Even Ha'azel on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property 17:1

כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו, אבל אם ראה את המציאה אפי' נפל עליה ובא אחר והחזיק בה ה"ז שהחזיק בה זכה בה.
המ"מ כתב דהרמב"ם פוסק כתי' הראשון בגמ' דלהכי לא קנה בד"א משום דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד"א, ולכן לא חילק בין ר"ה לסימטא, והכ"מ כתב דלפי דברי המ"מ לא הו"ל להרמב"ם לכתוב אפי' נפל עליה, והמל"מ תמה על הכ"מ דמה שכתב אפילו נפל הוא ללמדנו דבנפילה אינו קונה, אבל ממה שלא חילק לומר דבסיטמא קנה מוכח דסובר דבכל גווני לא קנה, והרמ"א בהגה בסי' רס"ח כתב דנ"ל בדעת הרמב"ם דאינו מחלק בין נפל ללא נפל, והוא כדברי הכ"מ והש"ך כתב על דברי הכ"מ וז"ל ויפה כיון דאם כדברי הרב המגיד הו"ל להרמב"ם לחלק לקמן גבי ד"א בין נפל ועוד דמדברי הרי"ף משמע דסובר כאוקימתא שניה, עכ"ל.
והנה ראיית הש"ך מזה שלא חילק הרמב"ם לקמן גבי ד"א בין נפל נראה שאין בה כלל כדי הוכחה דאם נסבור כדעת המ"מ דמדלא חילק כאן גבי נפל בין רה"ר לסימטא מוכח דנפל בכל גווני לא קנה. א"כ למה הוצרך לחלק שם גבי דין ד"א כיון שכבר כתב כאן דנפל לא קנה.
ובעיקר ראיית המ"מ מדלא חילק בין רה"ר לסימטא לכאורה היא ראיה חזקה וכמש"כ המל"מ, וראיתי להמגיה בביאור הגר"א ז"ל שבא לחדש לשיטות הסוברים דדוקא בבא הדבר לד"א ולא שהיה מונח מקודם ואח"כ בא הזוכה כמש"כ הש"ך בסי' ר' אלא שהש"ך כתב דזה אינו אלא במו"מ משום שהחפץ קנה המקום ולא במציאה, ובזה כתב המגיה דלדברי הנתיבות דיאוש לא נפק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה שייך לחלק כן גם במציאה, ודייק בזה לשון הרמב"ם שכתב בהלכה ח' ואם הגיע המציאה לתוך ד' אמות שלו זכה בה, שהוא שהגיע המציאה אחר שהיו כבר ד"א שלו, ומלבד שעיקר הדבר הוא חידוש גדול, וגם שלפי דבריו נמצא דהרמב"ם תי' תירוץ ג' מה שלא הוזכר בגמ' ומנ"ל להרמב"ם לחדש כן ואמאי לא תירצו זה בגמ', אך מלבד זה אינו מיושב דזה ניחא באבדת ישראל שאין בה סימן דההיתר הוא מדין יאוש, אבל מה יתיישב באבדה בעיר שרובה עכו"ם דאין ההיתר משום יאוש דוקא דהא אנו אומרים דעכו"ם אבד וכמש"כ התוס' בדף כ"ד ע"א ד"ה בטמון, וא"כ אכתי היה לו לחלק דבעיר שרובה עכו"ם קונה בנפילה ודברי הרמב"ם שכ' ואם הגיע המציאה לתוך ד"א הוא כפשוטו ואולי בא לומר ג"כ שכל המציאה תהיה בתוך ד"א אבל חצי המציאה לא מהני ולא נימא כמאן דפסיק דמי, וכן מסתבר כיון דהוא רק תקנה דלא ליתי לאנצויי.
ונראה דראיית המ"מ מדסתם הרמב"ם אינו מוכרח דהרמב"ם כתב כאן דאינו זוכה במציאה אלא משתגיע לרשותו, ובזה כתב דראה את המציאה לא קנה ואפי' נפל עליה לא קנה, וע"כ דמה שכתב דנפל עליה לא קנה היינו כשלא הגיעה לרשותו, וכיון דד"א של אדם ה"ה כחצרו וכמו שכתב בהלכה ח' ע"כ מיירי הכא באופן שאין כאן קנין ד"א ובזה סמך על מה שכתב לפנינו בהל' ח' דד"א אינם קונים אלא בסימטא ולא ברה"ר, ודיוק הכ"מ מדכתב אפי' נפל אף שהמל"מ דחה אותה מ"מ אינו מיושב לגמרי דלא הו"ל להרמב"ם לכתוב לשון אפי' נפל, כיון דעכ"פ נפילה הוא תנאי דמשום זה לא קנה, והיה יכול לכתוב וכן אם נפל עליה לא קנה, ובדעת הרי"ף דלא הביא חילוקא דנפל רק חילוק דבין רה"ר לסימטא, לכאורה משמע דאינו סובר לחלק בנפל וכמש"כ הש"ך, אלא דאינו ברור להוכיח כן דיש לומר דכיון דהביא המשנה כצורתה סמך אסתמא דבכל גווני לא מהני נפל, אלא דמ"מ מסתבר יותר לפרש בדעת הרמב"ם כמש"כ הכ"מ והרמ"א כיון שישבנו מה דסתם ולא חילק בין רה"ר לסימטא: