וצריך לבקר את האבדה ולבדקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו, כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלושים יום. ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם, ושוטחה על גבי מטה לצרכה בלבד אבל לא לצרכה ולצרכו, נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה בפניהם ואפילו לצרכה שמא תגנב.
אבל לא לצרכה ולצורכו, כתב המ"מ ע"ז בעיא דלא איפשטא שם ולחומרא, וכן כתב הרא"ש, והרי"ף השמיט אבעיא זו ולא הזכירה והביא רק ברייתא דנזדמנו לו אורחים. וכתב כתי' הגמ' וכתב דגם לצורכה אסור וכמש"כ הרמב"ם. ומכיון שהביא תי' הגמ' על הברייתא קשה עוד יותר למה לא הביא דין דלצרכה ולצורכו. ולפלא על הראשונים שלא עמדו בזה ורק בעל ההשלמה הביא האבעיא.
ונראה דבפסחים דף כ"ו איפלגו אביי ורבא בלא אפשר וקא מכוין ומייתי בגמ' ע"ז ברייתא דנזדמנו לו אורחים להוכיח דלא אפשר וקא מכוין אסור. ודחי כמו דדחי הכא בגמ' דמקלי קלי לה אי משום עינא אי משום גנבי. וא"כ מוכח בגמ' דאי לא אפשר וקא מכוין אסור ודאי אסור לצרכה ולצורכו. וכיון דהרי"ף פסק שם דלא אפשר וקא מכוין אסור ממילא פשיטא דלצרכה ולצורכו אסור. ומה שכתב הרי"ף תי' הגמ' על הברייתא משום דסובר דמ"מ תי' הגמ' אמת להלכה ואפי' לצרכה אסור כיון דאיכא למיחש משום גנבי. וגם בדעת הרמב"ם אפשר דאינו רק לחומרא אלא דאסור בודאי כמו דמוכח מסוגיא דבפסחים.
אלא דקשה על הרא"ש והמ"מ שכתבו דהוא בעיא דלא איפשטא ולחומרא. וצריך לומר בדעתם דהא דלא אפשר וקא מכוין כתבו בתוס' שם דהיינו דלא אפשר אלא בטורח גדול. ולכן זה ודאי דכיון דלא ידע טעמא דמקלי קלי לה הוי מוכח מברייתא דלצרכה ולצרכו אסור. אלא דיש לומר דכ"ז באפשר דהיינו שבלא טורח יוכל לשטוח את האבדה אחר שילכו האורחים. ולכן פושט מברייתא דנזדמנו לו אורחים. וסבר דאשמעינן בברייתא דאפי' לא אפשר אלא בטורח מדקתני סתמא. אבל מכיון דמשני טעמא דמקלי קלי לה ובנזדמנו לו אורחים אפי' לצרכה אסור, אין ראיה מברייתא לא על דינא דלא אפשר וקא מכוין ולא על דינא דלצרכה ולצורכו, וכיון דהכא בב"מ שהוא בדוכתא לא אפשטה האבעיא לא נוכל להוכיח מסוגיא דפסחים דזהו לפי ההו"א דלא ידע טעמא דמקלי קלי לה.
והנה התוס' כתבו דהא דאסור הוא גזירה שמא יתמשך ומסוגיא דפסחים לא משמע כן דא"כ לא הוי שייך לדין לא אפשר וקא מכוין. וזה העיר ח"א הגרא"ש ני' ולדבריהם גם בפרה צ"ל משום גזרה וכן כתבו להדיא, אבל באמת לא דמי דבפרה א"א לומר שמא יתמשך דהוא דין על העבר וצ"ל דפסלינן גזרה משום פרה אחרת וזהו דוחק דפרה לא שכיחא שנגזור משום פרה אחרת, ובראיית התוס' מספר ומכלי נחושת כבר תי' הר"ן דשטיחה הוא טרחא קלה, אבל תשמיש בכלים שלא לצרכן הוא טרחא גדולה ולא חייבו אותו חכמים, ובטעמא דספר כתב דניחא ליה משום מצוה, וגם בספר אפשר לומר הטעם הקודם.
עוד כתבו בתוס' דכלי נחושת וכלי כסף אפי' לצורכן מותר, כיון שע"י אותו תשמיש אינו יכול לבוא לידי קלקול דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבידתיה גביה כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל, ודבריהם חידוש גדול דמותר להשתמש אפי' שלא לצורך הכלי, ולשון המשנה דתנן משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן לא משמע כן, ולדברי התוס' צ"ל דמדתנן אבל לא לשחקן מוכח דלצרכן לאו דוקא אלא דבכלל הוי השמוש לצרכן ודחוק, ועל ראיית התוס' מפקדון כתב הרא"ש דפקדון שהבעלים בעיר יכולים בעצמם לבוא וליטפל בו, אבל לדברי הרמב"ם יש לדחות מטעם אחר דמדברי התוס' משמע דחיוב שמירה מחייבת להתעסק בהאבדה ובהפקדון, אבל הרמב"ם כתב וצריך לבקר וכו' שנאמר והשבתו לו כו' ומוכח דמדין חיוב שמירה לחוד אינו חייב בזה, ומשמע דשומר אינו חייב אלא לשמור מסבה חצונית, אבל מה שהחפץ מתקלקל מצד עצמו אין בזה חיוב שומר.
ויש להביא ראיה לזה מהמפקיד פירות אצל חבירו דאם הם אבודים יותר מכדי חסרונן מוכרם בב"ד משום השב אבדה, ואמאי לא יתחייב מדין שומר, ודוחק לומר דכיון דאינו יכול לתקן עיקר הפקדון אינו מדין שומר דמסתבר דעל הדמים נמי שייך שומר כמו אם יבוא גזלן שאינו נותן דמים וחמסן שנותן דמים והשומר יכול לעשות שהחמסן יקח ויתן דמים והניח לגזלן שיקח בלא דמים בודאי מסתבר שחייב.
ובזה יש לבאר מה שעמד הסמ"ע בסי' רצ"ח סכ"ב במש"כ המחבר והוא מדברי הרמב"ם וז"ל בד"א בפקדון שהלכו בעליו למד"ה, אבל אם היו עמו באותה הארץ הרי זה לא יגע בו אע"פ שנאבד, וכ' ע"ז הסמ"ע וז"ל אבל בטור כתב אבל אם הוא עמו במדינה וסתם מדינה בלשון הגמ' ופוסקים הוא עיר. וכ"כ הטור בסי' רס"ז אבל אם הם בעיר א"צ לטפל בהן, ודחק שם הסמ"ע להשוות הלשונות, אבל לפי מה שנתבאר תלוי בזה דהרא"ש כתב בטעמא דדוקא בהלכו למד"ה דאי ישנן בעיר אין הנפקד חייב ליטפל בו מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו, ולפי"ז צריך לומר דמה דאמר כשהלכו בעליו למד"ה מילתא פסיקתא נקט וה"נ אם הם בעיר אחרת רחוקה דעכ"פ עכשיו אינם יכולים לטפל בהפקדון, אבל לשיטת הרמב"ם דהוא דוקא משום השבת אבדה הוא דוקא אם בעליו במד"ה דאז הוי לגבייהו בגדר אבדה, ולכן כתב דאם הוא בארץ לא יגע בו:
Loading...
13:11
1
Loading...