שלא מצינו נו"ן בלשון יוקש וכו'. והקשה רא"ם, שלמה לא נאמר שהמתרגם סובר שיש שני שרשים, נוקש ויוקש. ואין זה קשיא, כי רש"י סבירא ליה שאם היה מלשון 'יוקש', היה נמצא במקום אחר דלא נוכל לפרש אותו מלשון טירוף – רק בלשון יקש – והיה נמצא בנו"ן, שאז ליכא למטעי. אבל כיון שלא מצאנו בנו"ן רק במקום שיש לפרש אותו בענין אחר, מלשון טירוף וקשקוש, בודאי 'טירוף וקשקוש' פירושו. ולפיכך אמר שלא מצאנו לשון נו"ן בלשון יוקש. ורוצה לומר במקום שודאי פירושו בלשון יוקש, לא מצאנו נו"ן:
אלא שאני אומר, כי אף המתרגם עושה הבדל ביניהם; כי התחלת המכשול נקרא 'נקש', ותכלית הנפילה והמכשול קרא 'יוקש'. ולפיכך כאן כתיב "פן תנקש אחרי השמדם", ורוצה לומר אחר שתראה שאשמיד – פן תתחיל לטעות אחריהם:
אחר שתראה שאשמידם וכו'. פירוש, דהאי "אחרי השמדם" אין פירושו שתשמר לך שלא תנקש אחרי שהם נשמדים, דאטו אחר כך שישמידם יש להשמר – ולא קודם לכן (כ"ה ברא"ם), אדרבה, יותר יש להיות נזהר קודם שהקדוש ברוך הוא משמיד אותם. אלא פירושו, השמר לך פן תנקש אחריהם אחר שתראה שאשמידם וכו', כלומר שיותר עונש יש לך, ויותר עבירה, אחר שתראה שאני אשמידם ואתה תינקש אחריהם, לכך צריך אתה להיות יותר נזהר:
לפי שלא ענש וכו'. הקשה הרמב"ן, דמשמע לפי זה שהוא אזהרה שלא יעבוד עבודה זרה, ואם כן לא יתכן לומר אחריו (ר' פסוק לא) "לא תעשו כן לה' אלקיכם", אם כן אינו אזהרה שלא יעבוד עבודה זרה, אלא שלא יעבוד בעבודות האלו להקדוש ברוך הוא. והרא"ם השיב על זה, ואמר שאינו קשיא, מפני כי "לא תעשו כן לה' אלקיכם" אזהרה בפני עצמו. ולפי זה, יהיה מי שעובד להשם יתברך בדבר שעובדים הגוים לעבודה זרה, כגון שזורק אבן למזבח, שדרך הגוים לעשות למרקוליס (סנהדרין ס ע"ב), היה חייב. וכן לפירוש הרמב"ן, כמו שמפרש הרמב"ן שלא יעבוד לשם יתברך בעבודה שהם עובדים לעבודה זרה. ודבר זה לא מצאנו. ובהדיא אמרו בספרי, שאם עבד למזבח כדרך שדרכם לעבוד לעבודה זרה – פטור. ואם כן איך יתכן לומר "לא תעשה כן לה'". אבל אני אומר כי כן פירוש הכתוב; "לא תעשו כן לה'", שהוא אלקיך, והוא נהג עמך כאשר ראוי, לפי שהוא אלקיך, אל תעבוד לאל אחר אחר הטובות שעשה לך, והוא כמו "הלה' תגמלו זאת וגו'" (להלן לב, ו):