בא בעל האבדה ונתן סמנים שאינם מובהקים אין מחזירין [לו] עד שיאמר סימנים מובהקים, והרמאי אע"פ שאמר סימנים מובהקים אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו, אמרו חכמים והיה עמך עד דרוש אחיך אותו עד שתחקור אחריו אם רמאי הוא אם לאו.
השגת הראב"ד: שהיא שלו וכו'. א"א סימן מובהק לגמרי עכ"ל.
המ"מ הבין בדעת הראב"ד דסובר דאפי' בסימן מובהק לגמרי אין מחזירין לרמאי, ולפי"ז צ"ל הציון בד' הראב"ד לא על שהוא שלו אלא על סימנים מובהקים דסיפא דגם בסימן מובהק לגמרי אין מחזירין לרמאי, והב"ח והש"ך בחו"מ סי' רס"ז כתבו דסובר הראב"ד דבסימן מובהק מחזירין לרמאי והוכיחו מזה שהציון הוא על עד שיביא עדים שהוא שלו, שע"ז כתב דסימן מובהק לגמרי נמי מהני.
והנה המראות הצובאות בפתיחה לסי' כ"ד כ' דמדברי הראב"ד בש"מ מוכח כדעת המ"מ שכ' שם דאם סימנים דרבנן גם סימן מובהק דרבנן. וא"כ ברמאי שתקנו שלא להחזיר בסימנים ואוקמא אדאורייתא אין חילוק. וכ' המה"צ דכן כתב הבעה"מ בשם הר"ש וכ"מ להדיא בש"מ שם בשם הראב"ד ע"ש, וכשעיינתי ראיתי דבדברי הראב"ד שם בהשגתו על הבעה"מ מבואר להיפוך שכתב וז"ל. ואי איתא לפרושי הכי הוא דמפרשינן מאי לאו בסימנים ואפי' בשאינו מובהק דקרא לא מפליג בהו. לא בעדים שלא יהא רמאי ואז נחזיר לו בכל סימן, אבל בסתם אין מחזירין לו אלא בסימן מובהק וכ"ש לרמאי עכ"ל. ומוכח דגם לרמאי מחזירין בסימן מובהק דהא לא כתב וכ"ש לרמאי דאפי' בסימן מובהק אין מחזירין.
איברא דלדברי הראב"ד בפירושו שהביא המה"צ דמדאורייתא אין חילוק בין סתם סימנים לסימן מובהק משמע דלרמאי אפי' בסימן מובהק אין מחזירין וצ"ל דבהשגות על בעה"מ חוזר ממש"כ בפירושו. וא"כ אפשר דגם בהשגתו על הרמב"ם דעתו כן. אלא דבאמת אין להוכיח כלל מדברי הראב"ד בפירושו דמפרש הגמ' אי נימא סימנים דרבנן דאז גם סימן מובהק דרבנן. אבל הראב"ד להלכה כאן הא לא השיג על הרמב"ם שכתב בהלכה דסימנים דאורייתא. וכיון דכל עיקר דין רמאי דלא מהני ביה סימנים הוא מדרבנן כמש"כ הריטב"א בש"מ. וכן כתב המה"צ בעצמו א"כ שפיר אפשר דסובר הראב"ד דכיון דסימן מובהק עדיף דמחזירין גט אשה אפי' אי סימנים דרבנן א"כ שפיר דסובר דגם לרמאי מחזירין.
והנה המ"מ כתב וז"ל דע דיש ג' מיני סימנים ס"מ ביותר כמו נקב בצד אות פלוני מחזירין אבדה לדברי הכל והרי הן בעדים וכו'. וזהו שיטת הרמב"ן דסימן מובהק מהני לכו"ע מדאורייתא ודלא כהראב"ד. אבל מה שכתב והרי הן כעדים אינו מדוייק דהא לרמאי אין מחזירין לשיטת הרמב"ם אפי' בסימן מובהק, אלא דכונתו דלענין ברור שאינו מצוי שיהיה גם באבדה של אחר נקב בצד אות פלוני. חשיב בירור זה כעדים דהוא ודאי ולכן מהני גם לענין גט ומיתת הבעל ומה דלא מהני ברמאי נקב בצד אות פלוני הוא משום דכיון דרמאי הוא שמא דרש וחקר מבעל אבדה ונודע לו הסימן. ולכן גם בנקב בצד אות פלוני לא מהני. ובאמת צריך להבין טעמו של הרא"ש דסובר דסימן מובהק מהני גם לרמאי. ואולי סובר דסימן מובהק ממש אינו מצוי שיודיע האובד לאחרים. ורק סימן אמצעי כמו מדה ומשקל אפשר להתודע לרמאי שלא בגדר סימן רק בדרך שיחה בעלמא, אבל זה ודאי אינו מוכרח ושפיר מסתבר שיטת הרמב"ם דלרמאי לא מהני אפי' סימן מובהק ואין מחזירין לו אלא בעדים:
Loading...
13:3
1
Loading...