברי ר"ת אבל פירוש רבינו שמשון משנ"ץ דפי' על הירושלמי דמסכת חלה תחלתו עיסה וסופו סופגנין. חייב. היינו בנמלך אחר הלישה לעשותה סופגנין אבל היכא דמשעת הלישה היה דעתו לאפותו כענין הוי תחלתו וסופו סופגנין ופטור ולפי פי' זה פרטא"ש ור"ישולש פטורות פי' קרישונ"י וומיציל"י בלעז ומורי הרב ר' יחיאל היה נוהג כר"ת. ההגהה בסמ"ק