Even Ha'azel on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property 13:6

באו שנים זה נתן סימני האבדה וזה נתן סימני האבדה כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה, אלא תהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו או יעשו ביניהן פשרה, נתן האחד את הסימנים והשני הביא עדים יתן לבעל העדים, זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד הרי העד אחד כמו שאינו, ויניח.
הגרעק"א בחידושיו לב"מ הקשה דאמאי לא נימא יחלוקו. דהא הוי חלוקה יכולה להיות אמת דאפשר הוא של שניהם, והוי כמו זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה, והמוצא תופס בחזקת שניהם, ונראה דכיון שמחויב המוצא להשיב לבעלים לא הוי השבה במה שיעשה חלוקה והוי כמו גבי אי תפסינן לא מפקינן שכ' הרמב"ם שיחלוקו ברצונם ובשבועה דד' הרמב"ם שם לכאורה תמוה דמה שייך שבועה היכי שיחלוקו ברצונם, ומוכח דבאמת היה שייך דין חלוקה מדין שנים אוחזין, ורק דמכיון שתפסו ב"ד לבירור אין מוציאין בלא בירור. ולכן אם שניהם מרוצים שיוציאו ב"ד מידם ויהיה כדין אז ישאר הדין יחלוקו כמו גבי שנים אוחזין ויהיה שייך ג"כ דין שבועה, ולפי"ז גם כאן אם יתרצו באופן זה שיניח המוצא מידו ויעמוד על הדין שביניהם אז צריך להיות דין חלוקה ובשבועה כמו התם, וסמך הרמב"ם על מה שכתב שם דשם עיקר הלכות טוען ונטען, וכאן כתב רק משום דין דסימנים, ולא נחית לזה ולכן כתב רק עד שיודה האחד לחבירו או שיעשו פשרה.
והנה הרא"ש דאותו שכנגד העד צריך לישבע ולא כתב כן הרמב"ם ומשמע דאינו סובר כן, ונראה דסובר הרמב"ם דלא שייך שבועה אלא היכי דהוא מוחזק ונשאר תחת ידו, דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אבל הכא אין אותו שכנגד העד מוחזק ולא נשאר תחת ידו כלום, וסברת הרא"ש הוא דמכיון דאותו שיש לו העד מעוכב בשבילו שלא יתן לו המוצא בשביל זה צריך לישבע, והרמב"ם חולק על סברא זו אלא דדוקא היכי שהוא אצלו אז חייב הוא לישבע, ונראה דנוכל לומר דאזלי לשיטתייהו לפימש"כ במקומו באריכות דהרמב"ם והתוס' מחולקים, דתוס' סברי דלענין דין יחלוקו צריך דוקא שיהיו שניהם אוחזין ממש, וגבי מנה שלישי דמדמה בגמ' לטלית היינו משום שהנפקד תופס בחזקת שניהם וכן כתב שם הרא"ש, אבל שיטת הרמב"ם דלא צריך דוקא שניהם אוחזין אלא דאם גם אחד אוחז ואין אנו יודעין מי הוא, דליכא למימר כל דאלים גבר ג"כ יחלוקו, וזהו דמדמי בגמ' לטלית משום שהנפקד תופס בחזקת בעל הממון, ולכן יש לומר דשיטת הרא"ש דהמוצא תופס בחזקת שניהם, ולכן שפיר הוי נשבע ונפטר במה שאינו מניח למוצא ליתן לאותו שיש לו עד אחד, אבל הרמב"ם סובר שהמוצא אינו תופס בחזקת שניהם אלא בחזקת בעל הממון ולכן לא חשיב נשבע ונפטר.
ולכאורה מוכח דלא כמש"כ מהא דאמרינן בפ' הבית והעליה אם היה אחד מהם מכיר מקצת אבניו נוטלן, ואמר ע"ז בגמ' דאיירי בשיש עסק שבועה ביניהם, ומעיקרא מוקים הגמ' בחד תירוץ דמיירי דמנחי ברה"ר אלמא דאע"ג שהם מונחים ברה"ר מ"מ חייב שבועה אף שאינו נשבע ונפטר, אכן אפשר לומר דיש נ"מ בין היכי שהדין יחלוקו ובין היכי שהדין יהא מונח, שבדין יחלוקו כבר נחשב בחזקת שניהן וכמו שכ' התוס' שם, אבל היכי שהדין יהא מונח סובר שפיר הרמב"ם שלא נחשב בחזקת שניהם, ולבד זה אפשר לומר דהא דקאמר כגון שיש עסק שבועה ביניהם א"א דמיירי כפשטיה וכשנפל ברה"ר דא"כ הוי ליה הילך, וכבר העיר בזה הנתה"מ וכתב דמיירי או שנשברו אותם שהוא מודה בפשיעתו. או שנלקחו לרשותו דרך גזלה וא"כ אפשר לומר דגם אותם שהוא אומר איני יודע מונחים ברשותו כיון דע"כ לא מיירי בשמונחים כולם ברה"ר ולא הוי דומיא דרישא, ונראה דבשביל זה השמיט הרמב"ם הא דאם היה אחד מכיר מקצת אבניו משום דבפשטה א"א להעמיד דהוי ליה הילך וצריך להעמיד באופן שלקח לרשותו. וכבר כתב בה' טוען דין משואיל"מ בטענת שמא:
-השמטות ומלואים-
עיין מש"כ בפ"ט מהל' טוען הל' ז' באריכות, ועוד נראה דבמחלוקת הרמב"ם והרא"ש יש לתלות בדברי הר"ן בפ' גיה"נ שהבאתי שם דלהר"ן דסובר דע"א נאמן באבדה ע"כ צ"ל דהא דאינו נאמן בסימנים וסימנים משום דע"א בהכחשה אינו נאמן וכ"כ בתשובות המהר"ם מינץ וע"כ צ"ל ששניהם טוענים ג"כ שמכירין בטב"ע דאל"כ ליכא הכחשה דאפשר שניהם אבדו והע"א מכיר בטב"ע שזהו של אחד, ולכן הרא"ש יסבור כהר"ן ושפיר שייך שבועה, אבל הרמב"ם לא יסבור כהר"ן ופשטות דין סימנים וסימנים והע"א לא משמע שטוענין בטב"ע ומ"מ אין הע"א נאמן, וא"כ ממילא לא שייך שבועה דהא אין הע"א מכחישו שהוא לא אבד חפץ בסימנים כאלו.