קורות אבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרין והן של מצילן ואם אינו יודע אם נתייאשו או לא נתייאשו חייב להחזיר ואצ"ל אם היו הבעלים מרדפים אחריהם, לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן העכו"ם ומן הדליקה ומן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס אם ידע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר.
השגת הראב"ד: המציל מן הנהר וכו'. א"א אלו דברי תימה הם עכ"ל.
עיין במ"מ שכתב דהרמב"ם אינו מחלק מהא דקורות לאבדה ששטפה נהר וסובר דזוטו של ים דוקא בשנתייאשו וכתב ע"ז מיהו עיקר הדין דאין יכולין להציל אע"פ שלא נתייאשו ה"ה של מוצאן. וכי בעינן נתייאשו דוקא ביכולין להציל ע"י הדחק וזהו מה שהשיג הראב"ד, וכתב המ"מ דאפשר סובר הרמב"ם דזהו נתייאשו אם אין יכולין להציל, וכן כתב בפי"א דזוטו של ים ודאי נתייאשו ממנה. והנה אכתי לא יישב המ"מ במה שחילק הרמב"ם בדבריו הא דכאן ממה שכתב בפ' י"א דכאן כתב אם ידע בודאי שנתייאשו ושם כתב שזה ודאי נתייאשו. ונראה דכאן מיירי בהצלה ושם מיירי במציאה דהצלה היינו בשעת מעשה שיתכן ע"י רוב עוזרים ומצילין שיצילו, אבל שם מיירי במציאה שהבעלים ועוזריהם כבר רחוקים ואז ודאי נתייאשו וכיוונתי בזה לד' הנחלת דוד והוא ברור.
אך בעיקר הדבר מה דסובר הרמב"ם דזוטו של ים הוא משום יאוש וסובר להדיא לקמן פי"א דקרא דממעט אבודה ממנו ומכל אדם הוא משום יאוש, והוא כדברי הירושלמי שמביאים התוס' בדף כ"ז צריך ביאור סוגיית הגמ' דריש אלו מציאות דאמר בזוטו של ים אע"ג דאית בה סימן רחמנא שריא כי פליגי בדבר שאב"ס ומוכח דלא שייך בזה פלוגתא דישל"מ וכבר עמד בזה בנחל"ד ונשאר בצ"ע ומה שרצה אח"כ ליישב עפ"ד הריטב"א דמשמע דאף דזוטו של ים נמי משום יאוש מ"מ מותר בזה ישל"מ א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהא כתב להדיא שזה ודאי נתייאשו הבעלים ממנה מוכח דבעינן שכבר נתייאשו.
ונראה דלפי"מ שבארנו דאבדה ששטפה נהר דאמרינן בסתמא שהיא מותרת לא איירי בשעת שטיפה אלא לאחר זמן א"כ בסתמא לא הוי שלא מדעת ולכן לא בעי הגמ' לאוקמי פלוגתייהו בהכי ומה דאמר בזוטו של ים וכו' רחמנא שרייא אינו ולא לומר דאפי' יש בה סימן נתייאשו דמעיקרא אמר דביש בה סימן לא פליגי כיון דאינה עומדת ליאוש, ולכן אף שנתייאש לבסוף נמי לא מהני ואפי' רבא מודה, אמר ג"כ דבזוטו של ים נמי לא משכחת לה לומר דמקודם לא נתייאש ואח"כ נתייאש דרחמנא שרייא בודאי נתייאש ואפי' אומר שלא נתייאש דנעשה כצוח על ביתו שנפל, אבל לאוקמי בזוטו של ים ושלא ידעו הבעלים זהו דוחק כיון שהוא לאחר זמן, ואם בשעת מעשה דאפשר להציל א"כ אפי' לא היו הבעלים אפשר שיבואו קרובים ואוהבים ויצילו ואינו עומד בודאי ליאוש. ולכן ניחא ליה לאוקמי בדבר שאב"ס דמשכחת לה בשעת אבדה ממש שלא ידעו הבעלים והוי ישל"מ.
-השמטות ומלואים-
לעיל בד"ה ונראה, כתבתי דמזוטו של ים ילפינן דאף בדבר שיש בו סימן כיון שמציאת אבדה כזו אינה מצוי' לכן מותרת ומשמלה נלמוד בדבר שאין בו סימן ובארתי בזה מה שאמרו בגמ' איסורא דומיא דהיתרא ומוכיח מזה דישל"מ אסור ועי' בתוס' מש"כ ובדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש כדבריהם עי' במש"כ ובארתי דמה היתרא בכל גווני אפי' ביש בו סימן ה"נ איסורא אפי' באב"ס משום דלא מיירי בלמוד זה מסימנים ומשכחת איסורא באב"ס היכא דהוי ישל"מ, ויש להקשות דאם לא ידע שנפל הא גם מצד זוטו של ים אסור, ונראה דאפשר בסימן העשוי לידרס ואין בו סימן שנדרס אבל הבעלים אין יודעין שנדרס אבל צ"ע דא"כ תמיד בעשוי לידרס אפי' נדרס אסור וזהו חדוש והיה אפשר דשייך יאוש על ספק אבל גם זה חדוש ואולי אפשר דנאבד ברשות היחיד ואינו עשוי לידרס אבל נדרס. [ע"כ].
אכן עוד נשאר לנו לבאר מה דאמר בסוף הסוגיא איסורא דומיא דהיתרא ומוכיח מזה דישל"מ אסור דתוס' לשיטתם דזוטו של ים שהתירה תורה אינו משום יאוש פירשו דזהו דמוכיח דע"כ ישל"מ אסור דאי מותר למה לי היתרא דזוטו של ים תיפוק ליה מטעם יאוש, וכן פי' הרמב"ן במלחמות אבל לדעת הרמב"ם צריך ביאור והנח"ד ביאר בזה עפי"מ שהבאתי דבריו למעלה דאף אם זוטו של ים משום יאוש מ"מ מותר גם בישל"מ אבל כבר כתבתי דא"א לומר כן בלשון הרמב"ם.
ונראה דלדעת הרמב"ם נאמר דאף דזוטו של ים הוא משום יאוש מ"מ גם משמלה דממעט דשאב"ס נלמוד דין יאוש וע"כ דגילתה התורה שני גדרי יאוש בדשאב"ס דמייאש משום דחזרת האבדה אינה מצויה משום שאב"ס, וזוטו של ים דאף דאם תמצא האבדה יש בזה סימן וידעו להחזירה אבל מציאת האבדה אינה מצויה, ולכן אמר דמה התירא בכל גווני אפי' בישב"ס ה"נ איסורא אפי' באב"ס משום דלא מיירי בלמוד זה מסימנים ומשכחת לה איסורא באב"ס היכי דהוי ישל"מ, ובאמת זהו כונת פירש"י וגם הנח"ד כתב דפירש"י לא משמע כדברי התוס' אך כתב כנ"ל, אבל לדעתי גם בדברי רש"י נפרש כמש"כ:
Loading...
6:2
1
Loading...