בלעם הלך לשם ליטול שכר כ"ד אלף וכו'. ואם תאמר, למואב הוי למיזל, ולא למדין, שהרי מואב היו יראים יותר ממדין (רש"י פסוק ב) . ויש לומר, דמואב לא היו חייבין לו בדין, משום שהיו יכולין לומר מה שפסקנו לך שכר הרבה – משום יראה עשינו. כדתניא, ומביא אותו בפרק בתרא דבבא קמא (קטז. ), הרי שהיה בורח מבית האסורים, ואמר לאחד טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו, שלא עשה אלא מחמת יראה. הכי נמי לא הוי לבלעם אלא שכרו, והוא דבר מועט, טורח הדבור והעצה שנתן להם. אבל מדין, שלא היו יראים, והיו מבטיחים אותו על שכר הרבה, צריכים הם לשלם לו שכרו משלם, כמו שהתנו עמו. אי נמי, כמו שפירש רש"י למעלה (פסוק ב) כי עצת בלעם היה יותר ניחא להו למדין ממה שהיה ניחא למואב, דמואב מה שעשו – עשו מחמת יראה, ומדינים לא עשו מחמת יראה, אלא מחמת שנאה, שהיו שונאים לישראל, שהרי הפקירו בנותיהן ובת המלך שלהן, הכל בשביל שנאתן (ר' רש"י לעיל כה, טו) . וכאשר ידע בלעם דמדין הוא שונא שלהם יותר, יתנו לו שכרו ברצון ובשמחה, כדרך מי ששמח במפלת שונאו, ובשביל כך יתנו לו שכרו. וזה נכון:
ויצא ממדין לקראתם. שאילו לא הלך ממדין לקראתם, לא היו הורגים אותו, כיון שלא נצטוו זה מפי משה רבם, שהרי לא אמר להם משה שיהרגו את בלעם. ואילו היה רצון משה שיהרגו את בלעם במלחמה עם מדיינים, אין ספק שהיה משה מצוה להם להרוג את בלעם. ולפיכך אמר ש'יצא ממדין לקראתם', והיה משיא אותם עצה רעה, ולכך עתה היה חייב מיתה, לפי שהיה רודף ומבקש להרוג כל ישראל. שכל מי שמביא מורך בלב אנשים במלחמה, הרי הוא גורם שיברחו מן המלחמה, ויהיה נהרג הבורח. לכך דנו אותו במיתה על ידי מה שעשה עכשו. ועוד, דאם לא היה יוצא לקראתם, היה להם להרוג מדינים, שעליהם נצטוו (פסוק ב), אבל לא בלעם, שלא נצטוו. אבל עכשו שהוא היה משיאם עצה רעה במלחמה הזאת, דין הוא שיהרג במלחמה עמהם, מאחר שהוא היה בא נגד המלחמה לבטל המלחמה, והם נצטווו מפי הגבורה במלחמה זאת (שם), הדין הוא להרוג המבטל המלחמה. והיה הכל כדבר אחד עם מדין, לכך הרגו אותו עמהם:
בחרב הוא בא על ישראל וכו'. דאם לא כן, "בחרב" למה לי (כ"ה ברא"ם):