הניח אבדתו והחזיר אבדת חברו אין לו אלא שכר הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור חברו. שלו יפה מנה ושל חברו מאתים, הניח את שלו והציל את של חברו אין לו אלא שכרו הראוי.
כתב המ"מ בשם הראב"ד דמיירי ביכול להציל וכן הוא בש"מ ועיין במש"כ בפ"א הל' י' דמשו"ה כתב בפ"ו דוקא אם ידע שהבעלים נתייאשו הרי אלו שלו ובפ"י כתב שבודאי נתייאשו הבעלים משום דבפ"ו מיירי שהציל בשעת שטיפה דאז יכול להציל ע"י הדחק, ובפ"י מיירי שהציל אחר זמן, ומשו"ה לא הוצרך הרמב"ם בכאן לפרש דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק והוא פשוט.
והנה הלכה זו צריכה באור כיון דזה ודאי על השבת אבדה אין נוטלין שכר כמו שביאר הרא"ש להדיא בסוגיא וכן כל הראשונים דאבדה הוא בחנם ורק טעינה הוא בשכר, ורק בכאן יש לו שכרו משום דהפסיד חמורו, וכיון דשיטת הרמב"ם גבי היה בטל מסלע לקמן בהלכה ד' דנותן לו שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה והיינו כמו שכתבו התוס' בבכורות דף כ"ט ע"ב דעל השבת אבדה אינו נוטל שכר כלל ורק על המלאכה שהוא בטל ממנה, וא"כ הכא היכי יש לו שכרו הראוי לו והיינו על השבת אבדה, והרא"ש כתב דחכמים תקנו שיטלו שכר היכי דיש לו היזק, אבל זהו לפי' הרא"ש שאומדים גבי היה בטל מסלע גם בעד שכר טרחו של ההשבה, אבל לפי' הרמב"ם הא אין נותנין לו בעד שכר טרחו.
ונראה דכאן כיון דהניח אבדתו ועסק באבדתו חברו א"כ לא נוכל לומר שהשבת אבדה הוא בחנם דהא אינו מחוייב כאן כלל דאבדתו קודמת, וממילא כיון שעסק בשל חברו והציל את חמורו מגיע לו שכר טרחו כמו יורד לשדה חברו בשדה העשויה ליטע. אבל גבי היה בטל מסלע כיון ששמין לו כל מה שהיה יכול להרויח רק שמנכין לו מה שהיה נוח לו לשבת בטל, א"כ כבר אין לו היזק וכבר מחוייב הוא בהשבת אבדה, ורק דאם יתנה בפני ב"ד שאין נוח לו לשבת בטל אז יקח כל מה שהפסיד. אבל עכ"פ כבר יש כאן מצות השבת אבדה, ולכן אינו נוטל בעד טרחו.
והנה מה שהקשו בתוס' אמאי היכי דבטל מסלע נותן לו שכרו כפועל בטל דמשלם לו מה שהפסיד, וגבי שטף נהר חמורו אינו נותן לו בעד חמורו שאבד, ותי' משום דהתם מיירי ביכול להציל ע"י הדחק, עוד תירצו דהכא ישנם להבעלים והו"ל להתנות וכן כ' הרא"ש להלכה דאם אין הבעלים נוטל גם בעד חמורו אכן ברמב"ם כאן מבואר דאין חילוק בזה דבלשון אחד כתב שני ההלכות, ולכן נראה דגבי היה בטל מסלע כיון דאם לא יתנו לו מה שהפסיד אינו מחויב להשיב ויש לו ליקח שכר ההשבה, ושכר פעולה של ההשבה צריך לשום כפי שומת הפועל, וכיון דהוא פועל שהוא מרויח סלע א"כ שוה שכר פעולה של ההשבה סלע, ורק שנותנין לו כפועל בטל דאז כבר אין לו הפסד [והרמב"ם סובר דאם יתנו לו בעד הפסדו אז כבר הוא מחויב להשיב. ואין לו ליטול בשביל טורח ההשבה כמו שיבואר] אבל בשטף נהר חמורו לא נוכל לומר שכשהציל חמור חבירו שוה שכר פעולה שלו מה שהיה שוה חמור שלו דהא זה אינו מוכח כלל בשכר פעולה שלו, דדוקא מה שהפסיד בפעולה שלו אף שהיה פעולה שאינה שייך לההשבה, כמו אם היה חייט והיה מרויח ממלאכתו והאבדה יכול להשיב גם מי שאינו אומן, מ"מ כיון שעכשיו הוא יחיד דהא אין אחר מי שיכול להשיב את האבדה ומלאכתו הקבועה הוא אומנת חייט, ולכן כשעוסק בההשבה שוה הפעולה כמו מה שהיה מרויח ממלאכתו, אבל חמורו אינו מוכח בהפעולה כלל, ולכן לא יוכל ליקח בעד חמורו ואין לו אלא שכרו.
אכן דצריך לבאר מה דפשוט כאן דעל השבת אבדה בעצמה אינו נוטל שכר וקשה מהא דאמרינן באין בין המודר גבי מחזיר אבדתו דמקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, והנה רש"י פי' שם דמקום שנוטלין שכר היינו היכי שהיה בטל מסלע, וכן פי' הריטב"א והנמוק"י, אבל הרמב"ם כתב שם מקום שדרכן ליטול שכר וכן פי' בפי' המשניות דמקום שנוטלין היינו שנוהגין ליטול וקשה טובא מה שייך מנהג לעבור על דברי תורה, עוד קשה לשון הרב ר' יהונתן בש"מ בב"ק דף קט"ז שכתב וז"ל בד"ה ולימא משטה אני בך וכו' דהא מצוה היא להציל בהמת חברו בשכר עכ"ל ומשמע מלשונו דמסתמא נוטל שכר דאין לומר דכונתו על כאן דהא בכאן אינו מחויב דשלו קודם.
והנה מקודם עלינו לבאר עיקר בין נטילת שכר בעד השבת אבדה, הרמב"ם כתב בהלכה ד' אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה, ומוכח דמפרש דעל ההשבה אינו נוטל כלל וכן פי' כפועל בטל דגבי עיסקא למחצית שכר וכן פירשו התוס' בבכורות דף כ"ט ע"ב, אכן בכאן פירש"י דנוטל גם בעד טרחו של ההשבה, ורק דמנכין אם המלאכה שהיה עוסק בה היתה כבדה וזאת קלה כמה היה רוצה לנכות ממלאכה כבדה לקלה, וכן פירש"י לקמן בדף ס"ח גבי עיסקא, אכן התוס' והרא"ש חילקו בין הך דהכא להא דעיסקא, דהכא פירשו כרש"י דנוטל בעד טרחו של ההשבה והתם גבי עיסקא פירשו דנוטל כפועל בטל לגמרי, ובטעם הדבר חילקו התוס' והרא"ש דהכא כיון שפטור מהשבה אם לא ישומו לו הפסידו וצריך לשום לו ולכן אגב שומא זו יכולין לשום ג"כ טורח האבדה, וגבי עסקא כיון דהשכר טרחא הוא רק מדרבנן דמיחזי כרבית הקילו לשום כאדם בטל לגמרי, אכן מה שקשה על התוס' הוא דגבי ראיית בכור כתבו ג"כ דשמין כאדם בטל לגמרי והתם דמי להשבת אבדה, וזה הקשה הפ"ח על הרא"ש בב"ק ובכורות, ונראה לתרץ במה שכתבו דאגב ששמין הפסדו שמין גם טורחו של עכשיו דטעמא דמילתא דגבי השבת אבדה הא דאסור ליקח שכר על השבת אבדה, אינו משום מה אני בחנם דאינו אלא בלמוד תורה והוראה אלא דהוא ממילא כיון דהתורה הטילה עליו חיוב השבת אבדה הוא מחוייב לעשות כן ואין לו על מה לבקש שכר, וכשהוא מבקש שכר הוא כמו גזל כשאינו רוצה להשיב בחנם, וממילא כאן כיון דיש לו היזק שמפסיד מלאכתו ואינו מחוייב כלל בהשבה בלא שכר אלא דאנו יכולים לשום כמה אדם רוצה ליבטל, וכיון דעכ"פ עכשיו אינו בטל שהרי טורח בהשבת אבדה ואינו מחוייב להשיב באופן תשלומין של כפועל בטל, לכן אין אנו יכולים לשום כמה אדם רוצה ליבטל ממלאכתו שהרי אינו יושב בטל, ולכן צריך לשום גם טורח האבדה, אלא דמ"מ אם מלאכתו הוא יותר כבדה מנכין לו מה שבטל ממלאכתו דכל זמן שלא התנה אנן סהדי דהוי ניחא ליה ליקח ולישב בטל ממלאכתו הכבדה, ובזה ניחא מה שהקשיתי על דברי הרמב"ם דמה שייך מנהג בזה, אבל לפי"ז אפשר כיון דאין אסור אלא דאין על מה להתחייב יכולים אנשי העיר לתקן ולחייב להאובד משום תקנת העיר שיכולים להסיע על קצתן, וכ"ז לענין השבת אבדה דבעצם אין איסור ליקח שכר אלא דאין על מה ליקח וכנ"ל, אבל גבי ראיית בכור כיון דאיכא איסור ליקח שכר משום מה אני בחנם, וא"כ כיון דעכ"פ אם ישומו טורח ראיית הבכור הרי אינו בחנם, ולכן ע"כ צריך לשום כמה אדם רוצה ליבטל משום דטורח ראיה ע"כ צריך להיות בחנם, אלא דמ"מ אף דהרמב"ם ג"כ סובר דהא דאסור ליטול שכר אינו משום מה אני בחנם אלא משום דעפ"י דין אינו מגיע לו שכר, מ"מ בזה חולק על שיטת רש"י ותוס' וסובר דכיון דמשלמים לו השכר שהיה מרויח ומנכין לו מה שהיה רוצה ליקח פחות ולישב בטל ממילא כבר מחוייב בהשבת אבדה ובעד זה אין לו ליקח שכר.
אכן מה שכתבתי דדין מה אני בחנם אינו אלא בלמוד תורה והוראה ולא במצות השבת אבדה אינו מבורר דהרמב"ן בתורת האדם הביאו הטור ביו"ד סי' של"ו כתב דרופא אסור ליקח שכר בעד חכמתו משום מה אני בחנם דמחוייב מדין והשבותו רק שכר טרחו מותר, ומוכח דגם בהשבת אבדה שייך מה אני בחנם ומ"מ כתב הרמב"ן דבעד טרחו מותר ליקח דדמי לשכר הבאה ומלוי, והנה בקדושין בפ' האיש מקדש אמרינן דבשכר הבאה ומילוי מקודשת, ובשכר הזאה וקידוש אינה מקודשת, ופירש"י וז"ל ובשכר הבאת האפר ממקום למקום, ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומקודשת ומתני' דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר למוד מצוה הוא נוטל, והתורה אמרה ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם עכ"ל, ובתוס' ר"י הזקן כתב וז"ל בשכר הבאת האפר או המים ממקום למקום או מלוי המים יכול ליטול שכרו דמילתא דטירחא הוא ולא רמיא עליה רחמנא ושרי למשקל אגרא כן פירש"י ואיכא מ"ד הטעם דאין זה עיקר המצוה. כאן בשכר הזאה וקידוש שאין בו טורח ושכר לימוד המצוה הוא נוטל ומה אני בחנם אף אתה בחנם, א"נ שהוא עיקר המצוה לאידך פירושא אסור ליקח שכר וכו' ושמעינן מיהא שאין לאדם ליקח שכר מצוה ואם יש לו טורח בה מותר כפירש"י עכ"ל, ונמצא דלפירש"י מותר ליקח שכר טירחא, וזהו מקור ד' הרמב"ן דסובר דרפואה דמי להשבת אבדה ומ"מ סובר דשכר טירחא מותר ליקח דדמי לשכר הבאה ומלוי והיינו דמפרש כפירש"י אם אמנם דהיה אפשר לחלק דדוקא בשכר הבאה ומלוי דמצוה זו לא אשכחן דחייבה אותו התורה לטרוח בה, אבל השבת אבדה אם נלמוד מפריקה א"כ חייבה אותו התורה לטרוח בחנם, אכן הרי לפנינו דהרמב"ן אינו מחלק בזה, ולפי"ז לא קשה כלל על מה דנוטל שכר כפועל בטל לפירש"י דמחשבין גם טרחו של עכשיו, דלפי דברי הרמב"ן מותר ליקח שכר בעד טירחא, והא דחייבה התורה בהשבת אבדה צריך לומר דהיינו בטירחא קלה שאין דרך ליקח עליה שכר.
ומיושב לפי"ז שפיר פי' הר"ח שהסכים עליה הרמב"ן דשמין טורח של עכשיו הובא במ"מ ונביא זה לקמן בהלכה זו דלהרמב"ן מותר ליקח שכר טירחא כנ"ל, ולפי"ז מיושב דברי הרב ר' יהונתן שהבאתי בהלכה ג' שכ' דצריך להציל בהמת חברו בשכר דקשה דהא דמי לפריקה דהא איכא נמי צעב"ח, ואין לומר דטביעה לא הוי צעב"ח, וכן משמע לכאורה בחולין דף ז' ע"ב גבי כודנייתא דעל עקרנא להו אמר איכא צעב"ח ועל קטילנא להו אמר איכא בל תשחית ולא אמר על קטילנא צעב"ח ואין לומר משום דבל תשחית חמיר, וכן משמע שם בפירש"י דכתב על עקרנא להו ובל תשחית ליכא שיהיו ראויות לדישה, דמ"מ מכיון שאמר לו רפב"י מקודם על עקרנא להו דאיכא צעב"ח איך אמר לו רבי קטילנא להו כיון דגם בזה איכא צעב"ח, ומוכח לכאורה דבהריגה ליכא צעב"ח, אולם מכיון דבסברא קשה הדבר ע"כ צ"ל דהיה סבור רבי דמכיון דהוא מזיק מצוה להרגו ומ"מ עקירה הוא צעב"ח יותר ואמר לו דאיכא בל תשחית, והיינו דמעיקר דינא אינו מזיק שאי אפשר בשמירה רק ממידת חסידות לכן איכא בל תשחית, ומצאתי ג"כ כן בתפארת יעקב בטעמא דאיכא בל תשחית משום דאינו אלא מדת חסידות, ומכיון דבפשיטו גם בטביעת הבהמה איכא צעב"ח יקשה לן דברי הרב ר' יהונתן, אכן לפי מה דנימא דעל טירחא גדולה מותר ליקח שכר א"כ ה"נ להציל מנהר איכא טירחא גדולה ומותר ליטול שכר.
אכן התוס' והרא"ש שדחקו בטעמא דרש"י דסובר דשמין גם טורח של השבת אבדה ע"כ ס"ל דאסור ליקח שכר בעד טורח השבת אבדה, וע"כ ס"ל כפי' השני שבתוס' ר"י הזקן דטעמא דשכר הבאה ומלוי דמותר היינו משום דהוא לאו עיקר המצוה אבל השבת אבדה דהטירחא הוא עיקר המצוה אסור ליקח שכר, וע"כ צריך לומר לדבריהם כמש"כ דדין מה אני בחנם, אינו אלא בשכר למוד והוראה, ואיסורא דנטילת שכר בהשבת אבדה הוא משום דכיון דמחוייב מן התורה אין מגיע לו שכר, וכיון שמפסיד מלאכתו ואינו מחוייב בהשבה אם לא שנשלם לו הפסדו, ולכן אין חושבים לו כפועל בטל כיון דגם עכשיו אינו בטל כמו שבארנו.
ובזה שכתבנו דלדעת הרמב"ם דסובר דמהני מנהג ליקח שכר ע"כ נצטרך לומר דמה אני בחנם הוא רק בשכר למוד והוראה יתיישב מה דגבי ראיית בכור לא הזכיר כלל הרמב"ם דאינו מותר ליקח שכר אלא כשבטל ממלאכה והטור הזכיר תנאי זה בסי' שי"ב, ולפי דברינו נוכל לומר דהרמב"ם סובר דכיון דלא הוזכר זה במתני' ולא בגמ' אלא תנאי דמומחה וזהו שלא יתיר בשביל דררא דנטילת שכר אפי' נוטל שכר בין על תם בין על בע"מ, אבל משום איסור נטילת שכר ליכא בראיית בכור איסור דמה אני בחנם דאף דהוא הוראה מ"מ כיון דבדיקת המומין הוא מלאכה קודם שיבוא לכלל הוראה מותר ליטול שכר על הראיה, ודין נוטל שכר להזות ולקדש משמע מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' פרה דזהו דין מיוחד דהשכר פוסל בקידוש והזאת מי פרה, והנה במתני' תנן הנוטל שכר לדון ולהעיד, והרמב"ם השמיט לגמרי דין להעיד, וכן הטור והמחבר השמיטו זה ורק הרמ"א הזכירו בסי' ל"ד ולדעת הרמב"ם היה אפשר כמש"כ ויהיה צריך לומר דאינו גורס במתני' ולהעיד וצע"ג.
ולשיטת הרמב"ן דמותר ליקח שכר טירחא בהשבת אבדה הא דשאני מפריקה דהוא בלא שכר אף דהוא טירחא צריך לומר דהוא משום צעב"ח, וצעב"ח דאורייתא והיינו דאף דהשבת אבדה נמי דאורייתא יש חילוק דהשבת אבדה הוא לחבירו, ולכן כיון דהוא טירחא שדרך ליטול עליו שכר צריך האובד ליתן שכר כמו שהיה עושה לו פעולה אחרת, אבל פריקה דהוא חיוב מצד צעב"ח של החמור, א"כ הוא מחוייב לעשות לא בשביל חבירו אלא משום הצעב"ח של החמור, ולכן אף דחברו נהנה מ"מ אסור ליקח שכר. בשביל שהוא מחוייב לעשות המצוה בחנם, והא דאמר בגמ' בב"ק דף נ"ו ע"ב גבי שומר אבדה מאי הנאה מטי ליה, צריך לומר דהיינו בסתם אבדה דליכא טרחא שרגילים ליקח עליה שכר דאלא"ה הוי כמו אומן דהוי ש"ש אף שאינו נוטל שכר בעד השמירה.
והנה המ"מ כתב כאן פי' הר"ח ורב אלפס ולזה הסכים הרמב"ן דכפועל בטל, היינו שאם הפועל מקבל בשעה שיש הרבה מלאכה כגון ערב הרגל סלע ובשעה שיש הרבה בטלים כגון באמצע השנה מקבל שקל, אז שמין כאן אף שהוא ערב הרגל, כבאמצע השנה ואינו מקבל אלא שקל, וטעמא דמילתא לא ביארו הראשונים, וכבר הקשו ע"ז התוס' בבכורות וכתבו דאין זה סברא כלל והוא כהלכתא בלא טעמא, ונראה ליישב דבריהם עפ"י מש"כ למעלה בטעם החילוק שבין היה בטל מסלע ובין שטף נהר חמורו, משום דגבי היה בטל מסלע כיון דאין עכשיו פועל אחר שיעסוק בההשבה וע"כ צריך ליתן לו שכר טרחו כיון שהוא פטור מהשבה, ושכר טרחו של זה כיון שהוא אומן שוה סלע כמו שהוא מרויח ממלאכתו, אבל באבדה לו חמורו אין זה ניכר במלאכתו, ולכן סובר הר"ח דכיון דבעצם אין שוה המלאכה שלו אלא שקל בשעה שמצוי הרבה פועלים ויש פנויים, אלא בשעה שיש הרבה מלאכה וחסר פועלים כמו בערב הרגל לוקח סלע, ונמצא דבערב הרגל גופא אם יארע סבה שלא יהיה לפועל אחד מלאכה ג"כ יניח בעד שקל, ולכן אינו מוכח בעבודתו דהוא שוה סלע אלא דהפסיד סלע דהא היה לו מלאכה ועל הפסד אין משלמין לו כמו דאין משלמים לו בעד חמורו שאבד, ורק בעד טרחו ששוה בודאי בעבור זה משלמים לו, ונמצא דלפי' הר"ח משלמים לו בעד שכר פעולתו שאין חושבים כפועל בטל שהוא בטל ממלאכה אלא ששמין כפי שלוקח פועל בטל בעד עבודתו, ובזה מבואר מה שהקשה הראב"ד בפ"י מה' שלוחין הל' ב' דבמה שפסק הרמב"ם דמקבל העסקא פטור מגנבה ואבדה דהוא כש"ח, והקשה הראב"ד דהא המקבל נוטל שכר כפועל בטל, והעיר בזה ח"א הרב הגאון הרא"ש שי' דלשיטת הרמב"ם דנוטל כפועל בטל לגמרי א"כ אינו נוטל בעד טרחו של עכשיו כלום, והראב"ד יכול לסבור כפירש"י דשמין לו גם טרחו של עכשיו, אכן כפי המבואר כאן במ"מ דהראב"ד מפרש כפי' הר"ח, א"כ לשיטתו הקשה הראב"ד שפיר דהא נוטל גם בעד טורחו והרמב"ם מיושב שפיר לשיטתו כנ"ל: