הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבוא אליהו ובכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה ואם נאנסה פטור ששומר אבדה כשומר שכר הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.
לשון הרמב"ם אינו מדוקדק במה שכ' ונפטר מכמה מצות ולא כלשון הגמ' דפטור מלמיתב ריפתא לעניא. ומשמע שבמה שנפטר ממצוה אחרת שאין בה הפסד ממון ג"כ הוי בזה שומר שכר, ונראה דבא ליישב דאף דאמר הגמ' באין בין המודר דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא, אבל שאר מצות ביחד כמו כל מה שנשנה במשנת אלו דברים זה שכיחא, ובמודר הנאה צריך שיהנה ממש הנאת ממון ומה שממילא פטור מלעשות מצוה לא הוי הנאה דאסור במודר הנאה. אבל בשומר כל טובת הנאה מיקרי שכר.
והנה בנמוק"י בנדרים כתב דאף דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא מ"מ שכר גבי שומר מיקרי. ובטעמא דמילתא נראה דמה שיש לו דין שיהיה פטור מלמיתב רפתא לעניא כשיבוא העני בשעה שעוסק, זהו טובת הנאה תיכף ונקרא שכר גבי שומר, וגבי מודר מותר הנאה כזו, אלא דוקא הנאה של ממון ממש בשעה שבא העני כשהוא עוסק ובזה אמרינן דלא שכיחא. ואף דקיי"ל ויתור אסור במודר הנאה היינו עכ"פ הנאה ממש אלא שאין משכירין כיוצא בה. אבל במידי דאתי ממילא צריך דוקא של ממון. ולכן כיון דעיקר הפטור מלמיתב ריפתא לא שכיח לא חיישינן לזה. וכן כתב הר"ן שם דכיון דלא שכיחא לא מבטלינן בשבילה מצוה עשה: