בעדים הכתוב מדבר כו'. מפרש בגמרא בפרק שבועת העדות (שבועות ל. ), דאי בבעלי דינין – וכי שנים באים לדין, שלשה אינם באים לדין, דלפעמים יש מחלוקת בין שלשה, שכל אחד ואחד אומר שלי הוא, נמצא כי המחלוקת בין שלשה. אבל שלשה עדים כמו שני עדים נחשבים, ושפיר כתב "שני אנשים". ועל כרחך בא ללמד שלא יעידו אלא מעומד, דכתיב "ועמדו". וגם בא ללמד שאין עדות אלא באנשים, ולא בנשים. דאם לא כן, הוי למכתב 'ועמד העד ואשר להם הריב לפני ה", אלא "אנשים" ולא נשים. ולהא לחוד לא אתא, דאם כן "אשר להם הריב" למה לי, אלא לומר שגם בעלי הריב בעמידה (שם). והא דאיתא במסכת מועד קטן (סוף כ ע"ב) דיליף דקריעה מעומד, מדכתיב (ר' איוב א, כ) "ויקם ויקרע את בגדיו", פריך בגמרא (שם ריש כא. ) אלא "ועמד ואמר" דגבי חליצה (להלן כה, ח) הכי נמי דבעי מעומד וכו'. אם כן משמע "ועמד" לא משמע עמידה. כבר תרצו התוספות (שבועות ל. ד"ה מצוה) דעמידה דאחריו מעשה, כמו "ועמד ואמר" לא משמע עמידה, אבל כאן דלא כתיב רק "ועמדו" משמע עמידה שפיר, דהא לא כתיב בקרא רק עמידה, לאפוקי אם מעשה אחריו, דרך הכתוב לומר שעמד ועשה מעשה זה: