טעות העכו"ם כאבדתו ומותרת והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור, כיצד כגון שעשה העכו"ם חשבון וטעה, וצריך שיאמר ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מותר, אבל אם לא (י)אמר לו כן אסור שמא יתכוין העכו"ם לבודקו ונמצא שם שמים מתחלל.
לא כתב הרמב"ם טעם מה דאסור להטעותו והיה אפשר לומר דזהו מפני חה"ש כמו שכתב אח"כ במה דצריך לומר ראה שעל חשבונך אני סומך, אבל בפ"ז מהל' גנבה הל' ח' למד דין זה דאסור להטעותו מקרא דוחשב עם קונהו. וכתב והרי הוא בכלל כי תועבת ד' כל עושה אלה כל עושה עול מכ"מ, ומוכח להדיא דעיקר ממון העכו"ם אסור באופן זה והוא מוסבר בפשיטות דכיון דכל היתר דטעות עכו"ם נלמד מאבדתו אינו אלא היכי שטעה מאליו דומיא דאבדה, ומה שכתב אח"כ דשמא יתכוין העכו"ם לבודקו ונמצא ש"ש מתחלל נראה דבזה לא היה אסור משום ממון העכו"ם דאם ידע העכו"ם שהוא טעות ונתן לו בכה"ג בישראל נמי מותר כדאיתא בב"מ דף ס"ד, ומה דאסור משום חה"ש אף דמסתבר דהיכי דבישראל מותר לא שייך חה"ש היינו משום דבישראל כה"ג באמת אסור דשמא טעה, ורק דבעכו"ם אם טעה מותר וממילא הוי חה"ש דהישראל היה צריך לחשוב דשמא טעה, אבל היכי שאינו טועה ונותן לו מותר, ולכאורה יש להוכיח דאם נאמר דמעיקר דין ממון יש לחוש דשמא נתכוין לבודקו א"כ בישראל אמאי מותר שמא מתכוין לבודקו, אך י"ל דשם כיון דאין הדעת טועה לא שייך נתכוין לבודקו, ועוד אפשר דבישראל לא שייך זה, ומ"מ גם בלא ראיה י"ל דמשום דין ממון ל"ח דשמא נתכוין לבודקו דכיון שיודע ונותן לו אמרינן דמתנה או גזל נתן לו כדאיתא שם בב"מ והוי בגדר דברים שבלב לומר שאינו נותן לו אלא לבודקו, ולכן שפיר הוצרך הרמב"ם לומר בזה דהוא משום חה"ש.
והנה במה דפסק הרמב"ם דצריך שיאמר ראה שעל חשבונך אני סומך כתב המ"מ וז"ל פסק כרב כהנא דעביד הכי פ' הגוזל ומאכיל, מיהו מהך דשמואל משמע התם דאינו צריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ורב כהנא דעביד הכי מדת חסידות, עכ"ל. וליישב דעת הרמב"ם נראה שמפרש הא דאבלע ליה חד זוזא בהא דשמואל דלא כפירש"י שהטעהו גם בזוז שנתן לו חסר זוז. אלא כפי' ר"ח והערוך דהיינו שנתן לו זוז יתר וכדתניא הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון שהוא נותן לו יתר, והערוך מפרש שנתן לו זוז יתר כדי שילך העכו"ם מהרה. אבל הרא"ש בש"מ מפרש משום שאם ידע אח"כ שהוא של זהב יאמר כמו שטעה הישראל בחשבון כן טעינו שנינו וחשבנו שהוא של נחושת, ולכן י"ל דהרמב"ם מפרש כפי' הרא"ש ואף דהרא"ש בעצמו כתב שם שהוא לאו דוקא ובל"ז נמי מותר משום דסובר כהמ"מ דלא צריך שיאמר ראה שעל חשבונך אני סומך, אבל הרמב"ם מפרש דזהו דוקא וזה מהני כמו ראה שעל חשבונך אני סומך, ואף דא"כ הו"ל להרמב"ם להביא זה דגם הבלעת חד זוז מהני י"ל כיון דיש עצה פשוטה בלא הפסד כסף לומר ראה שעל חשבונך אני סומך לא הוצרך לכתוב זה, ואדרבא שמואל עשה כן לרווחא דמילתא דזהו הוכחה גמורה שהישראל בעצמו טועה בחשבון וממילא ודאי טועה גם בשומא ובפרט דבהא דמיירי הרמב"ם שהוא טועה בחשבון לא שייך עצה זו והי' צריך להביא אופן אחר, וכיון דגם בענין טעות בשיווי או בחפץ יכול לומר לו עליך אני סומך לא הביא הך דהבלעת זוז, ולפי"ז צריך לומר דהרמב"ם אינו גורס בהא דרב כהנא ואבלע ליה חד זוזא, ומצאתי ב"ה בדקדוקי סופרים שבכת"י האמבורג ליתא כן בהא דרב כהנא אלא בהא דשמואל.
ועוד נראה לומר דמהא דשמואל לא קשה כלל, דלא צריך לומר חזי דעלך קא סמיכנא אלא בטעות בחשבון, דחשבון הוא דבר ידוע ואינו מצוי טעות, אבל בהא דשמואל שקנה לקנא דדהבא במקום דפרזילא וכמו שפירש הר"ח הובא בש"מ שהוא נחושת מוזהב דבזה שכיח הטעות דחסרון מבינות הוא דבר המצוי וליכא כאן חה"ש כלל, ובהא דאבלע ליה חד זוזא ודאי יפרש כפי' הר"ח שנתן לו יתר וכנ"ל.
ומה שהביא המ"מ מהא דרבינא להוכיח דלא בעינן חזי דעלך קא סמיכנא דבריו תמוהים דמה שייך הא דרבינא לטעות עכו"ם דהא לא טעה העכו"ם בעצמו. וזה דמי לגנבה משל עכו"ם דודאי עובר בלאו. והמאירי כתב בש"מ דכיון דעכו"ם אינו מביט אלא על המנין אינו מקפיד ומוחל, והוא דחוק, וראיתי שעמד בזה הגאון מוהר"ח ז"ל מוולאזין בס' חוט המשולש, וכתב שכל שותף היה יכול ליקח כמה שרוצה ואח"כ יעשו חשבון, ובשעת החשבון מאן יאמר לן דלא חשב רבינא לומר לו חזי דעלך קא סמיכנא, ולדעתי לא צריך למש"כ דהי' יכול כל שותף ליקח כמה שרוצה דהא לא הוזכר בגמ' ששלח ליקח את האילן במשכו מחלק העב שממילא לקח של עכו"ם, אלא ששלח ליקח חתיכת עצים שהי' צריך לו בבית, ואמר לו שיקח מהעבים. אבל אכתי לא הי' כל חלקו וזה בודאי רשאי עכשיו ליקח ואין בזה לתא דגנבה אלא דאח"כ כשיבואו לחלוק את האילן ויראו שרבינא כבר לקח למשל חמשה חתיכות אז העכו"ם בעצמו יחשוב רק על המנין ויתן לרבינא חלקו לפי המנין וזה צ"ל כמו שכתב מוהר"ח ז"ל דאה"נ דיאמר לו אז בעת החשבון חזי דעלך קא סמיכנא, ועוד יש לומר שכיון שהוא דבר ידוע דעכו"ם אינו מביט אלא על המנין לא שייך החשש דשמא יתכוין לבודקו, ולא דמי לטעות בחשבון:
Loading...
11:5
1
Loading...