נכנס לביתו של חבירו שלא בפניו ונטל משם כלים בפני עד אחד ואין העד יודע כמה נטל, הרי הבעה"ב אומר כ' כלים היו בביתי והגוזל אומר לא נטלתי אלא י' והם שלי חייב להחזיר העשרה מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואינו נשבע על השאר אפי' שבועת היסת, מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי.
השגת הראב"ד: טענת ודאי. א"א ואם טענת בעה"ב אינה טענה היאך זה מחויב שבועה ולמה ישלם העשרה מכיון שאינו [מחוייב] שבועה שאינו יכול לישבע עכ"ל.
כתב המ"מ דדעת הרמב"ם דנשבעין בעד אחד בטענת שמא, והנה לכאורה קשה בהשגת הראב"ד ובדברי המ"מ דלמה אין כאן טענת ברי כיון שהנתבע מודה בב"ד שלקח עשרה ושהיו שלו, ובזה טוען התובע בריא שלא היו אצלו כלים שלו, דאף דבלא הגדת הע"א היה הנתבע נאמן שהיו שלו במיגו דאמר לא לקחתי, מ"מ אין כאן חסרון טענת ברי דהתובע טוען שפיר ברי שלא הי' אצלו כלים שלו, וא"כ אף שאינו יודע שלקח אלא ע"פ הודאת הנתבע שפיר הוי טענת ברי וממילא שפיר חייב שבועה ע"פ העדאת העד, וצריך לומר דכיון דמה דאמרינן דהוי מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע היינו דאם הי' אומר לא לקחתי ואז אף שהי' מכחיש את העד לא היה מחוייב שבועה דאז לא היה טענת בריא שלקח, וכחו של העד הא אינו אלא במקום שיכול לחייב שבועה דע"א כ"ז שלא נשבע כנגדו ה"ה כשנים, אבל כאן כיון דאם היה אומר לא לקחתי הי' פטור לדעת הראב"ד א"כ למה לא יהי' נאמן לומר דידי חטפי במיגו דלא חטפי.
אלא דמ"מ יש לומר דאין אנו דנין כן, דעיקר דין שבועה שאנו דנין כאן הוא משום דבאמת מודה בעצמו שחטף והיה נאמן לומר דידי חטפי, או בשביל הפה שאסר או בשביל דאכתי לא הוחזקו הבעלים בהחפץ שנאמר חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, אבל כיון דיש עד אחד שחטף ולפי דברי העד אנו צריכים להחזיק שלא חטף שלו משום דחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו, ובזה טוען נמי התובע שלא חטף שלו, שפיר אנו מצרפין העדת העד לטענת התובע ומחייב העד שבועה, וכיון דכל זמן שלא נשבע להכחיש העד הוי העד כשנים והוא דמודה לדברי העד ואינו יכול לישבע להכחישו הוי משואיל"מ, וממילא אינו מוכח מכאן דעת הרמב"ם דנשבעין שבועת ע"א בטענת שמא:
Loading...
4:17
1
Loading...