ניצולי השואה הם שלימדו אותי.
קראתי מאות ספרים על השואה. הקלטתי תוכנית טלוויזיה באושוויץ. גם היום איני מסוגל אפילו לדמיין מה הם עברו, איך הם צלחו את הזוועה, כיצד הם חיים עם הזיכרונות. חלקם אכן לא הצליחו לחיות איתם. כשהייתי מרצה לפילוסופיה, אחד מעמיתיי באוניברסיטה התאבד. לא הכרתי אותו היטב, אבל הוא נראה לי אדם שקט, עדין ואוהב. רק כאשר מת גיליתי שהוא היה ניצוֹל השואה. ידעתי, ולו גם מן התנ"ך, מה קרה לנוח אחרי המבול, ומה אירע לאשת לוט כשהביטה אחורה אל החורבן. יש זיכרונות שאינם נותנים לך לחיות.
אבל הניצולים שהכרתי בעשרים השנים האחרונות הפליאו אותי בדבקותם העיקשת בחיים. אולי כך הם שרדו. כמה מהם האמינו באלוהים, אחרים לא, אבל כולם האמינו בחיים. לא החיים כפי שרובנו מבינים אותם, דבר מה מובן מאליו, תפאורה קבועה להתרחשות, אלא החיים כדבר שנלחמים למענו, כערך שמנסחים אותו ביודעין, ככלי שאנו אוחזים בו ומודעים כל הזמן לשבירותו. היה להם, כביטויו של פול טיליך, האומץ להיות. אט אט התחלתי לחשוב על ביטוי שאינו מצוי בספרות המסורתית, אלא נטבע בנסיבות הרות גורל והיווה מעין נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית המודרנית: קידוש החיים.
ציפיתי שהטראומה תגרום לניצולים להיות מופנמים: חשדנים, עוינים אפילו, כלפי העולם החיצוני. אך לא כך היה, לפחות לא אצל אלה שהכרתי; לפחות לא בזמן שהתוודעתי אליהם. רבים מהם קיבלו עליהם, חמישים שנה ויותר אחרי המאורעות, לבקר בבתי ספר, לדבר אל ילדים, ובייחוד ילדים שאינם יהודים. כשהקשבתי להם בספרם את סיפוריהם, הפליא אותי המסר שהם בחרו להעביר. הוקירו את החופש, הם הפצירו בילדים. הֲבינו כי להיות מסוגלים ללכת בשטח פתוח, לראות פרח, לפתוח חלון, לנשום אוויר חופשי — זו מתנה גדולה. אהבו את הזולת. לעולם אל תשנאו. היו סובלנים. צאו לעזרתם של אחרים אם מציקים להם, נטפלים אליהם או מחרימים אותם. חיו בכל יום כאילו הוא יומכם האחרון. הם לימדו את הילדים להאמין בחיים. הילדים אהבו את הקשישים הללו שבאו מעולם אחר. קראתי כמה מן המכתבים שהילדים כתבו להם; הם גרמו לי לבכות. העוז של השורדים הללו נתן לי כוח בתקופות קשות. אני רואה עצמי כמי שנתברך כיוון שהכרתי אותם.
ויקטור פראנקל היה אסיר אושוויץ שהקדיש שם את זמנו לעזרה לאחרים למצוא כוחות לחיות. על בסיס ניסיונו במחנות המוות הוא יצר אסכולה חדשה בפסיכותרפיה: לוגותרפיה. יסודותיה מוצגים בספרו האדם מחפש משמעות. הוא נהג לצטט את קירקגור שאמר כי הדלת לאושר נפתחת כלפי חוץ — כלומר התרופה הטובה ביותר לכאב הנפשי היא לדאוג יותר לכאביהם של אנשים אחרים. גם את זאת למדתי מהניצולים.
רבים מהם איבדו את משפחותיהם בשנים ההן, ועל כן הם נעשו מעין משפחה מורחבת זה לזה, תומכים איש ברעהו בלילות רעים ובימים מיוסרים. ואיכשהו — ומכך התפעלתי יותר מכול — הם גם ידעו לשמוח. באחד מספריי כתבתי על במאי הקולנוע האיטלקי רוברטו בניני, שיצר קומדיה על השואה וקרא לה "החיים יפים". אמרתי שאף כי אני מבין את הרעיון של הסרט אינני יכול להסכים איתו. הרעיון היה שההומור שומר על שפיותו של האדם. אכן, אמרתי, ההומור אולי אפשר לאנשים להישאר שפויים, אך בשפיות לא היה די כדי להשאיר אותם בחיים.
"אתה טועה", אמר לי אחד הניצולים. ואז הוא סיפר לי את סיפורו. באושוויץ הגיעו למסקנה הוא ואסיר אחר בן גילו שאם הם לא יהיו מסוגלים לצחוק הם יאבדו את הרצון לחיות. לכן הם עשו הסכם. כל אחד מהם יחפש כל יום דבר שאפשר לצחוק עליו; ובלילה הם יחלקו זה עם זה את הממצאים ויצחקו יחד. "חוש הומור", אמר לי הניצול והביט אל עיניי, "השאיר אותי בחיים". בלילה ההוא בכיתי בחושבי על האיש הזה שנכנס בשערי הגיהינום ולא איבד את ההומור — ואת האנושיות.
או אז נטלתי מן המדף את הספר המכיל את הנאום שממנו למדתי את הביטוי "קידוש החיים". נשא אותו רב, הרב יצחק ניסנבוים, בתחילת מרד גטו ורשה ב־1943. זו הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה, אחד הרגעים הראשונים מאז כישלון מרד בר כוכבא, כאלף ושמונה מאות שנה קודם לכן, שהיהודים השיבו מלחמה מתוך סירוב למות בשקט על מזבח השנאה שרוחשים להם אחרים. המרד היה מעשי, אבל גם רוחני. מאות שנים, אמר הרב ניסנבוים, נענים היהודים לצו קידוש השם ומוכנים למסור את נפשם על אמונתם. אך המושג הזה אינו הולם עוד את המציאות. ברדיפות בעבר הייתה ליהודים ברירה: להמיר דתם או למות. בבחירה למות הם העידו על נאמנותם לאלוהים. הנאצים שונים. אין הם מציעים ליהודים בחירה. לכן, גם תגובתם של היהודים צריכה להיות שונה. הם צריכים להשיב מלחמה. עליהם לסרב למות. כך אמר:
זוהי שעה של קידוש החיים, ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו.1מובא במאמר "מרד 'פסיבי': קידוש השם" באתר דעת, על פי שאול אש, "קידוש החיים בתוך החורבן", מולד, 1961.
אל נוכח פני מוות כמעט ודאי, לוחמי גטו ורשה העלו את החיים על נס. אותה רוח הניעה את בוניה ומגיניה של ארץ ישראל. "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה", אומר מזמור תהלים, וממשיך — "וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ". לפעמים הסירוב למות, העמידה על קדושת החיים, הוא עצמו מעשה יה.
הגיע הזמן לתמצת את הטיעון של ספר זה. היהודים עומדים היום בפני סכנות ברורות ומיידיות. האנטישמיות חזרה במוטציה רביעית, והיא משתמשת בניוּ־מדיה כדי להפיץ את השנאה בעולם כולו. מדינת ישראל מתמודדת עם עוינות בלתי מתפשרת מצד אויביה, לא כלפי מדיניות זו או אחרת שלה אלא כלפי עצם קיומה כמדינה דמוקרטית ליברלית שאינה אסלאמית. התופעות הללו עדיין אינן בגדר תנועות המונים; הן מוגבלות לקבוצות קטנות של קיצונים. אבל הקיצונים למדו להשתמש במדיה החדשה כדי להטיל אימה על הרבים, ואימה זו נפלה על היהודים היום.
בה בשעה, העם היהודי מוחלש עתה מבפנים, בשל התבוללות ונישואי תערובת מצד אחד, שסעים ופלגנות מצד אחר. קשה שלא להרגיש את כובד הנטל ההיסטורי המוטל על היהדות בת זמננו, שכן עמנו כבר היה במצב הזה. ההתבוללות והפלגנות אכלו בעם ישראל בשלהי ימי בית שני, כמו גם באירופה של המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. האנטישמיות היא מאפיין חוזר ונשנה של ההיסטוריה היהודית. הסכנה אינה זרה ליהודים.
אבל היהדות היא דת של היסטוריה ושל חופש: היסטוריה כדי שנלמד ממנה, חופש כדי שבפעם הבאה נוכל לנהוג אחרת. ההיסטוריה איננה הכרחית: לו הייתה כזאת, היהדות הייתה שקר והתפיסה הטרגית של היוונים הייתה אמת. טענתי הייתה שמשהו מוכרח להשתנות בלבבות ובנפשות של היהודים: תחושת הבידוד, שלפעמים נלווית לה גאווה ולפעמים אימה, הנגזרת מתפיסת עצמנו כ"עם לבדד ישכון". ביטוי עמום־מאוד זה, שהגה אחד מגדולי אויבי ישראל, הנביא האלילי בלעם, צריך להתברר. אין הוא בהכרח ברכה. אולי הוא קללה. כהגדרה עצמית, הוא ייעשה לנבואה המגשימה את עצמה. היהודים ימצאו עצמם לבדד.
האמיתוֹת של היהדות לא נועדו רק ליהודים. הן נועדו להיות מקור השראה גם לזולתם. והן אכן כאלו. בני עמים אחרים מעריצים את חוסנן של המשפחה היהודית והקהילה היהודית. הם מכבדים את המחויבות של היהדות לחינוך, למחלוקת לשם שמיים ולחיי דעת. הם מוקירים את מנהג הצדקה ואת רעיון תיקון עולם. הם מעריכים את הבהירות המוסרית שמציעה היהדות לדילמות בנות הזמן. יותר מכול הם מכבדים את הימנעותם של היהודים מניסיון לגייר את העולם. על פי היהדות, אדם אינו צריך להיות יהודי כדי להיות טוב, כדי לעמוד בזיקה לאלוהים, או כדי שיהיה לו חלק לעולם הבא.
האיזון העדין בין הפרטיקולרי לאוניברסלי הוא המוזיקה של הנפש היהודית. אבל הוא גם מגלם מציאות אנושית. ג'ורג' אורוול תיאר זאת היטב כשהבחין בין פטריוטיות ללאומנות. פטריוטיות, אמר, היא "מסירות למקום מסוים ולדרך חיים מסוימת, שאדם מאמין שהם הטובים בעולם אבל אין לו שום רצון לכפות אותם על אחרים". לאומנות, לעומת זאת, "לא ניתנת להפרדה מהשאיפה לכוח. המטרה המתמדת של כל לאומן היא להשיג עוד כוח ועוד יוקרה, לא לעצמו אלא לאומה או ליחידה האחרת שבה בחר לשקע את עצמיותו".2ג'ורג' אורוול, "הערות על הלאומנות", בתוך אורוול, מתחת לאף שלך: מבחר מאמרים, מאנגלית: יועד וינטר שגב, תל אביב: דביר, תשס"ו, עמ' 62. היהדות היא פטריוטיות, לא לאומנות.
כך צריכה להיות כל דת וכל ציוויליזציה אם רצוננו לצלוח בשלום את המאה העשרים ואחת. הבעיות שהיהודים נתקלים בהן כיום עומדות בפני כל מי שמאמין בחופש, בדמוקרטיה ובכבודו של היחיד. טעות היא לחשוב כי רק על היהודים מאיימים הטרור, השנאה ושחיקת הזהות. בקרבות העומדים לפתחם של היהודים יש להם בעלי ברית — אם רק יחפשו אותם ויהיו נכונים לעבוד יחד איתם בענווה ומתוך תחושת אחריות גלובלית.
ניטשה, כפי שטענתי בפרק 1, צדק: זה או הרצון לעוצמה או הרצון לחיים. הלאומנות הייתה פניו של הרצון לעוצמה במאה העשרים. כיום הוא מתבטא יותר במלחמות קודש על בסיס דתי. אף אחד — שום אומה, תרבות או דת — אינו חסין בפני פיתוייה של תשוקת הכוח. אבל אם חפצה האנושות לשרוד, ולבנות חברות על יסודות של כבוד לשוני ולשלמותו של האחר, היא מוכרחה לעמוד בפני פיתויים אלה. לאורך ההיסטוריה לוהקו היהודים לתפקיד האחר הארכיטיפי. לכן עליהם לחבור היום לאחרים אחרים — בכל מקום שהם רואים מיעוטים נרדפים, או אוכלוסיות נדחקות לעוני, בכל מקום ובכל זמן שהם שומעים את שוועת הנדכה. היהודים צריכים ללמוד להכליל את הייחוד שלהם: להפוך את הפרטיקולריות שלהם לאוניברסלית.
הרצון לחיים אינו קל ואינו אוטומטי. לב האדם חלש והוא מובל (ומובהל) בקלות לפחד, תוקפנות ודמוניזציה. הדבר נכון במיוחד בזמנים כגון זה שלנו, כאשר האנושות מרגישה שהיא נגררת נגד רצונה למערבולת של שינוי. בזמנים כאלה מתחילות הבריות, מתוך פחד מפני כאוס, לחלק את העולם לבני אור ובני חושך ולהתכונן למלחמת קודש בשמו של אל זה או אחר — "ג'יהאד נגד מק־עולם" כפי שכינה בנג'מין בארבר קו־עימות מרכזי זה של זמננו.3בנג'מין ר' בארבר, ג'יהאד נגד מק־עולם: הטרור מציב אתגר לדמוקרטיה, מאנגלית: דרורה בלישה, תל אביב: בבל, תשס"ה. בצמתים היסטוריים כאלה, במילותיו המפורסמות של ייטס, "אַנְשֵׁי סְגוּלָה רָפְתָה רוּחָם, בְּעוֹד / חִדְלֵי אִישִׁים כֻּלָּם עָצְמָה לוֹהֶטֶת".4ויליאם בטלר ייטס, "ההתגלות השנייה", בתוך ייטס, מבחר שירים, מאנגלית: שמעון זנדבנק, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2000, עמ' 34.
אל הפילוסוף הדגול ישעיה ברלין התוודעתי בערוב ימיו הארוכים. הוא היה מגדולי המגינים על החירות במאה העשרים, אך בעניין אחד לא הסכמתי איתו. בסוף אחת המפורסמות במסותיו, שני מושגים של חירות, הוא ציטט את יוזף שומפטר: "להבין את תקֵפותם היחסית של עקרונותיך, ואף על פי כן לדגול בהם ללא רתיעה — באלה נבדל אדם מתורבת מן הפרא".5ישעיה ברלין, "שני מושגים של חירות", בתוך ברלין, ארבע מסות על חירות, מאנגלית: יעקב שרת, תל אביב: רשפים, תשל"א, עמ' 220. שאלתי, לצד אחרים ששאלו כמוני: אם עקרונותיו של אדם הם יחסיים, מדוע ידגול בהם ללא רתיעה? אם שום אמת איננה מוחלטת, מדוע נבחר להיות מתורבתים ולא פראים? הפראים, כיוון ש"כולם עוצמה לוהטת", נוטים לנצח במלחמות כאשר העקרונות של יריביהם יחסיים בלבד.
ביהדות, החופש איננו ערך יחסי. הוא מתנת האל שברא את העולם בחופש. היהודים מאמינים במה שג'ון קנדי המנוח ניסח כך: "זכויות האדם באות לא מנדיבותה של המדינה, אלא מידו של אלוהים". החיים קדושים. כך גם החירות, הערך שהיהודים חוגגים לכבודו את חג הפסח — בספרם את סיפור המסע במדבר אל ארצם המובטחת, הסיפור שהפעים, כפי שראינו בפרק 1, את ג'ורג' אליוט ואת מרטין לותר קינג. על היהודים לחבור לאחרים במה שיהיה במאה העשרים ואחת, כפי שהיה במאה העשרים, המאבק המכונן של זמננו: מאבקו של הרצון לחיים נגד הרצון לעוצמה.
לשם כך יש להיות מעורבים בדעת עם העולם ולא להיבדל ממנו. בכל מקום שאני רואה בו כיום מחויבות יהודית חזקה — בישראל, באורתודוקסיה, בציונות הדתית — אני רואה התכנסות פנימה. ובכל מקום שאני רואה פנייה כלפי חוץ — בקרב יהודים חילונים או לא־אורתודוקסים — אני רואה היחלשות של הזהות ונטישה של האמונה היהודית והחיים היהודיים במובנם הקלאסי. אני רואה, במילים אחרות, המשך של השבר שהתגלע לפני כמאתיים שנה בין הפרטיקולריסטים לאוניברסליסטים. הוא החליש את היהדות בזמנו, והוא הרסני כיום לא פחות.
דומה כי היהודים איבדו קשר עין עם נשמתם. כשיהודים נמצאים היום בכותרות הבינלאומיות, כמעט תמיד זה בגלל אנטישמיות, או סוגיה כלשהי הנוגעת לשואה, או הפוליטיקה המזרח־תיכונית. אני רוצה לומר לאחיי היהודים בכל הלהט שאני יכול לגייס: היהדות גדולה מזה. עם שזהותו נשמרה ללא פגע ארבעת אלפים שנה, עם ששב ואישר את החיים לאחר השואה, ובנה את בית אבותיו אחרי אלפיים שנות גלות ודיכוי, לעם כזה יש מה לומר לעולם — הרבה מעבר לכך שיש לו אויבים. אויבים יש לכולם. זהותו מכילה הרבה יותר מאתניות. אתניות יש לכל אחד. היהדות היא הניסיון המתמיד לממש בחיים את כוח התמורה של התקווה. והעולם במאה העשרים ואחת זקוק לתקווה.
היהדות היא, אם להשתמש בביטוי של ניטשה, שינוי־ערכים מתמשך. היא קוד ההפעלה של אומה המוכיחה, באמצעות ההיסטוריה שלה, כי ציוויליזציות שורדות לא בחיל ולא בכוח כי אם בדאגתן לחלשים; לא בשל עושרן אלא בגלל העזרה שהן מושיטות לאביוניהן. אומות נעשות חסינות מפגע כשהן דואגות לפגיעים שבתוכן. אלה הם היגדים פרדוקסליים עד שורשם, והדבר היחיד שאפשר לומר לטובתם הוא שהם נכונים. עַם הברית לא היה אף פעם גדול במספרו. ארץ הקודש לא הייתה אף פעם גדולה בממדיה. עם ישראל הותקף בידי אימפריות הענק שדרכו על במותי ארץ — והאריך ימים מהן. מעצמות־העל של ההיסטוריה התפוגגו אל בין דפיה, אך היהודים ממשיכים לשיר "עם ישראל חי". כל זאת, כך אני מאמין, קרה לא רק למען עם ישראל לבדו, או היהדות בלבד, אלא כדי לתת תקווה לחסרי התקווה, כבוד לאדם באשר הוא, ופשר ותכלית מוסריים לסיפור האנושי.
היהודים העמידו את קיומם על הרצון לחיים, על קדושת החיים, ועל יופיים מרומם־הנפש של חיים שהתקווה מאירה אותם. אכן כן, היו להם נפילות וספקות, הם היו קשי עורף, היו ביניהם מחלוקות שהם לא הצליחו ליישב ועימותים שהם לא הצליחו להכיל, והם אכזבו פעם אחר פעם. זה קורה ליהודים גם עכשיו. זה קורה למדינת ישראל. אבל עם המונָע בידי אידיאל, נושא עימו את האנרגיה המתחדשת של הביקורת העצמית והתחייה. עוצמה צבאית, זמנה קצוב; עושרם של עמים נעלם עם השנים; אך אידיאלים נשארים. כוכבי השמיים אינם בהישג ידינו אך אין הדבר מפחית מעוצמת אורם.
היהודים האמינו כי המעטים יכולים לנצח את הרבים, והחלשים להאריך ימים מן החזקים, אם הם פועלים באורח מוסרי ובהשראת אידיאלים נאצלים. "מלחמת הכול בכול" קיימת. תומס הובּס קרא לה "מצב הטבע", שבו אדם חי "חיי בדידות דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים"; זהו המצב בחלקים רבים מן העולם כיום. חברה יכולה להתעלות מעל מצב הטבע באמצעות ברית — רעיון מקראי מובהק. הברית יוצרת חברה אזרחית, החלופה בת־הקיימא למדינה הרודנית, הטוטליטרית או התיאוקרטית.
וזו הבחירה הנצחית, הניצבת בפני הדור הזה כשם שניצבה לפני כל דור ודור: ניטשה או אברהם? אל־קאעידה או ישעיהו? מי יגבר, הרצון לכוח או הרצון לחיים? זהו קרב שהיהודים, בדרכים מוזרות, מצאו בו תדיר את עצמם בקו החזית. כזה הוא יהיה גם במאה העשרים ואחת.
יש אפוא מלאכה לעשות, מלאכה שראשיתה בתוך הנפש היהודית. כי משהו השתנה. עם שיכול לשרוד מן השואה יכול להביט אל העתיד בלי פחד. כך גם מדינת ישראל, שעמדה במתקפות קטלניות של אויביה והחזירה לעם ישראל את המרחב שהוא יכול להגן בו על עצמו ולהתחיל ליצור בו את החברה מן הסוג שהיהודים נצטוו ליצור. עם ישראל אינו צריך לפקפק היום בכוחו. הוא גם אינו צריך לפקפק באומץ שהוא נוטע באחרים, ובתקווה שהוא מצית בקרב מדינות וקהילות פגיעוֹת המרגישות מאוימות ונחותות־במספרן. דווקא הזמן הזה, כשכל האינסטינקטים היהודיים שלנו מורים לנו להתכנס פנימה, לפחד ולהתגונן, הוא הזמן לעשות את ההפך הגמור.
בכוח אמונתנו, אנו יכולים לא לפחד. בכוחנו המוסרי אנו יכולים להילחם למען מיעוטים נדכאים בכל מקום. מקומם של היהודים בחזית המלחמה בעוני ובמחלות באפריקה, ובראש המסע למען אחריות סביבתית. עלינו להיות שם לא כדי לזכות בידידים ובהערצה, אלא מפני שכך אמור לנהוג עמו של אלוהים. על מדינת ישראל לגבור על פחדיה, ולא לפרש כל ביקורת עליה כצורה של אנטישמיות או של שנאה־עצמית יהודית. על היהודים להפסיק לראות עצמם קורבנות. עלינו לזכור שהמילה "נבחר" משמעה שאנו נקראים להיות ביקורתיים כלפי עצמנו, ולבחון כל העת אם אנו דבקים במשימות המוטלות עלינו.
על היהודים הדתיים לגייס כוחות אמונה שיכריעו את הפחד מפני מפגש עם חוכמת העולם; משום שאם כוזבת היא הם לא יימשכו אחריה, ואם אמת בה — אמת זו תעשיר את רוחם. עליהם לגייס די ביטחון עצמי שלא לסווג כל רעיון חדש ככפירה, כל שאלה כסכנה, וכל יהודי שאינו מאמין כאויב. היהדות חזקה ממה שכמה ממגיניה מרשים לה להיות.
פעם, אחרי שדיברתי על כמה מן הרעיונות הללו, ניגש אליי מישהו ואמר, "אהבתי את מה שאמרת. אבל אתה לא חושב שאתה יוצא לקרב אבוד?" זו הייתה שאלה טובה. כשאני רואה את בידודה של ישראל ואת הדמוניזציה שנעשית לה, ואת שובה של האנטישמיות לקמפוסים ולשאר מקומות; כשאני רואה אנשים צועדים בלונדון ונושאים כרזות "כולנו חזבאללה"; כשאני רואה כמה מעט לומדים אנשים מההיסטוריה, וכיצד הם חוזרים שוב ושוב על אותן שגיאות — אני כמעט מתפתה להסכים: כן, אולי זה קרב אבוד.
ובכל זאת, עניתי לו כך: "כן, המלחמה היהודית היא קרב אבוד. תמיד הייתה כזאת. משה הפסיד. יהושע הפסיד. ירמיהו הפסיד. שאפנו לאידיאלים שמעבר לגבול השגתנו, קיווינו לחברה של חסד שאינה בגדר האפשר, האמנו בימות משיח שנמצאים תמיד מעבר לאופק הרחוק, נאבקנו עם המלאך ויצאנו צולעים. ובינתיים אלה שניצחו אותנו נעלמו, ואנחנו עדיין כאן, עדיין צעירים, עדיין מלאי עזוז, עדיין יוצאים לקרבות ומפסידים בהם, ואף פעם לא משלימים עם ההפסד, לא מוכנים להתמסר לציניות, מסרבים לאבד את התקווה לשלום עם אלה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. הסוג הזה של קרבות אבודים, ראוי להמשיך ולצאת אליו — יותר מאשר לכל קרב של ניצחון קל ולכל נחמת בוסר".
אינני סבור שיש ליהודים מונופול על החוכמה. אבל נולדתי יהודי, ואינני יכול לבגוד במאות דורות של אבותיי שחיו כיהודים והיו מוכנים למות כיהודים, שהנחילו את הערכים שלהם לילדיהם, ואלה לילדיהם שלהם, וכל זאת כדי שיום אחד יהיו צאצאיהם חופשיים לחיות על פי אמונתם בלי פחד ולשמש מקור השראה לאחרים. אין זה מפני שהיהודים טובים מאחרים, אלא מפני שזה הסיפור שלנו, זאת המורשת שלנו, זאת משימתנו. להיות מקור לתקווה בעולם של ייאוש.
מרגש אותי לדעת שבכל אותן מאות שנים שהיהודים נתפסו כמנודים, הם לא הפנימו את התפיסה הזאת. הם האמינו שהם עם אהוב על האל, ואף כי ידיעה זו יכלה לעיתים לגרום להם לחשוב עצמם עליונים על אחרים, היא לפחות הצילה אותם מתהומות השנאה העצמית, אותו נגע שפשה ביהודים בעת החדשה. בחגים הם זכרו את העבר וקיוו לעתיד. בשבתות, אביונים ככל שהיו, הם ישבו אל שולחן השבת כאנשים ונשים חופשיים, ושׁרו. אף כי העוני רוצץ את גבם, הם בנו בתי מדרשות, למדו שם תלמוד וטיפחו את חיי הדעת. למרות אביונותם הם ידעו כי ישנם אחרים העניים אף יותר מהם, הושיטו להם סיוע, הזמינו אותם לארוחות השבת והחג, וראו עצמם קשורים זה לזה בברית של ערבות הדדית.
לעבור את השואה ועדיין להאמין בחיים, לחוות את כל מה שחוותה ישראל ועדיין לשאוף לשלום, לספוג את תועפות המשטמה המוטחות בהם מפי כמה מגדולי הוגיה של אירופה ולהישאר טהורים מן הנגע: זהו עם שאני גאה להיות חלק ממנו.
אני יודע שלא כל יהודי הוא אורתודוקס, ושלא כולם מאמינים באלוהים, ושיש בהם הרואים היבטים מסוימים ביהדות כבלתי מובנים במקרה הטוב, ושרבים מותחים ביקורת על ישראל, ואחרים על יהודי התפוצות, ושאנחנו גורמים לעצמנו כאב לב, ושאנו עלולים לפעמים לעורר את חמתם של אחרים או את חמתו של אלוהים. אבל כל יהודי הנשאר נאמן לעמו ותורם לו בדרך זו או אחרת מוסיף על ידי כך עוד נדבך לסיפורו של עם ישראל ונעשה לסוכן של תקווה בעולם, לשותפו של אלוהים בגאולה.
גם אם שום ניצחון אינו סופי, ולכל אחד מאיתנו יש ירדן שהוא לא יחצה, עדיין העם הקטן הזה והזניח־לכאורה הוא ברכה מתמדת לכל משפחות האדמה. ואף כי הוא נלחם זה ארבעת אלפים שנה בקרב אבוד, הוא עדיין חי ונושם ושר, ממאן להתייאש, ועודו מעיד, לא תמיד ביודעין, על כוחו של אלוהים השוכן בלב האדם לרוממו להישגים שלא היה מגיע אליהם לבדו או בלי אמונת אבותיו. עם ישראל הוא עם קטן. כל יהודי הוא בעל משקל בו. ומשימתם של היהודים היא, כתמיד ויותר מתמיד, להיות קול של תקווה בעידן של פחד, קול־הנגד בשיחתה של האנושות.