Even Ha'azel on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property 4:11

הטוען את חבירו ואמר לו גזלתני מאה אם אמר לא גזלת(נ)י נשבע שבועת היסת כדין כל נתבע ואם הודה שגזלו נ' משלם ונשבע שבועת התורה על השאר כדין כל מודה במקצת שהרי לא הוחזק גזלן בעדים, וכן הטוען את חברו שנכנס לביתו וגזלו כלים והוא אמר דרך משכון לקחתי בחובי שיש לי אצלך ובעה"ב אומר אין לך בידי כלום אע"פ שהודה שמשכנו שלא ברשות הואיל ואין שם עדים שמעידים שגזל הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והואיל והוא נשבע ונוטל ה"ז נשבע בנק"ח כמו שיתבאר בהלכות טוען.
ה"ז נשבע וגובה חובו, כתב המ"מ מתוך המשנה והסוגיא מתברר דין זה דקתני ראוהו דוקא. והקשה הלח"מ ממש"כ המ"מ בפ"ב מהל' טוען הל' ג' בשם רבנו מאיר דמה דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו ה"מ הנתבע אבל תובע הנשבע ונוטל ואמר חשוד אני נאמן להזיק עצמו. וא"כ אמאי נשבע ונוטל כיון שמודה שמשכנו והאריך בזה הלח"מ וסיים בדבריו וא"כ לא ידעתי היכי נתברר. איברא דמסברא אפשר לאמרו אבל הכרח לדין זה לא מצאתי עכ"ד. ואני תמה דהא קושייתו היא קושיא עצומה וסתירה מפורשת ממה דשם כתב המ"מ דלענין נשבע ונוטל נעשה חשוד ע"פ עצמו. ומה כתב דמסברא אפשר לאמרו. ועל הרמב"ם הי' אפשר לומר דחולק על רבינו מאיר. אבל המ"מ הביא שם דבריו וכתב המ"מ ופשוט הוא. ואולי כונת הלח"מ לחלק דהתם בשאינו מוחזק ובא לישבע וליטול, אבל בנשבע על המשכון הוי כמו נשבע ונפטר.
והנה הרמב"ם והראב"ד חולקים שם בחשוד הפוגם שטרו וכ' המ"מ בדעת הראב"ד דלא הפסיד החשוד אלא כשמעיקר הדין אינו נוטל וחכמים תיקנו שיהא נוטל בשבועה. אבל פוגם שטרו שנוטל מן הדין לא הפסיד. והרמב"ם אינו מחלק וסובר דכיון שעכ"פ אינו נשבע אינו נוטל. אלא דמ"מ אפשר לומר דדוקא בפוגם שאינו מוחזק אבל נשבע על המשכון הוי מוחזק וכנ"ל אלא דמלשון הרמב"ם שכ' אם הי' בין הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול. משמע דבכל נשבעין ונוטלין הוא כן רק דמסוף דבריו שכתב אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר, אפשר לדייק דוקא היכי שהנתבע מוחזק לגמרי ולא בנשבע על המשכון דהתובע מוחזק במשכון וצ"ע.
אך בעיקר דברי הרמב"ם חולק בזה הר"י מיגש בחידושיו לשבועות ריש כל הנשבעין. בד"ה נמצא וז"ל אבל אם אין שם עדים שגזלו ולא שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו. לענין גזלה אם הגזלן אומר להד"ם הו"ל כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ויפטר, ואם הגזלן מודה לו שגזלו מקצת וכפר לו מקצת כיון שגזלן הוא אי אפשר לו לישבע. וכיון שאין שם עדים שגזלו אי אפשר לו להחזירה על הנגזל. הלכך נותן לו אותו מקצת והולך לו בלא שבועה. וחולק להדיא בזה על דברי הרמב"ם ואינו מוכרח דחולק על עיקר הכלל דאין אדם נעשה חשוד ע"פ עצמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' טוען, וכתב שם המ"מ שכן כ' רבינו האי בשערי שבועות דהתם הוא כשהשבועה הוא בדבר אחר והוא אומר על עצמו שהוא חשוד בזה שפיר לא מהימנינן ליה שהוא חשוד אבל הכא ממ"נ אם לא גזל הרי אינו חייב שבועה ואם חייב שבועה הרי הוא גזלן, אח"כ כתב הר"י מיגש וז"ל ולענין הממשכן חברו שלא ברשות ואין עדים שנכנס לבית למשכנו ומשכנו אם היה בעה"ב מצוי שם וכו', ואם שלא בפני בעה"ב משכלו בין הודה במקצת בין לא הודה במקצת אינו חייב שבועה כלל לפי שאין נשבעין בין שבועת היסת בין שבועת התורה על טענת שמא וכו', אבל ודאי אם מודה שמשכנו בדבר שיש לו אצלו ובעה"ב אומר אין לו עלי כלום כיון שטענה זו טענת ברי הוא אצלו שהרי בעה"ב אומר אין לו עלי כלום הרי הממשכן נשבע בתקנתא דרבנן שבועה כעין דאורייתא ונוטל עכ"ל, וחזינן להדיא דגם בזה חולק הר"י מיגש על הרמב"ם וסובר כדעת הראב"ד דמה דתנן תקנת נגזל בנכנס למשכנו היינו משום שלא נתברר החוב. וכיון שעדים ראו מעשה גזלה לא מהני מה שטוען חוב יש לי אצלו ויש לו דין גזלן. אבל היכי שאין עדים ורק שהודה שמשכנו בשביל חובו לא נעשה גזלן ולכן אפי' לשיטת הר"י מיגש דבאופן זה נעשה חשוד עפ"י עצמו מ"מ במשכנו בחובו נשבע. וזהו כשיטת הראב"ד סוף פ"ג מה' גזלה, והמ"מ לא הזכיר שם דשיטת הר"י מיגש הוא כדעת הראב"ד ע"ש: