שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו, או שהיה אחד מנהיג וא' מושך קנו שניהם, בד"א בחמור אבל בגמל אם היה א' מנהיג וא' מושך, המושך קנה אבל לא המנהיג.
השגת הראב"ד: שנים שראו גמל וכו'. א"א תימה הוא זה שמשיכה והנהגה תרווייהו משיכה מעלייתא נינהו אלא שהמשיכה בגמל וההנהגה בחמור, אבל תרווייהו בגמל או בחמור ספיקא הוא עכ"ל.
המ"מ כתב על תחלת דברי הראב"ד דט"ס נזדמן לו שהיה כתוב שם או שהיה א' מנהיג וא' מושך המושך קנה ולא המנהיג, אלא דמ"מ יש בד' הרמב"ם חידוש דהוא מפרש איכא חד צד דלא קני דהוא דוקא אם א' היה מנהיג וא' מושך וכמו שכ' המ"מ, ומדברי הראב"ד משמע ג"כ דמפרש כן שכתב אבל תרווייהו בגמל או בחמור ספיקא הוא ולמה כתב תרווייהו והיה לו לכתוב אבל משיכה בחמור והנהגה בגמל ספיקא, ומדכתב תרווייהו מוכח דדוקא היכי דהוי תרווייהו הוי ספיקא, אלא דבזה חולק הראב"ד במה שהרמב"ם פסק להלכה כאיכא דאמרי הנהגה בגמל, והראב"ד כתב דבשניהן הוי ספק.
והנה הכ"מ כתב דהרמב"ם מפרש דמה דאמר ליערבינהו וליתנינהו היינו דאי הוי תני הכי משמע גם א' מושך וא' מנהיג וכי קאמר איכא חד צד דלא קני היינו דבא' מושך וא' מנהיג לא קני, ואכתי אינו מבואר מנ"ל להרמב"ם לפרש כן דהא בפשוטו הוא על עיקר דינא דבהא דלאו אורחיה לא קני וכד' הרא"ש, ומצאתי שהנח"ד כתב כן דמפשטות דלישנא דגמ' משמע כהרא"ש.
וראיתי להגר"א ז"ל בסי' רע"א ס"ק א' שכתב דלל"ק באמת קאי גם ארישא דשנים שהיו מושכין ומנהיגין, וטעמו של הרמב"ם הוא שפסק כאית דמותיב מסיפא. ולא ידעתי במה מיושב יותר דהא כדאמר למעוטי איפכא א"א לומר דקאי על א' מושך וא' מנהיג כ"ז דלא ידע שהוא רק על צד אחד. והנה התוס' כתבו בהא דאמר א"ה היינו ר"י הוי מצי לאקשויי מגופה דקתני או שהיה א' מושך וא' מנהיג, אבל אינו מיושב דמה שייך לומר א"ה היינו ר"י כשמפורש בברייתא להיפוך, ואפשר לומר דהוי סבר דא' מושך וא' מנהיג עדיף כיון דעכ"פ איכא גם מעשה שדרכה של בהמה זו בכך אז קני גם השני דמ"מ הוא מסייע, משא"כ אם עושה רק מה שאינו דרכה אז לא עבד כדעבדי אינשי ולא קנה, ולפי"ז עוד יותר יקשה דמנ"ל לפסוק בהיפוך דמושכין או מנהיגין קנו אפי' שלא בכדרכן ורק מושך ומנהיג לא קנה המנהיג בגמל.
ונראה בדעת הרמב"ם דסובר דמזה דאמר אית דאמרי משיכה בחמור ואיכא דאמרי הנהגה בגמל, דצריך ביאור במה פליגי דלא מסתבר דיפלגו בסברא דנפשייהו, ועוד קשה על הברייתא גופה שבאה לפרש וסתמה, וביותר לל"ב דמפרש דהא דאמר במדה זו קנה היינו למעוטי איפכא ולא נתפרש מה נתמעט ומה לא נתמעט, לכן מפרש הרמב"ם דזה קאי על א' מושך וא' מנהיג ובזה אית דאמרי דמשיכה בחמור לא מהני משום דהא דאמר או שהיו א' מושך וא' מנהיג קאי ארישא דאמר שנים שהיו מושכין בגמל, וע"ז אמר או שהיה א' מושך וא' מנהיג היינו בגמל, אבל בחמור לא מהני מושך, ואיכא דאמרי הנהגה בגמל לא מהני משום דא' מושך וא' מנהיג קאי על מה דסליק ברישא והיינו ומנהיגין בחמור, וע"ז אמר או שהיה א' מושך וא' מנהיג היינו בחמור אבל הנהגה בגמל לא מהני, ונמצא דהברייתא פירשה מה שנתמעט משום שהיודעים פירושה יודעים אי קאי על מה דפתח ברישא או על מה דסליק ברישא, וזה דוקא אי נימא דקאי רק על א' מושך וא' מנהיג: