שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. אפשר הטעם, כי כאשר מחוסר אבר נראה שהוא מוכן לחסרון בגופו, ויש לחוש שיהיה ניזק במלחמה בגופו, כיון שהוא מוכן להיות חסר בגופו. אבל נראה שיש בזה דבר עמוק מאוד, כי צריכין שיעשה השם משפט באויביהם, ויעשה מדת הדין בהם. ולכך צריך שיהיו שלמים, כי אז מדת הדין עמהם, כי אין מדת הדין שורה אלא אם כן יש הכל שלם, שכל ענין הדין בלא תוספת ומגרעת, רק הכל דין שלם. ולפיכך מחוסר אבר אינו יוצא למלחמה. ולפיכך פירש (רש"י) (דאם) [ד]נסמכה פרשה זאת אל הפרשה הקודמת, שאם עשית משפט אז אתה מנצח את האויב, וכל זה כי כאשר יש משפט אז מדת הדין עושה דין באויבים:
מובטח שאתה מנצח. כי חרב בא לעולם על עיוות הדין (אבות פ"ה מ"ח), והכי נמי אם עשה דין יש לו חרב. כי הדין דומה לחרב המחתך, לכך אמרינן בכל מקום (ר' סנהדרין סוף ז ע"ב) 'חותכין את הדין'. לכך אם מעוות הדין, הרי חרב בא לעולם, ואם תיישר הדין, זה החרב הוא עמך, שהרי אתה חותך את הדין כהלכה. והיינו דאמרינן (שם) 'חרב בא לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה', שכל אלו אינן מחתכין כראוי, לכך החרב בא עליהם:
יהיו בעיניך כאויבים. דאם לא כן, בודאי לא ינצח על אוהבים, "אויביך" למה לי. ואם תאמר, ועדיין למה צריך למכתב "על אויביך", דאי שלא תרחם עליהם – כבר כתיב בפירוש (פסוק יג) "והכית וגומר" (קושית הרא"ם). ויש לומר, דהך (שם) איירי כשצרו על עיר (פסוק י), אז המצוה אחר שלא השלימה (פסוק יב) – "והכית את כל זכורה", כדי שיהיו יראים דאם לא יעשו שלום – וילכדו ישראל העיר – יהיו הורגין הכל. אבל כאן במלחמה שהיא שלא בעיר, רק מערכה מול מערכה, ובזה לא נצטוו שלא להחיות, ולכך מזהיר שאל ירחם עליהם. כמו שעשה אחאב, שהיה מרחם על בן הדד (מ"א כ, לד), ובא העונש עליו: